כל הדרכים מובילות לרומא ומשם…. לפיראוס

ציפיתי למזג אויר טוב יותר באיטליה, לפחות ציפיתי. יצאתי מהקמפינג ובדיוק בהתאם לתחזית משעת צהריים התקדרו השמים והחל הטפטוף אשר תוך דקות הפך למבול סוחף. הצלחתי למצוא בתוך מסך הגשם שלט של Hotel, עצרתי.

אני מוכרח לציין כי למרות שאני אוהב לרכב בגשם עדיין לא מצאתי הנוסחה לראייה חדה וברורה בגשם וזו המגבלה היחידה שהיתה לי בעניין זה של גשם במהלך המסע. אני רוכב עם משקף פתוח כי המשקף הסגור שלי עם ראות מוגבלת מאחר והוא מצויד בפילטר נגד שמש. לרכב עם משקף פתוח מאוד בעייתי בגשם כי אז עדשות המשקפיים מתכסות בטיפות וקשה לראות דרכן. הכי נוח לרכב ללא המשקפיים אך אז הראוייה מוגבלת. סופו של סיפור – לעצור ולהמתין היא הדרך שאני בדרך כלל בוחר מה עוד שאינני נתון בלוח זמנים צפוף.

התמקמתי באותו מלון עם מסעדה משובחת למשך אחר הצהריים והלילה כאשר אני נשאר לגמרי לבד במלון בלילה ו"מור החמור" עומד לו מכוסה בחניה, גם הוא לבד. את ארוחת הבוקר אוכלים מתוך מכונות – אחת שמכינה את הקפה והשניה שפולטת מאפה לבחירתך. בכלל, גם לצרפתים וגם לאיטלקים חיבה מיוחדת למכונות. המכונה מתקשרת איתך בכתיבה בכמה שפות, בדיבור – רק בשפה המקומית. כך במחסומי האגרה על הכבישים, הגם שניסיתי להמנע מהם ככל שרק אפשר היה, כך גם בתחנות דלק שאינן מאוישות בימות השבוע ועוד יותר בסופי השבוע. אם אתה לא מבין משהו אתה יכול לדבר לקירות ואם זו מכונה שמקבלת רק כרטיסי אשראי ולא מזומן אז אין כל פתרון אלא לרדת לכביש האגרה ושם מתפקדות תחנות גדולות ומאוישות תמיד.

אם בצרפת הצלחתי להמנע מכניסה לכבישי אגרה, באיטליה נאלצתי להכנס לפחות פעם אחת כדי לעשות קפיצת דרך. הבחירה לרכב בכבישים רגילים ולא בכבישי אגרה משמעותה רכיבה איטית יותר בצרפת וזחילה אמיתית באיטליה. הצפון האיטלקי  מאוכלס בצפיפות רבה ורכיבה בכביש רגיל  איטית למדי, ממעגל תנועה אחד לשני וחציה של הרבה מאוד יישובים צפופים ועמוסי תנועה.

לאחר שהגעתי לאזור גנואה בריביירה האיטלקית התחלתי ברכיבה לאורך החוף היפיפה של צפון איטליה. רכבתי כאן כבר ב 2010 וגם אז מאוד נהניתי מיפי הנופים. חלפתי על פני איזור "5 הכפרים", ("צ'ינקווה טרה") ווחציתי את פיזה כאשר המגדל הנטוי מציץ עלי מעל הנוף של העיר. התקדמתי במהירות לעבר רומא לאורך כביש SS1 הלא הוא Via Aurelia אחת מהדרכים אשר נסללו על יד הרומאים במאה ה 4 וה 3 לפני הספירה כדי לאפשר מסחר וגם כדי להעביר צבא במהירות מאזור לאזור. זימזתי לעצמי בקסדה את השיר אשר יוסי סוקניק (ידין) וחנה מאירצ'אק (מרון) שרו לחיילים מא"י שהתנדבו להלחם עם הבריטים באיטליה בשנת 1944 עד 1945 "כל הדרכים מובילות לרומא". כך עם השיר בפי עברתי על יד קרית הותיקן בה יושב כעת 'פאפא' פרנציסקו הטרי מארגנטינה וכנראה עדיין לומד את תפקידו… וגם סמוך לקולסיאום העמוס באלפי מבקרים והמשכתי דרומה לכיוון נאפולי דרך ה"ויה אפיה" – (Via Apia) אותה דרך ראשית והראשונה במערכת הדרכים של האימפריה הרומית. דרך זו כמו האחרות שנסללו לפני יותר מ 2,000 שנים קיימות עד היום עם הרחבות, גישור משופר ואספלט אך הנתיבים המקוריים שנבחרו אז תקפים עד היום. התמקמתי באכסניה על חוף מצפון לנאפולי ללילה שקט ללא חיבור לרשת.

על "ויה אפיה"

עם בוקר יצאתי לעבר קסינו, למעשה למונטה קסינו – אותו הר ענק המתנשא מעל לעיר באותו השם. מונטה קסינו, הר ובראשו כנסיה גדולה למדי התפרסם כי על מורדותיו נהרגו כ 70,000 חיילים – 50,000 מתוכם חיילי בעלות הברית אשר ניסו לכבוש את המעוז הגרמני האסטרטגי ב"קו החורף" הגרמני באיטליה במלחה"ע ה 2. ניתן לקרוא על כך בהרחבה במקורות השונים אך הנקודה החשובה עבורי היתה לפקוד את קברו של גנרל ולדיסלב אנדרס בבית הקברות של 1038 חיילי פולין, ביניהם 18 יהודים. בשורה התחתונה הגייס הפולני שבפיקודו כבש את המקום לאחר 4 התקפות שלא צלחו מינואר ועד מאי 1944. ולמה הוא חשוב כל כך? גנרל אנדרס הוא האיש אשר הקים בברה"מ את הגייס הפולני לאחר שפולין נכבשה ע"י הגרמנים ופתח במסע דרך אפגניסטאן, אירן, עירק וירדן לעבר א"י כדי לחבור לצבא הבריטי. בדרך אסף פליטים רבים וביניהם, בין השאר, את "ילדי טהרן". יחד עם צבאו של אנדרס הגיעו לא"י יהודים רבים וביניהם מנחם בגין וגם אבא שלי – צבי ז"ל. רבים ערקו מהצבא הפולני לאחר שהגיעו לא"י. כך "עלה" אבי לארץ ב 1942. מנחם בגין, אגב, סרב לערוק אלא ביקש להשתחרר ומבוקשו ניתן לו. חשתי מעין סגירת מעגל אישי כאשר הגעתי לקברו המונח למראשות חייליו. גנרל אנדרס לא נהרג באותו הקרב אלא נפטר ב 1970 בגלות בלונדון אך ביקש להיקבר כאן, על מונטה קסינו, על יד חייליו.

מנזר מונטה קסינו המתנשא מעל לעמק בואכה רומא

בית העלמין דמוי הנשר הפולני

קברו של גנרל אנדרס

תוככי מנזר מונטה קסינו

מכאן, הביתה. חציתי את רכס האפנינים תחת גשם קל לעבר החוף האדריאטי עם הרגשה נפלאה בלב כי הנה עומד להסתיים המסע ואני לא מצטער על כך, הגשמתי חלום שנראה היה כבלתי אפשרי ואני שמח ומתרגש לחזור לאהובי. בשלב מסוים הושטתי יד לאחור כמו שאני נוהג לעשות מדי פעם כדי להרגיש כי כל החפצים הקשורים על גב חמורי אכן שם ולפתע חלף בי רצון עז לחבק אותו, את "מור החמור", זה שלעיתים קראתי לו "האיל האפור" ולפעמים "הגמל" אך הכינוי "מור החמור" הוא באמת הכינוי המייצג אותו יותר מכל. מ"מורי חמורי" הכל התחיל שם בתוך הנשמה והלב של ילד בן 3 או 4 ונשאר עד היום.

עוד לינה אחת בעיר Foggia ומשם רכבתי לאורך החוף האדריאטי, בצד כרמי זית וגפן, פרגים וחרציות, ממש  'מגרש ביתי' ובינות לבתי ה Trulli מחודדי הגגות, המיוחדים לאזור זה של דרום איטליה. במקביל אלי חלפה השיירה המלווה את ה"ג'ירו" – ה'טור דה פראנס האיטלקי' עם כלי רכב של קבוצת Sky, מסעדות מקושטות בבלונים וורודים כצבע חולצת המוביל ואטובוסים שעליהם רשום בענק Cipollini על שמו של אותו ספרינטר אגדי, "סופר מריו". ברוכבים עצמם לא פגשתי, כנראה שהחמצתי אותם. לאחר כ 3 שעות רכיבה הגעתי לברינדיזי וכמו בעבר, היישר לעמוד הרומי המוצב בפתח תחנת הרכבת המקומית.

הצטיידתי בכריכים והתקדמתי לעבר הטרמינל הימי. בשעה 19:00 בדיוק זזה ה Sorrento אל הים הפתוח וחלפה על פני המצודה העתיקה אשר הגנה על הנמל בימים אחרים. שייט שקט למדי עם עצירה בנמל איגומנצה ביוון כדי לשחרר את רוב המשאיות שירדו כאן כדי להמשיך לבולגריה ואלבניה ועליהן הרבה מאוד כלי רכב שסיימו את ה"יד הראשונה" במרכז אירופה העשיר ונמכרו כנראה לקונים ממדינות מזרח אירופיות. הרחבת הגבולות מזרחה של האיחוד האירופי עושה כנראה טוב למסחר ברחבי אירופה כולה.

המשכנו מספר נוסעים קטן לעבר Patras הנמצאת בצפון מזרח הפלופונז היווני. מכאן הדרך לכיוון פיראוס היתה קצרה ו'עטופה' ב'ריח' של יוון – שרף האורנים. אותו שרף המעניק את הארומה ליין הרצינה – יין בן 2,000 שנה.

רכבתי על כביש האמור להיות "כביש מהיר" אך יש בו רק נתיב אחד בדרך כלל והמהירות בקטעים רבים מוגבלת ל 60 קמ"ש אך ליוונים יש פתרון – כל הרכב האיטיים יותר נעים עם גלגל אחד על השול הימני ואילו בצד שמאל חולפים אחרים ב"טיסה נמוכה". עצרתי, כמו תמיד, אצל אלכסיו – בעל מסעדה  בעיר Megara שעצרתי אצלו ב 4 הזדמנויות שונות במסעותי. לאלכסיו, בחדר האחורי של מסעדה אופנוע BMW מתחילת שנות ה 50 או סוף ה 40. האופנוע היה שייך לאביו, עליו השלום, מעלה חלודה ורק הסמל הכחול לבן הבווארי בוהק עדיין על צד מיכל הדלק שלו.

אלכסיו – 4 פגישות משנת 2002

התכבדתי במרק טעים וחמצמץ וקינחתי בקפה עם 2 בני הדודים שלו על שפת הנמל המצודד של Pachi.

מכאן דרך 2 מעבורות קצרות דרך עשיתי קפיצת דרך עד לפיראוס. באופן קבוע אני מתאכסן במלון Delfini הצמוד לנמל המעבורות היוצאות לאיי יוון. מכאן יצאתי למסע וזו התחנה האחרונה שלי לאחר יותר משנה. כאשר התקרבתי לעבר המלון ברחובות הצרים של פיראוס לא יכולתי שלא להיזכר ביום היציאה שלי לדרך הארוכה סביב העולם. יצאתי אז בלב דופק עם אופנוע כבד למדי ועמוס באופן לא נכון. החזרה לכאן כבר היתה ענין אחר לגמרי, שמחה, קלה ומשוחררת.

תחושה של 'הוצאת אויר' ונינוחות ירדה עלי עם ערב. בבוקר למחרת רכבתי לאתונה לחנות טוראטק כדי לפגוש את מריה ולהשלים כמה מדבקות חסרות למדינות אירופה. פגשתי שם ברוכבים יוונים שגילו הרבה עניין במסע ולכולם היתה אותה שאלה – האם היה מסוכן ואם היו לי בעיות מכניות. אלו הדברים שמדאיגים רוכבים.

לאחר הביקור בטוראטק טיפסתי למדרון הר Hymettus, על מורדותיו המערביים נמצא Kaisariani monastery. זהו האתר הראשון בו ביקרתי בטיול הראשון שלי לחו"ל בשנת 1975 ומאז בכל ביקור שלי ביוון אני פוקד אותו. מנזר יפיפה מן המאה ה 11, עטוף בברושים ואורנים, מעוטר בעמודים יוניים ועל קירותיו פרסקאות במצב מצוין.

מנזר קסרייאני

פיראוס היא עיר שקטה ובטוחה ולכן נעימה יותר מאתונה ונמצאת במיקום טוב בדרך מהנמל ואל המעבורות. על הרחוב הראשי ממוקם נמל המעבורות לאיי יוון, לאורך הרחוב בתי קפה ומסעדות עם סובלאקי הפתוחים 24 שעות לטובת הבאים והיוצאים, שוק דגים ובשר וגם בארים ומסעדות עם נגנים וזמרים המשמיעים מוסיקה יוונית עליזה ושמחה כמעט עד אור הבוקר. מקום חביב למדי להמתין בו עד למועד השייט לישראל.

פגשתי במלון דלפיני את חאלד ומונה אשתו מערב הסעודית החוגגים יום שנה שישי לנישואיהם ושמחו לפגוש בפעם הראשונה אדם מישראל. הקשבתי לסיפורים שלהם על ערב הסעודית והם גילו התעניינות רבה בנעשה אצלנו. זוג חביב למדי.

ביום שני הקרוב אני מתוכנן לעלות על אנית משא בנמל לאבריו ולאחר שלושה ימים, עם עצירה בלימסול, אגיע ככל הנראה לנמל חיפה בבוקר יום חמישי ה 16 למאי.

הרכיבה ללאבריו היתה "מעניינת". עברתי דרך אנג'לה ומריה ב"טוראטק" של אתונה לנסות להביא כמה 'דובשניות' לחברים מהארץ אך החלקים לא היו במלאי ולכן המשכתי לנמל לאבריו. כבר מרגע צאתי לדרך בשעה מוקדמת ה GPS גילה סימני סרבנות. כאילו מבקש לעצור אותי בדרך הביתה או לפחות לבלבל את דרכי. איתחלתי אותו כמה פעמים ולא עזר. העלה מפות, איפשר לרכב כמה ק"מ וכבה. לבסוף לאחר הגעתי לנמל לאבריו לא העלה מפות יותר וכנראה שבק לחלוטין. הבנתי כמה בטחתי בו וכמה הפכתי לתלותי בו. הרבה תועלת, חיסכון בזמן וכסף ידעתי בזכותו והוא 'עשה את שלו' כנראה.

מריה ואנג'לה (משמאל) – מלאכיות טוראטק באתונה

בנמל לאבריו עבר עלי זמן מעט מתוח עד אשר נתבשרתי כי יש תא עבורי  על ה Alios של Salamis וכך אוכל להגיע יחד עם "מור החמור" לחיפה ומשם לביתי במשמר הנגב. סיום נאות למסע המשותף של שנינו.

השייט על מי הים התיכון עבר עלי בניחותא, היה לי זמן למכביר לחשוב, לסכם, לעכל ולהפנים את ההרפתקה אותה אני מסיים. צוות האניה היה צוות רב לאומי – בתפקידים הבכירים נשאו קפריסאים ויוונים (חברת סלאמיס הינה חברה אשר ההנהלה שלה ממוקמת בקפריסין), תפקידי המלחים והטבחים בוצעו על ידי מצרים בעיקר, הודי אחד ושני אוקראינים. יחד איתי כנוסעים היו שני ישראלים, אחד מהם  מפיק ידוע אשר מנוע מטיסות למשך תקופה של כמה חודשים והשני צעיר המייצג חברה ישראלית הפועלת בקפריסין ומצא כי הפלגה מלימסול לחיפה תהיה מהירה יותר מטיסה לנתב"ג ומשם להגיע לביתו בחיפה. הקצין הראשון באניה – בחור צעיר מלימסול, בוגר הצי היווני, הזמין אותי לגשר הפיקוד ושם קיבלתי ממנו כמה שיעורים מזורזים על ניוווט ימי, היה מעניין. עוד היה מעניין לשמוע מהקפטן על הקשיים הכלכליים של ציי הסוחר בימים אלו בהם הובלה במכולות מתחילה לייתר את ההובלה הימית על גבי משאיות.

קוסטיקו מלמד אותי מעט ספנות

חוויה של הפלגה תחת שמי ים התיכון

לקראת ההגעה אל חופי ישראל נשמעו יותר ויותר דיבורים ברשת הקשר בעיברית ומעט לפני שחר חלפנו לא רחוק מאסדת גז ישראלית מאוד גדולה, מוארת באור נגוהות ופועלת במימי ישראל.

עם בוקר חמישי, 16 במאי הגענו בהרבה התרגשות לנמל חיפה המוכר והאהוב. ממגורת "דגון", העגורנים, המדרגות היפות של הגן הבהאי ורכס הכרמל העלו בקירבי את האדרנלין לקראת הירידה אל הרציף. לאחר נוהלי בטחון הורשיתי לרכב מטה אל רציף הבטון.

קוסטיקו מניף את דגל ישראל מול חיפה

קוסטה – קפטן מנוסה וחביב למדי: "מסע נפלא אבל לבד??"

נוף אהוב ומרגש במיוחד עבורי

עברתי דרך התחנות של ביקורת גבולות, מכס ומס נמל בסדר הפוך מזה של היציאה לפני 13 חודשים. לאכזבתי הקטנה הנוהלים בנמל חיפה היו איטייים, רוויי טעויות וכמה 'לך ושוב' – וזו לא הפעם הראשונה שכך קורה. החברים אשר המתינו לי בחוץ נאלצו לחכות עד חצות היום ולבסוף יצאתי אליהם לאחר שמילאתי בשלמותו את 'טופס הטיולים' שלי מנמל חיפה.

אליקו, זיו, קובי, אשר ואישתו, ליאור, מיקי, טובבין וחברים אחרים קיבלו את פני בחיבוקים וטפיחות על שכם וכיבדוני בהזמנה חמה למסעדת חומוס – עליו פינטזתי כבר ימים מספר. רכבתי לת"א על כביש החוף יחד עם אליקו וקובי אל ה"אלכסים" למערכת חיבוקים נוספת אליה הצטרף גם זהר, חברי הקרוב. החלפתי למספר הצהוב הישראלי ורכבתי לבד לדרום, אל ביתי בנגב.

חברים, מאז ומתמיד, מקבלים את פני בשערי הנמל (צילם אשר וכסלר)

הדרך לדרום על כביש 4 עברה עלי בלי ששמתי לב לדרך לחלוטין. "מורי חמורי" הנאמן לא היה זקוק להכוונה כלשהי, כמו ידע הדרך ללא צורך בי ולא עוד במערכת הניווט ששמרה לו על הכיוון על פני 3 יבשות. הדרך עברה עלי כמו חלום. כאילו רק אתמול חלפתי כאן. ה'צהוב' הישראלי של חודש מאי כבר השתלט על היקום סביבי, הכבישים והצמתים לא השתנו והנוף המוכר לי כל כך חלף במהירות עד הכניסה בשערי הקיבוץ. הגעתי לחניית האופנוע כאילו רק חזרתי מרכיבה קלה לבאר שבע.

חזרתי למשמר הנגב 'על שתי רגליים ועל שני גלגלים' לאחר 392 ימים ו 75,000 ק"מ. נזכרתי בחיוך בדברים שאמר לי לפני המסע, אייל, אחד מחברי הטובים, גם הוא רוכב: "דורון, למה אתה יוצא לבד למסע הזה? אתה הרי לא ג'אבאר..".

בזאת תם יומן המסע שלי סביב העולם.

היה לי לעונג לדעת שכולכם מלווים אותי בדרכי הארוכה.

תודה