על עצמי

מה מביא אותי לכאן וגם מה לוקח אותי לדרך?

חיידק המסעות מלווה אותי כל חיי. המסע עבורי הוא הדרך העוברת בנוף ולא ההגעה ליעד. זכרונות חיי עוברים דרך תחנות נוף וקטעי דרך, סיפורי מסעות ותמונות, רובן מצוירות דווקא. עד היום אני מסוגל לשחזר בדיוק רב מאוד כמעט כל דרך בה עברתי במהלך חיי, רישומן של דרכים נחרט במוחי ובזכרוני ולא עוזב אותי כמעט לעולם.

בימי חול המועד סוכות ופסח נהגה משפחתי ל'רדת' לאילת מערב החג ועד ל'חג השני'. נסענו כולנו – הורי, אחותי אחי ואני בג'יפ בכבישים של שנות ה 60 'הי דרומה לאילת'. מן הנסיעות הארוכות הללו על אותם הכבישים הישנים זכורה לי נקודה אחת יותר מכל אתרי הדרך. מעט דרומה מבית קמה שלא היתה אז הצומת הסואנת של היום ולא היה בה מעגל תנועה של התחבורה המודרנית אלא רק המשך של הכביש דרומה לעבר

 

 אל הוזייל (רהט של היום) – עיירה בדואית קטנה ומאגר מלא במים כאשר עברנו על פניו למחרת ליל הסדר, מול הכניסה לקיבוץ שובל. מעט יותר דרומה הדרך צנחה בעיקול חד מאוד, כך נראה היה לי בעיניים של ילד, לעבר נחל גרר ומשם המשיכה הדרך לעבר באר שבע ודרומה לאילת. בכל נסיעה ציפיתי להגיע לעיקול הזה במורד לעבר הנחל, כאן התחילה עבורי ההרפתקה של המסע לאילת. ליבי תמיד ניתר למראה המקום המופלא הזה. החוויה של המקום המסוים הזה נשארה בי עד היום כאשר אני מרבה לעבור במקום הזה יותר מבכל מקום אחר שהרי אני בדרך לביתי במשמר הנגב. ראיתי עיקולים חדים ותלולים ממנו במסעותי וגם התלילות, המורד והעיקול הם כבר לא מה שהיו פעם – עדיין המקום המסוים הזה, 2 ק"מ מצפון למשמר הנגב הוא זכרון מתוק ביותר עבורי.

cropped-p10109102.jpg

 

בגיל שנתיים או שלוש קיבלתי במתנה מהורי את הספר "מסעותיו של מור החמור" שהוצא לאור בתשי"א (1951), לאה גולדברג כתבה ורות שלוס איירה. עוד לפני שלמדתי לקרוא אני מניח כי העלילה הוקראה לי ע"י אמי ואני באותו הזמן הייתי מהופנט לציורים הניפלאים. אחד מהם היה ציור האמצע על דף כפול, (כמו דף האמצע של חוברות רבות….) בציור נראית ילדה רוכבת על מור החמור, גיבור הסיפור, הדוהר בין כפרים, שדות והרים, בין עדרי צאן, מגדלי מים ומסגדים לעבר הלא ידוע, להמשך הדרך, ללא יעד או מטרה אלא רק בהנאה מהדרך ומנוף שלא נגמר. הציור הזה הוא ההתגלמות של כל מה שמפעם בתוכי ואני ממשיך להתבונן בו גם היום, 60 שנים לאחר שקיבלתי את הספר במתנה מהורי.

מעולם לא ישנתי במהלך נסיעות או טיסות, אני תמיד משתדל לשבת על יד החלון בטיסה או במיקום הפונה לנוף היפה יותר ברכב כדי לא להפסיד את המראות. אני מנסה תמיד לזהות מה אני רואה תוך שאני אוחז במפת הטיסה או הדרך בידי. זו גם האהבה השניה שלי הקשורה קשר הדוק לאהבה שלי לנופים ודרכים. אני זוכר טיול שנתי לגליל בכיתה ה' או ו' בבית הספר היסודי ע"ש כצנלסון בגיבעתיים. הכיתה כולה באוטובוס, מי ישן ומי משוחח, מי שר ומי מרכל ואני עם האף בחלון. לפתע מרחוק כיפה לבנה – "הנה החרמון" אני צועק בהתרגשות של ילד בן 10 או 11 והמורה מאשרת. זה קורה עוד בימים בהם החרמון היה מעבר להרי החושך ומראה פיסגתו הלבנה לא היה מוכר כל כך לתושבי גוש דן באותם הימים שלפני מלחמת ששת הימים, מילחמה אשר שינתה את אופקינו האזוריים.

אשוב לרגע לנסיעות לאילת ולמפות וגם למלחמת ששת הימים. כאשר הייתי לפני הגיוס לצה"ל, או מייד לאחריו באחת החופשות הראשונות, לאחר כיבוש חצי האי סיני הגיע חג הסוכות וכרגיל יורדים לאילת. אלא שהפעם חצי האי סיני כבר בידינו והמרחבים שנפתחו לפנינו היו עצומים ומסתוריים. ירדנו בנסיעה עם הג'יפ המשפחתי כרגיל לאילת אך לא נעצרנו שם והחלטנו להדרים לעבר שארם א-שיך. הכביש מאילת היה סלול רק בחלקו אבל מפה 1:250,000 של האיזור היתה בידי, כמו תמיד. אבי נהג בדרכי עפר ובדרכים שזה עתה החלו להיסלל ואני עוקב אחרי תוואי הדרך ומסמן אותה בעט על גבי המפה כי עדיין לא היו מפות מודפסות עם הכביש. עם ההגעה ל'שארם' היתה לי מפה ביד עם תוואי מסומן, 'מעשה ידי להתפאר'.

העיסוק התמידי בנוף, דרכים ומפות המשיך ללוות אותי בכל נתיבי חיי ובכל הזדמנות שהיתה לי להגיע למקום חדש בארץ או בעולם במסגרת תפקיד או עבודה ניסיתי לתור את האזור עד לקצה הזמן או היכולת שעמדו לרשותי. כך במהלך השירות הצבאי ערכתי ניווטים רבים, יחד עם אחרים מיחידתי ובלעדיהם ברחבי חצי האי סיני ובעיקר בדרומו, בדרכי רמת הגולן, דרום לבנון, הנגב והגליל.

כמקור לדימיון ולידע שצברתי בתחומים אלו היו ספרים, מפות, אנציקלופדיות ואטלסים. רק בשנים האחרונות נכנס גם האינטרנט כמקור עשיר ללא גבולות כמעט. למרות המקורות ברשת המקוונת תמיד חזרתי לאותם מקומות עליהם למדתי וקראתי עוד בצעירותי ואליהם חתרתי להגיע, לראות ולחוות כל השנים, עד היום. רק להזכיר כמה ממקומות נשגבים אלו – "שערי הברזל" על הדנובה, מורמנסק ברוסיה הקרלית שעל "הים הלבן", הכף הצפוני ואיי לופוטן בנורווגיה, מיצרי הדרדנלים וגיברלטר, מעברי הקרפטים, האלפים והפירנאים השייכים בעיקר לאופנוענות, רכס הפמיר בטג'יקיסטן, ההימלאיה ההודית והנפאלית, ערבות סיביר ובמיוחד אירקוטסק שעל אגם בייקל – העיר אליה רוכב מיכאל סטרוגוב, שליחו של הצאר בספר המופלא של ז'ול וורן וכמובן אפשר להוסיף את ארץ האש וסלעי הטורס דל פיינה בדרום אמריקה, אלסקה, עמק המוות וניו פאונדלנד בצפון אמריקה, סלע איירס באוסטרליה, כף התיקווה הטובה בקצה הדרומי של דרום אפריקה, מפלי הויקטוריה בקניה, הניאגרה בקנדה והאיגאוסו בגבול ברזיל וארגנטינה, האי באפין בקנדה, איסלנד וגם אי הפילים ואיי ג'ורג'יה הדרומית הסמוכים לאנטארטיקה – אלו המופיעים בסיפור אחד המסעות ההרואים שנעשו מעולם, המסע של סר ארנסט שקלטון בתחילת המאה הקודמת. הרשימה זו יכולה שלא להיגמר. ברבים מן האתרים שהזכרתי כבר דרכתי, חלקם מתוכננים ל'מסע הגדול' ההולך ומתקרב וייתכן כי חלקם ישארו כחלומות, כדרכם של אלו.

כאשר התחלתי דרכי בעולם האופנוענות בשנת 2001 תירגמתי כל המטען העשיר הזה למסעות על אופנוע. בתחילת שנת 2006 הקשבתי מרותק להרצאה שנתן פרופ' וורנר באוזנהרט, מרצה לספרות גרמנית מאוניברסיטת אוטווה בקנדה, על 4 מסעות בעולם שערך לגמרי לבד על BMW 650 בגיל 60. חודשיים לאחר המפגש מעורר ההשראה עם הרוכב הגרמני-קנדי יצאתי למסע עם קבוצה לירדן השכנה, ארבעה חודשים לאחר מכן יצאתי למסע הראשון מ'תוצרת עצמית' לארצות הבלקן, שלוש שנים עברו עד למסע הבא מן הים השחור בתורכיה אל הים הלבן בצפון רוסיה ואל הכף הצפוני בנורווגיה ושנה לאחר מכן יצאתי שוב למסע "תחת שמי ים התיכון" לעבר חופי האוקינוס האטלנטי, חצי האי האיברי ומרוקו. כל מסע כזה ארך חודשיים. בקיץ האחרון יצאתי עם קבוצה לרכיבה על אופנועי Royal Enfield להימלאיה ההודית. עתה אני עומד לצאת ל"גדול מכולם" ואינני יודע לומר אם יהיה זה האחרון.

לסיום המחשבות של "מה מביא אותי לכאן ומה לוקח אותי לדרך" רק אוסיף עוד כי רגעים מאושרים לא פחות אני חווה על מרפסת ביתי במשמר הנגב, כאשר אני מביט דרומה אל גבעות הנגב הצפוני המחליפות צבעים עם חילופי העונות וממשיך לחלום על מקומות רחוקים.

דורון מהנגב

 

6 מחשבות על “על עצמי

  1. דורון
    אתה אדם מענין מאוד,אני מזדהה עם ראיית העולם שלך,
    מחזיק לך אצבעות אנא עדכן ככול שניתן לאלה שלא יכולים כרגע לטייל בעולם
    מאיר

  2. שלום לך , אני מטייל כמוך בארץ וגם בחו"ל , ביקרתי בכף הצפוני בנורבגיה ובספרד וכמובן בארצות רבות נוספות , היות ואני כבר גימלאי יש לי רעיון לשכור רכב מגיברלטר ועד לכף הצפוני ולחזור בטיסה , מה דעתך? . תודה, ישראל .

    • ישראל, הכל אפשרי ומחייב בדיקה מעט יותר מדוקדקת. מציע לשכור בספרד, בעיר אלג'זירה הסמוכה לגיברלטר או במדריד, לרדת לגיברלטר ואז לטפס צפונה עד לאן שתחפוץ, בהצלחה

  3. דורון שלום רב מחיים ניר . האם דרכינו מצטלבות ? דצמבר 2012 מיאנמר . ינואר 2013 אוסטרליה . פברואר 2013 פיליפינים . נדבר עברית .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s