I'd like to add you to my professional network on LinkedIn

LinkedIn

Doron Kadmiel would like to stay in touch on LinkedIn.

I'd like to add you to my professional network on LinkedIn.
– Doron
Confirm that you know Doron
Doron Kadmiel
Mr. at Free Lancer ( Self Employed)
Israel
You are receiving Invitation to Connect emails. Unsubscribe
Learn why we included this.
© 2014, LinkedIn Corporation. 2029 Stierlin Ct. Mountain View, CA 94043, USA

n98uc5-hyr3cdrk-3l.gif

אדריכלות מודרנית וטבע ללא סוף – גם זוהי ברזיל

400 ק"מ נוספים ואני, בלא מעט התרגשות, בפתח העיר ברזיליה (Brasilia) (לא טעות, כותבים עם S ולא עם Z). מעולם לא נכנסתי בכזו קלות אל תוך עיר גדולה. מערכת כבישים נפלאה, תנועה רבה של כלי רכב אך זורמת ומהירה יחסית, כמעט ללא רמזורים אלא רק ממש במרכז העיר. נכנסתי לעיר דמוית המטוס ברכיבה לאורך "הכנף הדרומית" עד לגוף המטוס ושם בחיבור של "הכנף הצפונית" לגוף נמצא המלון אליו כיוונתי. מלון דיפלומט (Diplomat). חדרי במלון היה מעוצב באופן כל כך פונקונציונאלי עד כי לרגע דמיינתי כי אוסקר ניימאייר עצמו עיצב אותו…. אם אפשר לקרוא כך לחלל בגודל של 10 מ"ר.

P1080919 P1080923

P1080869 P1080870 P1080876

P1080890 P1080891

למדתי כבר כי אופנוע מכוסה בטוח יותר, אולי אפילו מאופנוע נעול 🙂

P1080883הרעיון של הקמת בירה לברזיל במרכז המדינה קיים כבר מהמאה ה 18. במהלך הקמפיין של ז'וסלינו קוביצ'ק לנשיאות ב 1955 הכריז המועמד, בתשובה לשאלה, כי הקמת ברזיליה עומדת בראש תוכניותיו. משנבחר ב 1956 לתפקידו נפלה מיידית ההחלטה על הקמת העיר. לאחר תחרות ציבורית על תוכנית לפרויקט כינס קוביצ'ק את טובי האדריכלים והמתכננים של ברזיל לצורך העניין ביניהם לוסיו קוסטה כמתכנן העיר, אוסקר ניימאייר כאדריכל מבני הציבור ובורלו מרקס כמתכנן הגנים. תוך 41 חודש בלבד!מאז ינואר 1957 – מועד תחילת העבודות, העיר עמדה מוכנה לקלוט 400,000 תושבים ולתפקד כבירה. באפריל 1960 הוכרזה העיר החדשה שצמחה מ'כלום' לעיר הבירה של ברזיל ולקחה את מקומה של ריו דה ז'נירו. קוביצ'ק עצמו זכה כאן בברזיליה להנצחת שמו בכמה וכמה אתרים מרכזיים עד אשר העיר, כמעט כולה, נראית כאתר הנצחה לזיכרו. נכון או לא, ההישג כאן "רשום" על שמו בראש ובראשונה ולצידו אוסקר ניימאייר ולוסיו קוסטה.

P1080872 P1080904

קוביצ'ק ואשתו באתר הזכרון על שמו

גם אם שיני הזמן נותנים אותותיהם פה ושם, העיר מתחדשת וניתן מייד להבחין בחידושם של בניינים ישנים ובהקמתם של חדשים. התכנון העירוני הכללי לא השתנה. בוצעו מספר התאמות תחבורתיות כמו מטרו חדיש ונוח אך מבני הציבור המיוחדים כל כך נשארו על עומדם, כמעט ללא שינויים, ועד היום הם מושכים את העין ביופיים, בניקיונם העיצובי ובמקוריות שלהם.

P1080896P1080906היכל העיריה

P1080887

רובם ככולם הם פרי תכנונו של אוסקר ניימאייר. העיר שזכתה לתשומת לב עולמית בזכות תכנונה החדשני זכתה, כמובן, ללא מעט ביקורת. עיר הבנויה רק לכלי רכב ולא להולכי רגל, עיר שאי אפשר להזדקן בה ועוד. יכולתי לחוש ברגלי חלק מהביקורת. מרחקי ההליכה הם עצומים ממש. אני אוהב ללכת ועשיתי זאת בערים רבות במהלך המסע, גם בערים גדולות מאוד. כאן בברזיליה הליכה ברגל היא כמעט בלתי אפשרית – המרחקים בין האתרים גדולים מאוד, מדרכות ומעברי חציה מאוד דלילים למעט באזורי המגורים ואת קצב החיים כאן קובעים כלי הרכב אשר נהנים מחופש תחבורתי מרשים, אותו יכולתי לחוות כבר עם הכניסה המאוד חלקה ומהירה שלי אל לב העיר. לאחר הליכת בוקר של כ 6 ק"מ לעבר אחד האתרים הבנתי כי ללא ה'גמל' זה לא יילך. עליתי על האופנוע ותוך כ 3 שעות עברתי כ 35 ק"מ בין בנייני הציבור, הכנסיות, הכיכרות והגשרים כדי להתפעל שוב ושוב מהיופי הארכיטקטוני, מקלות התנועה על גלגלים בעיר וגם כדי להבין כי זו עיר שלא קל סתם לחיות בה. צריך להיות כאן עם תפקיד, מקום עבודה, רכב אחד או שניים כדי להיות מסוגל גם לחיות. כאן לא המקום לפרוש או להזדקן.

P1080894

להולכי הרגל "מפת עיר" משלהם ורישומה ניכר היטב במרחבי הדשא – לא מפליא לנוכח מרחקי ההליכה הגדולים

הדבר המרשים ביותר כאן הוא לתפוש גודל החזון והמעוף של אלו שהאמינו, החליטו, תכננו ובצעו בזמן שיא את אחד הפרויקטים המרשימים ביותר במאה ה 20. צריך להיות כאן כדי לעמוד מקרוב על האתגר העצום וגודל ההישג. לביקורת האקדמית והציבורית מקום של כבוד בבויכוח על ברזיליה. אך גם המתנגדים לא יכולים שלא להסיר הכובע כאשר הם מגיעים לכאן. אני בהחלט הסרתי את הקסדה.

P1080926כנסית דון בוסקו – האיש ש"חזה" הקמת ברזיליה לפני כ 300 שנים

P1080933 P1080943

הקתדרלה – חוץ ופנים

P1080951 P1080961משרד החוץ

P1080964

בנין הפרלמנט

P1080968כיכר 3 הרשויות ושוב "זכרון" לקוביצ'ק

P1080970 P1080974 P1080975

"הקאנדאנגוס" – כבוד לבוני העיר האוחזים בברזל אשר ממנו יחד עם הבטון נבנתה העיר

P1080994 P1080996משכן הנשיא ומשרדי הממשלה – המיניסטריונים (מזכיר לכם את שלנו בירושלים?)

P1080999 P1090007

ה"שופינג" הראשון בברזיל – בברזיליה כמובן וצמוד אליו, על חיבור ה"הגוף" לכנפיים התחנה המרכזית לאוטובוסים והמטרו החדש של העיר (לא היה בתוכנית המקורית)

P1080993

גשר JK – להנצחת שמו של מי אם לא – ז'וסלינו קוביצ'ק. (הוקם ב 2002)

יצאתי מברזיליה על ה"כנף הצפונית" ועברתי בתוך כמה שכונות מגורים. היה מעניין לראות האופן בו הן מסודרות, את ההגיון שבפיזור החנויות, את השילוט שנראה בהתחלה מאוד מבלבל אבל יש בו הגיון רב וגם לחוש את קלות התנועה אל תוך השכונה והיציאה ממנה. במונחים של לוסיו קוסטה כל שכונה כזו היא בלוק בן 11 ולעיתים 13 או 15 בנייני קומות. חלקם עדיין המבנים המקוריים ששיני הזמן נתנו בהם אותותיהם וחלקם בניינים חדשים או מחודשים ונראים בני זמננו. חלק מהרחובות אותם עברתי מאוד מזכירים כמה רחובות בצפון הישן של ת"א ממערב לדרך נמיר. כאשר נמצאים כאן בין רובעי המגורים ניתן בקלות להבין כיצד ללא רכב המעגל החברתי מצטמצם לבלוק שלך שאינו קטן כל כך, כ 600 עד 800 יחדות דיור בבלוק ואולי לבלוק מימין ולבלוק משמאל. מעבר לכך אתה נזקק לרכב.

P1090009

יש גם ימים באסאל. יצאתי מתוך העיר ולאחר כ 35 ק"מ הבחנתי כי הזיפר של שרוול מעיל הרכיבה בו נמצא תמיד מכשיר הספוט שלי פתוח והמכשיר הכתום לא בפנים. "שיט", היה ברור לי ששכחתי אותו בעומק הכספת בחדרי על אף שבדקתי אותה הבוקר. 'מפרסס' ורוכב חזרה לברזיליה, כניסה חלקה לעיר וגם הגעה למלון. יורד לחדר, מביט לכספת – במבט ראשון היא ריקה. תוחב יד פנימה עמוק ואני מרגיש את הצורה המוכרת של המכשיר בו אני עושה שימוש יום יום מאז תחיל המסע. דיינו – הפסדתי קצת זמן אבל יש ספוט. יוצא שוב בקלות מהעיר ושוב מתרשם מהקלות והנינוחות של כניסה ויציאה מעיר גדולה וסואנת יחסית.

חזרתי לדרך אותה התחלתי בבוקר ושמתי פעמי לעבר פארק טבע מסוים אלא שגשם מאוד כבד שיבש את תוכניותי ונעצרתי לצורך מחסה בקפה קטן על הדרך. כאשר ישבתי עם הקפה ערכתי חשבון קטן של ימים ותוכנית קדימה והבנתי כי אם אני רוצה להגיע לליל הסדר חזרה לריו דה ז'נירו מוטב שאוותר על פארק אחד, יפה ככל שיהיה. בהפוגת הגשם הראשונה שבתי על עקבותי – עוד 80 ק"מ מיותרים. נוסף לשני אלו אני חש מהבוקר בדלקת לא נעימה בגרון. זהו אחד מהימים האלו. כשהכל הולך טוב צריך לזכור כי יש ימים כאלה.

P1090022

עניין הגשם כאן הוא סיפור בפני עצמו. באזור זה של ברזיל מגיעות הטמפרטורות ל 38 מעלות בצל בצהרי היום. ההשפעה על הרכיבה ניכרת ומחייבת הפסקות להפגת העייפות. בצהרי היום, בשיא החום מגיעה הקלה מכיוון בלתי צפוי. השמיים מתקדרים ותוך זמן קצר ניתן להבחין בוילונות הגשם סביבך או אחד מהם גם עליך. מדוע הקלה? כי ברגע שמתקדרים השמיים לקראת גשם צונחת הטמפ' תוך דקות ספורות עד כדי 12 מעלות. אז מתחילה הבעיה השניה – הגשם. הוא כל כך כבד עד שהופך את הרכיבה לבלתי הגיונית ומאוד מסוכנת. הראות יורדת כמעט לאפס ומוטב למצוא מקום שפוי לעצור עד יעבור ענן. רצוי שיהיה מקום לאכול או לשתות משהו באותה הזדמנות.

לדוגמה אתאר כאן יום שהוא רק רכיבה. יצאתי לדרך ב 0700 ורכבתי עד ל 1700 – סה"כ 10 שעות. עברתי כ 550 ק"מ שהם לא יותר מ 55 ק"מ לשעה בממוצע על אף שמהירות הרכיבה שלי כל היום היתה כ 95 קמ"ש בכבישים פנויים לחלוטין. עד הצהריים עשיתי כ 3 הפסקות של התרעננות מהחום ואחת  אחר הצהריים כדי למצוא מחסה מהגשם. להערכתי רכבתי ממש כ 6 שעות ועוד 4 היו הפסקות מאולצות של עייפות, חום או גשם. כל ההפסקות, ללא יוצא מן הכלל, היו בראש ובראשונה צורך בטיחותי. כאשר אני רוכב לבד אין לי על מי לסמוך, רין לי את מי להוביל או אחרי מי להגרר. רק אני והבטיחות שלי נמצאים בבועה האישית שלי. אין תירוצים ואין קריצות. עייף – עוצר, החום מרדים – אני שותה מים משקית השתיה על גבי, מתיז מים על הפנים במקום לבלוע, שר בתוך הקסדה, נעמד על הרגליות לדקה או שתיים ואם כל אלו לא עוזרים עוצר לנימנום קל ושתיה בקפה בצד הדרך וכאשר הגשם 'מתנפל' עלי כמו אלת בייסבול – עוצר עד יעבור ענן וכך עובר לו יום אופייני שהוא כולו רכיבה כאן בברזיל. יש כאן ימים שאני רק רוכב – המדינה הזו כל כך גדולה והמרחקים בהתאם. בין מוקדי העניין הגדולים יש מרחקים בדרך כלל של כ 1,000 ק"מ ומכאן הרכיבה הארוכה.

P1090027

משאיות, משאיות, משאיות. במרחקים הגדולים של ברזיל רואים בעיקר משאיות וגם מעט כלי רכב של אלו העובדים בפרויקטים שונים בכביש או בשטח עם הטנדרים שלהם. רכב פרטי של ממש נראה מעט מאוד. הגעתי ל"מצוקי היהלומים" (Chapada Diamontiha) או כמו שנכון לומר צ'אפאדה דז'י-א-מונ-צ'-יה. פארק לאומי בגודל של מדינה באירופה (גדול יותר משטחה של הולנד, למשל). הפארק עשיר במערות נטיפים, מפלי מים, בריכות לשחיה, קניונים ונופים יפים. החלטתי לנצל את מזג האויר הטוב ולהשאר כאן לפחות יום אחד כדי לעשות סיבוב באיזור ולטעום ממה שיש לאזור להציע. פגשתי את עופר בעל סוכנות טיולים הגר כאן עם משפחתו. עופר קצין במילואים לשעבר בדרגה בכירה מנהל כאן סוכנות טיולים Zen Tur. ראיתי את השלט שלו בעיברית כאשר נכנסתי למרכז העיירה הקולוניאלית היפה של Lencois הנמצאת בפתח הפארק. רכשתי אצל עופר סיור ואקווה כי מוצלח יהיה. אתן ל'גמל' יום מנוחה. כבר למדתי שאחד הסימנים של עיר קולניאלית בברזיל הוא שקשה ללכת על אבני רחובותיה מבלי שנרגיש את אבני הריצוף דרך הקפקפים הברזילאים, בדרך כלל "האבייאנאס" וגם החיקויים שלהם. כך זה היה בפאראצ'י וגם באורו פרטו וגם כאן בלנסויס. ברחובות מרוצפי האבן עם בתי קפה קטנים, מוסיקה חיה בין המסעדות הרבות וזהו מקום מוצלח לטעום קאיפיריניאה ברזילאית משובחת.

P1090202

P1090031 P1090032 P1090050 P1090062 P1090076 P1090079 P1090081

הטיול בן היום יצא לדרך בזמן עם 6 מטיילים ומדריך. טעמנו במשך יום אחד דוגמה כמעט מכל דבר שיש לאזור הזה להציע. ירדנו לבריכות מים, 'חורי שחיה' כמו שנקראים במדריכים, אליהן מתנפצים מפלים למרות שזו כבר השנה השניה המאוד שחונה כאן בפארק.

P1090102

מיעוט הגשם בהחלט משפיע על עוצמת הזרימות וחלק מן המפלים פשוט התייבשו. נכנסנו למערת נטיפים קומפקטית אך מאוד יפה מצוידים בקסדות ופנסים. יש בפארק למעלה מ 120 מערות כאלו.

P1090123 P1090130 P1090135 P1090140 P1090141קן טרמיטים בדרך לצהריים- אותם לא טעמנו…
P1090143

אכלנו ארוחת צהריים מאוד טעימה במטבח כפרי…..

P1090146

וירדנו שוב לשחיה באחד מהנהרות, נהר המספק אפילו הזדמנות לשחיה 'משנורקלת' מחת למים. ירדנו לקטע נוסף של הנהר בו בשעה מסוימת ביום קרן השמש נבלעת במים ויוצרת כתם כחול יפיפה.

P1090166 P1090173 P1090190

שיא היום היה הטיפוס להר של "אבא איגנסיו" – כך הוא נקרא ושם, לאור שקיעה, מרום של מעל 1,000 מ' נגלה אלינו חלק מן הפארק של "מצוקי היהלומים" בכל תפארתו המצוקית. 'יהלום' של פארק. אין לי מילה אחרת לקרוא למקום הזה. טיפסתי במרץ רב למעלה והמראות הראשונים של המצוקים הוציאו ממני קריאות השתאות קולניות.

P1090199 P1090205 בדרך למעלה

P1090211 P1090218 P1090227אורכידיאה נדירה בגובה 1000 מ'

P1090231 P1090237 P1090241

נשר בשמי הפארק

למדתי כבר כי יש נופים שאני נהנה מאוד לראותם אך יש כאלו המוציאים ממני  קריאות התרגשות קולניות, בין אם אני 'ברגל' או בתוך הקסדה. אינני יכול להשאר שקט או אדיש כאשר מופיע לפתע מראה או נוף שממש מכים בי בחזה. התחושות האלו חזרו אצלי פעמים כה רבות במהלך המסע וגם במסעות קודמים. עוד יותר עצומה ההתרגשות לראות לראשונה נוף שכבר ראיתי אותו באלפי תמונות וידעתי למה לצפות אך לעולם התמונות לא מחליפות את ההתגלות במציאות. שכן, בדרך כלל מגיעים לנופים הללו לאחר מאמץ גופני או לאחר שעות ארוכות של רכיבה ואילו לתמונות מגיעים אגב דפדוף בספר או בדפי האינטרנט. אלו אינם מראות הנמצאים סביבך בדרך כלל. צריך לטפס כדי לראותם או לעבור קילומטרים רבים או גם לרכב ב'דרך לא דרך' כדי להגיע אל המקום הנדיר. המתנו במרומי "אבא איגנסיו", יחד עם מבקרים נוספים, עד לשקיעה היפה וירדנו לרכב כדי לחזור ללנסויס. יום נפלא של ממש.

P1090230 P1090248

מארץ הטנגו והמאטה אל חופי אורוגוואי

נפרדתי מחביאר וסנדרה בפרידה חמה ותיקווה להיפגש מחדש תוך כחודשיים ושמתי פעמי לעבר הנמל משם יוצאת מעבורת החוצה את Rio de La Plata המאוד רחב לעבר העיר קולניה באורגוואי. חציית מוצא הנהר לעבר אטלנטי אורכת כשעה תמימה. ביקרות הדרכונים נערכה עוד לפני העליה למעבורת ורק הליך המכס בוצע לאחר הירידה מהמעבורת על כנף טנדר עם פקיד אחד ששיחרר אותי לאחר כ 3 דקות של מילוי טופס, קצר ויעיל. מצאתי הוסטל נחמד לא רחוק מהמרכז La Cachimba ולאחר עליה על מדי רחוב יצאתי לאתר את מה שמצוי כנראה בכל עיר באורגוואי, כך אומרים, דוכן ה Chivito. סנדוויץ' אורגוואי אשר בו כל טוב של בשר, ירקות, ביצה ועוד שאר ירקות.טעים ומשביע כמו ארוחה מלאה. ברחובות קולוניה חולפות באיטיות וזהירות ראויים לציון מכוניות בנות חמישים ושישים שנים. פיאט 127, NSU, BMW 2002, מכוניות פיז'ו 404 ו 504 ועוד רבות מאותה התקופה.

P1080125 P1080127 P1080134 P1080136

הרושם הראשוני מהארץ החדשה הוא של מדינה רגועה, שקטה, מכבדת ומכובדת. נעלמה ה'פושיות' של הארגנטינאים. שם התקבל רושם של משהו חסר סבלנות, לא יכולתי להניח את האצבע במדויק על מה שלא אהבתי אבל היתה באויר תחושה של משהו לא רגוע, לא סבלני.

P1080144 P1080146 P1080149 P1080150

אורוגוואי היא מדינה מאוד שטוחה טופוגרפית. רובה מצוי באגן הדלתה של נהר הפלאטה אשר נקרא "נהר אורוגוואי" בשטחה של זו ונהר ה"פלאטה" בשטחה של ארגנטינה. המדינה נהנית מחופי ים ללא סוף לאורך האוקינוס האטלנטי ואלו מלאים בהמוני נופשים. בין השאר תודות לעובדה כי הימים הם ימי הקרניבל – עוד סיבה לחופש כאשר לא מזמן הסתיימה חופשת חג המולד והשנה החדשה גם יחד. חופי הבירה מונטווידאו גם הם, כמובן, מלאים במתרחצים ואני ניצלתי את העובדה כי העיר כמעט ריקה בזכות הסופ"ש הארוך ועברתי כמעט לבד רכוב על הגמל בכיכרותיה הראשיות ולאורך הרציפים של הנמל הגדול. יש כאן אוירה של עיר נמל ים תיכונית, מזכירה את חיפה, רק ללא הכרמל.

P1080154 P1080156 P1080161 P1080162

פונטה דל אסטה (Punta del Este) היא מגרש המשחקים של עשירי בואנוס איירס שמדרום, סן פאולו מצפון וכמובן עשירי אורגוואי. עיר נופש מהסוג של קאן, סן טרופז ואחרות בריביירות האירופיות. היה מעניין רק לחלוף ברחובות ולארוך הטיילת הנוטפת כסף רב ולאורכה רכבי פאר בעלי לוחיות שונות ממדינות דרום אמריקה אך החופים נמשכים הרבה לפני ואחרי פונטה דל אסטה ("נקודת המזרח").

P1080164 P1080165P1080168 P1080172 P1080177 P1080178 P1080179 P1080180 P1080181 P1080182

כך היא גם "נקודת השד" – Punta Del Diablo, כפר נופש מרושת רחובות חוליים – מעשה שתי וערב, היושב מעל מפרציים חוליים ויפים למראה. מאות צעירים ממלאים את בתי הארוח שלו, באחד מהם השתכנתי – Unplugged Hostel שמו. השמחה ממלאת את החדרים וגם ביניהם של ההוסטל, שירים בליווי גיטרות כמעט עד אור הבוקר, בשר משובח על האש –  צעירים לוקחים חופש מהעבודה בבואנוס איירס ומגיעים לחופי אורוגוואי להנות – בדיוק כמו שאנחנו נסענו לחופי סיני לפני 4 עשורים.

P1080187 P1080188 P1080192 P1080194 P1080195 P1080196 P1080199 P1080200

כך נראה גשם אח"צ העומד לפרוץ כל רגע
P1080202
P1080203 P1080205 P1080207

כך בהוסטל בערב – אלופי הבשר לכל סוגיו

את הכניסה לברזיל כמעט והחמצתי. מעבר גבול מינורי, לא מסומן או מדוגלל יותר מדי. עברתי את נקודת היציאה מאורוגוואי ביותר מק"מ ואז הבנתי שצריך לשוב על עקבותי כדי לקבל החותמות הדרושות ורק אז להמשיך לנקודת הביקורת הברזילאית. שמיים הולכים ומשחירים וגשם מתקרב, תופעה כמעט קבועה בברזיל בשעות אח"צ דחקו אותי למלון דרכים סביר לקראת ערב.

P1080208

"ארץ האש" – "סוף העולם" אך המסע נמשך

יצאנו מפוארטו נאטאלס לאחר 4 לילות במקום בארוח מפנק למדי של תרזה ורוג'רס, דייג בעברו והיום נגר לעת מצוא. לירידה לעבר קו המים ומשם מזרחה היתה תחושה כבדה של פרידה. פרידה שנוספה להרבה פרידות אחרות שכבר עברתי במסע. כמה מהר מלון דרכים ללילה, שניים או שלושה, הופך לנקודה אשר לעזיבתה יש ניחוח של פרידה. כביש אספלט רהוט הוביל אותנו לעבר צומת מצפון לפונטו ארנאס. בשני צידי הכביש חוות חקלאיות ענקיות לגידול בקר, בעיקר כבשים מאוד צימריות וגדולות למראה. חוות כאלו נמצאות בכל פטגוניה בצד הארגנטינאי והצ'ילאני גם כן. הן המקור לבשר המשובח שאנחנו אוכלים כל ערב במסעדה אחרת.

P1070350 P1070352 P1070355 P1070357

לאורך הדרך הופיעו קטעים מיוערים באופן דליל, העצים סובלים ממזיק כלשהו האוכל את עלוותם ומייבשם. תנועה מאוד ערה של אוטובוסים, משאיות, כלי רכב קטנים ולא מעט זוגות אופניים העידה על פעילות מאוד עירנית של תיירים, סחורות וגם מקומיים. בעברי חלמתי על מסעות אופניים חובקי עולם וכעת קשה לי להבין את הרוכבים המתענים על הכבישים האין סופיים, בדרכי החצץ – על אחת כמה וכמה וברוח הקרה שלא מפסיקה כאן אלא בשעות הלילה המאוחרות. לאור השעה המוקדמת יחסית החלטנו להמשיך לעבר נקודת החציה של מיצרי מגלאן. המיצר אשר רוחבו בנקודה הצרה שלו מגיע ל 2 ק"מ קרוי על שמו של מגלה נתיבי הים חובקי עולם – פרננדו מגלאן אשר "גילה" את המעבר המוגן מסערות הים הדרומי כבר לפני כ 600 שנה. המעבר במיצרים המפותלים מאוד מסוכן לאניות מפרש ולא פחות, כנראה, לאניות קיטור. 2 כאלו, אשר הובילו תה מסין לאנגליה, כמובן, ראינו מוטלות אלי חוף, מחלידות ונראות כמו לוויתן ענק שרק עצמותיו החלודות ושרשרות העוגן הכבדות שרדו עד היום. את כל השאר הים לקח כבר מזמן. מיצר מגלאן שימש כמעבר היחיד בין האטלנטי לפסיפיק עד אשר נפתחה תעלת פנמה לפני 100 שנים.

P1070359 P1070360 P1070371 P1070378

לנגד עינינו השמחות נגלה השלט הענק המפנה אותנו ל Tierra Del Fuego, הלא היא "ארץ האש", אליה אנחנו דוהרים כבר חודשים. עוד כ 16 ק"מ והגענו למעבורת Patagonia החוצה את המיצר בן 4 הק"מ תוך 30 דקות קרות. שימחה גדולה, צילומים והתחלנו רוכבים על אדמת "ארץ האש". לאחר כ 50 ק"מ 'נגמר הכביש' בשלט כתום, מאיר עיניים, ש"אנו אוהבים כל כך" והחל ה"ריפיו" העמוס במשאיות (גם הן מתהפכות על הדרך הזו), לאורך של יותר מ 100 ק"מ, לא קשה מדי אך ארוך מאוד. הערב היורד מצא אותנו עוצרים ללילה בסן סבסטיאן, נקודת הגבול הצ'ילאנית לעבר ארגנטינה, לעבר ה"זיג" החמישי שלנו בין שתי המדינות.

P1070384 P1070385 P1070389 P1070392 P1070394 P1070395 P1070396 P1070398 P1070400

המעבר עם בוקר מצ'ילה לארגנטינה היה מהיר יחסית תודות לשעה המוקדמת של יום א' בה עברנו. לאחר המעבר הופיע שילוט המרחק הראשון – 290 ק"מ לאושוואיה, מרגש. מייד לאחר המעבר הופיע שלט הטוען: "המלווינס הם של ארגנטינה" – כלומר איי פולקלנד – אלו שבהם הובסה ארגנטינה בקיץ 1982 ע"י בעלת הבית אנגליה ובראשה אז מרגרט טאצ'ר ("גברת הברזל") – שייכים לארגנטינה, כך לפי טענתם. הרוח הפאטגונית הלכה והתחזקה לעוצמות אותן לא הכרנו עד היום והתנחשלה בעשביה האדמדמה כמו רוח על גלי הים, מראה נפלא.

P1070408 P1070410 P1070417 P1070419 P1070411 P1070412 P1070413

לאחר כ 80 ק"מ נכנסנו לצורך תדלוק אל ריו גרנדה וקיבלה את פנינו עיר ממושטרת ומסוידת – עיר מאוד צבאית למראה, הכיכרות נוסח באר שבע של טרנר – בכל כיכר מטוס וביניהם המיראז "שלנו" ועליו סימני הטבעה של משחתת בריטית מהקרב על הפולקלנד/המלווינס.

P1070423 P1070424

המשכנו דרומה ברוח צד מאוד חזקה ועצרנו בטולוהין בה קיים "מוסד" מבוסס – מאפיה נפלאה (La Union) עם כל סוגי המאפים האפשריים, מלוחים כמתוקים. על בטן מלאה וחמימה טיפסנו את מעבר "גריבלדי" בנוף כמו אלפיני וגלשנו לעבר אושוואיה. (Ushuaia) עיר נמל ובסיס ליציאה לאנטארטיקה, לארכיפלג הנפלא של כף הורן ולתעלת ביגל.

P1070425 P1070426 P1070429 P1070430 P1070432

לא התעכבנו בעיר אלא המשכנו מערבה כדי להשלים בפעם אחת את הנסיעה לעבר "סוף הדרך". חלפנו על פני אלפי המכולות של נמל אושוואיה ויצאנו מזרחה לעבר הפארק הלאומי של טיירה דל פואגו – בהייאה לאפאטיה (Bahia Lapataia). מחיר שערורייתי שילמנו בכניסה – קרוב ל 30 דולר, אבל אין ברירה אם רוצים להגיע לשלט המפורסם שכמוהו לא רבים בעולם. דרך עפר במצב טוב לאורך כ 12 ק"מ הובילה אותנו עד לקצה כביש 3 הארגנטינאי ושם ערכנו מס' צילומים למזכרת מרגשת מהמקום. השלט מורה על מרחק של 17,848 ק"מ מאלסקה, כלומר מהקצה הצפוני בו ביקרתי. עבורי המרחק היה 31,000 ק"מ במשך כ 5 חודשים, ביום ה 282 למסע. רגע מרגש עבור דייב ועבורי. חגגנו על כמה פיסות גדולות של שוקולד אותן קניתי עוד בדרך, במאפיה של טולוהין. "מור החמור" הגיע לנקודה משמעותית במסעו סביב העולם.

P1070442 P1070446 P1070448

חזרנו לאושוואיה ולא היה קל למצוא מקום ללילה מאחר והעיר מלאה במטיילים בעונה העמוסה ביותר של השנה – סופו של חיפוש התמקמנו במלון Rio Ona, מקום מטופח במרכז התוסס והמאוד פעיל של אושוואיה. העיר עצמה מבוססת על מרכז, תיירותי בעיקרו, הבנוי על ה'שתי וערב' המסורתי והאופייני לכל כך הרבה מקומות ישוב אחרים כאן בדרום אמריקה. במרכז עצמו ניתן להשיג כל מה שתייר חפץ בו – לינה, מזון, ציוד לכל סוגי ההרפתקאות, מפעילי  תיירות היודעים למכור כל טיול אפשרי מהפלגה של שעתיים בתעלת ביגל ועד למסע של שבועיים לאנטארטיקה, איי ג'ורג'יה הדרומית ופולקלנד במחיר של 10,000$. אפילו ספר מצאתי כאן שיוריד ממני את הזקן אותו הבטחתי לטפח עד אושוואיה בלבד. העיר מעורסלת בין הרים מחודדי פסגות עטורי שלג וקרחונים. כיוון שכבר היגעתי 'עד הלום' אקח אחד מהסיורים היוצאים לתעלת ביגל לצפות במקצת מבעלי החיים הימיים האופיניים לאזור ולשוט באותם מים בהם שייטה ה"ביגל" במסעה השני במימי הדרום בפיקודו של קפטן פיצרוי ועל סיפונה צעיר סקרן בשם צ'ארלס דארווין שהצטרף במימון עצמי להפלגה.

P1070466 P1070468

P1070453 P1070458 P1070467 P1070469 P1070473 P1070483P1070475

כאשר יצאנו עם בוקר אל המים המריא מעלינו מטוס נוסעים סילוני בשריקה חרישית ואני חשבתי כי חלפו פחות מ 200 שנים מאז שקפטן פיצרוי ניווט את ה"ביגל" ומיפה מים אלו ודבר לא היה כאן מסביב והיום מטוסי סילון מובילים תיירים מכל העולם לחזות ביפי האזור וקאטאמראנים משייטים מאי לאי במהירות ובבטיחות עם תיירים המשקשקים במצלמות דיגטאליות המצוידות במכשירי GPS. רגע קטן אחד בהיסטוריה האנושית ואיזה קפיצה נחשונית לבני האדם אשר לעיתים בטיפשותם ועיוורונם כי רב בוחרים להתנגח על השאלה למי שייכים איי פולקלנד/המלווינאס.

P1070490

P1070497 P1070498 P1070715 P1070502

בוקר קריר למדי קיבל את פנינו בתעלת ביגל על סיפונה של ANA B. שטנו לעבר אי סלעי קטן ממדים ועליו מאות קורמורנים ולהקה גדולה מאוד של אריות ים – הזכרים גדולי ממדים והנקבות קטנות וחלקות עור. קורמורנים ואחרים התעופפו לצד הספינה והיו מהירים ממנה בקלות רבה כאשר הם חולפים ס"מ ספורים מעל למים בשורות ובבודדים גם כן.

P1070608 P1070543 P1070588

המשכנו בשייט לעבר מגדלור הניצב על צוק סלע במרכז התעלה – מגדלור אשר נקרא Fin Del Mondo בדיוק כמו שקוראת לעצמה העיר אושוויה. לא חשוב מי צודק ב"ויכוח"  חסר החשיבות הזה, המגדלור אכן מיוחד בצורתו ובמיקומו ומהווה אטרקציה למבקרים בתעלת ביגל.

P1070501 P1070515 P1070519 P1070521 P1070529 P1070532 P1070565 P1070575 P1070577

המשך השייט מזרחה לעבר הכניסה האטלנטית לתעלה אשר אורכה כ 240 ק"מ ורוחבה בנקודה הצרה כ 5 ק"מ, גילה לנו כי קיים ישוב נוסף דרומה לאושוואיה – פוארטו ויליאמס (Puerto Williams) השוכן בצד הצ'יליאני של התעלה ומספר תושביו כ 2,000.

P1070595

ההבדל בינו לבין אושוואיה הוא בכך כי לישוב זו ניתן להגיע רק בשייט ולא כמו לאושוויאה – בנסיעה/רכיבה/דיווש. אושוואיה נחשבת לעיר הדrומית בעולם אך בפוארטו ויליאמס הקטנה ממנה נמצא בית הדואר הדרומי בעולם, כך כל ישוב מקבל את ייחודו ו"בא שלום על ארץ האש". המשך השייט מזרחה הביא אותנו לאי קטן שכל חופיו וסלעיו וגם אזורי הצמחיה שבו מלאים באלפי "פינגווין מגלאני" קטן המידות, אחד מ 17 מיני פינגוונים המצויים בעולם אשר תפוצתם היא אך ורק בחצי הכדור הדרומי – דרום אמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה וחלקים מאנטארטיקה. התבוננו בהם מקרוב, אך ממרום הסיפון במשך דקות ארוכות.

P1070620 P1070621 P1070628 P1070641 P1070646 P1070663

IMGP7815

לאחר שהורדנו מספר נוסעים במקום הישוב הנחשב ל'ראשון' בארץ האש חזרנו בשייט מהיר לנקודת היציאה, באושוואיה. מעל גבי הספינה שיגרתי גלויות לבני משפחתי האהובים בארץ ורכשתי עותק נוסף לספר שכבר נמצא בידי אך בהוצאה אחרת – South של ארנסט שקלטון (Shakelton) אותו קפטן שלא הצליח להשיג ולו אחד מיעדיו לכיבוש הקוטב הדרומי אך רשם פרק של גבורה, מנהיגות ותושיה שאין כמותם בדפי ההיסטוריה. לא ארבה לספר עליו כאן אך כל המתעניין יכול למצוא אין ספור מאמרים על האיש ועלילות גבורתו שאין להם אח ורע.

P1070700 P1070730

הרכישה של הספר South היתה נחמה פורתא לעובדה כי לא הגשמתי את רצוני להגיע לאיי South Georgia, אותם איים עליהם התרחשה הדרמה האחרונה של שאקלטון בניסיונו ההרואי להציל את אנשיו הממתינים לו ב Elephant Island באנטארטיקה. לא היה בנמצא שייט לשם במועד שהתאים לי וממילא מחירי השייט לשם הם כמעט כמחירו של רכב חדש, הסתפקתי בעותק של ספרו.

מחשבות ותחושות חלפו בי עת עמדתי בקצה החרטום, היבטתי מטה אל רגלי הניצבות בקצה החרטום של ANA B המפלח את המים ומתחתי מתנחשלים מימי הים הכחול-אפרפר של תעלת ביגל. הנה, לאחר כל כך הרבה שנים מאז בלעתי בשקיקה את הסיפורים על מגלי עולם, ספרי המתנות ל'בר מיצווה של פעם' ואני כאן, משייט במים עליהם קראתי ופינטזתי כל כך הרבה שנים. תחושה עמוקה של אושר חלפה בי באותו רגע קצר שהבליח בתודעה. ניסיתי להיאחז ברגע ובתחושה שחלפה בי עוד שניות ארוכות. אך ללא הועיל. כנראה שהרגעים המאוד מאושרים מציצים לזמן קצר מאוד ורק רישומם נשאר מעט יותר בזיכרון. זה היה בהחלט רגע מיוחד מאוד עבורי, עבור ה'אישי' שלי. לא אשכח את הרגע הנפלא הזה. לרגע חזרתי לאותו הילד שמנסה לקרוא עוד ועוד על סיפורי מגלן, דרייק, וסקו דה גמה, מרקו פולו, קולומבוס ואחרים. אבא ואמא מכבים לי את האור בחדר "כי מחר בית ספר" אבל אני ממשיך לקרוא בעזרת האור המגיע מהפרוזדור המוליך לחדרי. היום אני כאן עם המשקע שנצרב בי מאז, מאותם הספרים שקראתי כמעט בחשיכה, הייתי אז מרותק לסיפורים. היום, מרותק לנופים, אני מגשים חלומות ילדות רחוקים מאוד שלא כבו ולא דעכו עם השנים. הייתי חייב את זה לעצמי.

IMGP7769P1070707

מכאן מתחילה הדרך הארוכה מאוד, גם היא מסע בפני עצמו, חזרה הביתה.

מסנטיאגו לעבר "הדרך הדרומית"

P1060545יצאתי לדרכי דרומה להשלים את הדרך למרכז האורבני של צ'ילה הכולל מספר ערים גדולות – סנטיאגו הבירה, ויניה דל מאר וגם עיר הנמל ואלפאראיסו (Valparaiso). כיוונתי עצמי ל"ואלפו" (הכינוי המקומי של העיר)  שידעה ימים מאוד טובים עד לפתיחת תעלת פנמה לפני 100 שנים. זהו הנמל דרכו עבר רוב הסחר הימי מאסיה לאירופה וההיפך בנתיב של מיצרי מגלן הנמצא בקצה הדרומי של דרום אמריקה, בארץ האש. כאשר נפתחה תעלת פנמה ירדה קרנו של נמל זה וממילא כלכלת P1060547 P1060548העיר הושפעה לרעה. המקום משמש עדיין  כנמל העיקרי של צ'ילה ומדינות נוספות כמו בוליביה וייתכן גם אחרות, לכיוון מזרח. העיר מטפסת בחדות מקו החוף שעיקרו נמל גדול מאוד לעבר הרכסים סביב המפרץ. התלילות האורבנית של ואלפאראיסו הולידה שימוש מאוד נרחב ב'פוניקולרים', כ 6 פועלות כרגע, אותן קרוניות המטפסות ויורדות במדרונות העיר ומקצרות הדרך להולכים ברגל. הוריתי את הגמל להגיע לאכסניה המיועדת לאופנוענים בלבד – Villa Kunterbunt. בעלי המקום, אנזו ומרטינה, מתעקשים לא לסווג ביתם כמלון או הוסטל כדי לא לפתוח אותו לתרמילאים ואחרים. במקום כרגע נמצאים 4 אופנוענים מגרמניה, מאוריציו, אופנוען  מאיטליה וגם דייב מוונקובר, קנדה, אותו פגשתי כבר פעמיים לאורך הדרך יחד עם אולי מגרמניה שכבר שלח את האופנוע שלו באוניה מכאן להמבורג בגרמניה. עם דייב אמשיך כנראה לאושוואיה. הדרך עברה עלי בקלות רבה בכביש מאוד איכותי, משופע בשירותי דרך, מסעדות ותחנות דלק. ברגע P1060553 שעזבתי את לה סרנה תוך כמה ק"מ התחלף נוף האטאקאמה האדמדם שליווה אותי במשך 5 ימים בנוף שהפך בתחילה ל'קקטוסי' ובהמשך יותר ויותר ירוק. בצידי הדרך ניצבו דוכני גבינה ופאפאיה ובהמשך דוכני מתוקים, רובם עשויים מ"דולסה דה לצ'ה" טעימים למדי אך עוד לפני כן עצרתי באחד מדוכני הגבינות ושם עמדו בתור עשרות עוברי דרך מה שהעיד על מקום מוצלח, הצטרפתי לתור והתגמול היה מאוד מוצלח – אמפנדה של גבינה שיצאה מהטיגון ישר לפי.

הכניסה לואלפאראיסו והיתה מאוד דומה בעיני לכניסה לגנואה של איטליה, עיר נמל גדולה, גם היא עיר P1060567 נמל מפוארת בעבר. הפיצוי על המראה העירוני ההולך ומתיישן היה לפגוש את האופנוענים בווילה. ערכתי סיור בעיר יחד עם דייב, אולי ומאוריציו, ירדנו לכיכר סוטומאיר, כיכר הנמל המרכזית של העיר, טיילנו מעט ברחובות הנטושים של סוף השבוע, סעודת צהריים קטנה וחזרנו למנוחה וארוחת ערב על האש עם דרי ה"הוסטל", אופנוענים כולם. רכשתי ממרטינה ואנזו זוג צמיגי היידנאו במחצית המחיר, לא חדשים אך במצב טוב לקראת המשך הדרך דרומה.

P1060554 P1060557 P1060559 P1060564 P1060565 P1060572 P1060575

יצאתי עם דייב לכיוון סנטיאגו בנוף הדומה מאוד לנוף שסביב העיר ונקובר בקנדה. נוף כמעט ישראלי בחמימותו ובירוק המעורב בגבעות הטרשיות התוחמות את העמקים הפוריים והירוקים. זהו איזור בו מגדלים ענבי יין בכרמים גדולים מאוד. הכניסה לסנטיאגו היתה חלקה למדי ותוך כדי החיפוש אחרי מוסך השירות של BMW הגענו לחנות גדולה של צמיגי "מצלר" הידועים. בסמוך מצאנו פנצ'ריה והחלטתי להחליף במקום הצמיגים החדשים שאיתם רכבתי באופן מאוד לא נוח מואלפראיסו לסנטיאגו. לתדהמתי כאשר פורק הצמיד האחורי של מישלן שהיה עדיין במצב טוב יחסית, צמיג אותו רכשתי בבוגוטה שבקולמביה גיליתי כי נעוץ בו מסמר "10" שחדר עמוק פנימה ורק במזל לא נעצרתי בדרך לתיקון פנצ'ר. כנראה כי אלת המזל עדיין מרחפת מעלי. לאחר החלפת הצמיגים מצאנו את מוסך השירות וקבענו עם פאולו מנהל המוסך כי נגיע למחרת בבוקר לבדיקה של המערכות. בצמוד למוסך נמצאת חנות "טוראטק".

P1060578

משם רכבנו לשכונה קרובה בה נמצא בית חב"ד אשר לכתובת שלו, ע"פ עצת אורית, מנהלת סניף "אוצר החייל" בו אני מנהל חשבוני, נשלח כרטיס האשראי החדש שהזמנתי בעקבות האובדן של הכרטיס הקודם בפונו, פרו. פגשנו שם את הרב מנשה פרמן המנהל את המקום. יחד איתו פגשנו את גיל ממושב שריגים, מטייל ישראלי המכיר את ערן שפיצר כמובן. גיל גם הוא ממתין לכרטיס האשראי שלו אך הוא צריך להמתין כשבועיים עד שיקבל את הכרטיס החדש. לא ברור מדוע… שאלתי את הרב מנשה היכן ניתן למצוא מלון באזור ונענינו בהזמנה ללון במקום, בבית חב"ד. נענינו בשמחה להזמנה ויותר מכך הצטרפנו לחגיגת "7 הברכות" לכבוד חתונתם אמש של אריאלה מסנטיאגו לבחיר ליבה יעקב מארה"ב. השידוך נעשה באמצעות בתי חב"ד משני הצדדים. ארוע יפה ושמח ואף הוזמנתי לשאת ברכה לזוג הצעיר על תקן של "פנים חדשות", דבר אותו עשיתי בחפץ לב. יום מפתיע בהחלט שמזכיר את המשפט האלמותי מהסרט "פורסט גאמפ" – "החיים הם כמו קופסה של שוקולד, לעולם לא תדע מה יש בפנים עד שלא תפתח אותה" – כך נראה גם היום שלנו. לא ידענו איך יסתיים היום כשיצאנו לדרך אבל כדי להגיע לסיום המפתיע היה צריך "לפתוח" את היום.

P1060585 P1060589 P1060593

התעוררתי בבית חב"ד לשמים כחולים, התעטפתי בטלית ותפילין והצטרפתי ל"שחרית" יחד עם באי בית הכנסת של חב"ד, חוויה מיוחדת במסע והכל בזכות כרטיס אשראי שאבד. לאחר התפילה יצאנו, דייב ואני למוסך BMW הקרוב – BW Motos, שם עבר הגמל בדיקת מחשב ושוב נמצא ללא דופי, במקום ראינו 3 אדוונצ'רס של כוויתים שגם הם הגיעו כאן לטייל בדרום אמריקה, אותם לא פגשנו. רציתי מאוד לרכוש כפפות חדשות במקום אלו שנגנבו בפונו וממול בסוכנות הונדה מצאתי זוג נחמד שהתאים, התחדשתי. בפעם הראשונה במסע חויבתי על חצי שעת עבודה של מכונאי עבור בדיקת המחשב, נראה מוזר אבל טוב יותר לגלות כי אין כל תקלה והגמל רשאי להמשיך דרכו דרומה בביטחה.

P1060581 P1060582

יצאנו די במהרה מסטיאגו לאחר שהחלטנו לוותר על מראות מרכז העיר לאחר שלא מצאתי כל תימוכין להשערה כי ייתכן והמרכז מעניין ושונה מעשרות מרכזים עירוניים אחרים. אני מוצא מקום לציין כי בפעם הראשונה מאז שהתחלתי המסע בארמיקה הלטינית התנועה לא עמוסה מדי, הנהגים מאוד אדיבים ומאפשרים תיקון טעות ניווט שלנו פה ושם, תרבות הכביש הצ'יליאנית מתבררת כשונה מאחיותיה הלטיניות ו"ידידותית למשתמש". די מהר מצאנו עצמנו לאורך שורה ארוכה של עמקים ירוקי כרמים ומטעי נשירים למיניהם.

כביש לא מעניין במיוחד, כביש מס' 5 שהוא ההמשך של ה"פאן אמריקנה" המוכר לי כבר אלפי ק"מ. פעם כשהייתי צעיר מאוד דפדפתי בעניין רב באטלסים חלמתי כי יום יגיע ואסע על הכביש הזה, מעולם לא עלה על דעתי כי אעשה זאת רכוב על אופנוע.

P1060614

לאחר לא הרבה יותר מ 200 ק"מ החלטנו לעצור בעיר קטנה על הדרך – Curica. המיוחד בעיר הזו היא כיכר "הפלזה דה ארמס" המאוד ציורית ומלאה בעצי ענק, אכן מקום נעים ויפה ביותר. התמקמנו בהוסטל Oregon עם חניה סגורה בחצר וחיבור טוב לרשת.

P1060598 P1060599 P1060601 P1060603 P1060596 P1060597

אלו וגם..אלו מראות קוריקה. הכתובת: הנאציזם והציונות הם "אויבי האנושות"

————————————————————————————————-

הדרך מתקדמת לי מהר מדי, אני מתחיל לקלוט כי אני כבר מדרום לסנטיאגו והנה "עוד רגע" בלבד ואני מגיע לחלק היותר יפה נוף של המסע. כל הר או קניון, נהר או קרחון על פניו אחלוף זו תהיה הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה שאראה אותו. לפתע כל שאני רוצה הוא להאיט מעט ולספוג אל תוכי את החוויה הגדולה שמחכה לי ככל שאדרים. עוד אראה איך אתמודד עם התחושות הללו.

————————————————————————————————-

היום פגשתי את גבי פלקסר מקיבוץ קלי"ה שעל שפת ים המלח. גבי יליד ארגנטינה מטייל בכל יבשת P1060622אמריקה מאלסקה ועד אושוויה, נוצר ביננו קשר בסיועו העקשן של יוני בן שלום ולבסוף נפגשנו ב Temuco רגע לפני שדרכינו מתפצלות – הוא דרומה לתחילת ה"קרטרה אסטרל" ואני גם כן לאותה דרך אך בסיבוב דרך ברילוצ'ה. הדרך היומית בת כמעט 500 הק"מ עברה על דייב ועלי בבוקר קריר בינות לכרמי יין, מטעי נשירים, יקבים ומפעלי אריזה של פרי ובנקודה מסוימת הכל נעלם והעיבוד החקלאי פינה מקומו ליערות של אקליפטוס, אורן ואחרים.

P1060609 P1060612 P1060621

עצרנו אחר הצהריים ב Temuco עיר רגילה לחלוטין, לא מוקד תיירות בולט אלא רק צומת דרכים וטרמינל תחבורתי גדול לדרום צ'ילה. שוב ושוב, החיים כאן דומים מאוד לכל עיר אחרת בצפון אמריקה. דייב הקנדי חזר ואמר לי היום מספר פעמים כמה האזור הזה מזכיר לו את קנדה, ביתו. הרכיבה דרומה והשינוי בשעות האור היומיות ותנאי מזג האויר הם תמונת ראי מדויקת לנסיעה צפונה בחצי הכדור הצפוני.

רכיבה קצרה – מעט מעל 100 ק"מ, עזבנו את הפאו אמריקנה באופן סופי והגענו אל Pucon, עיירת P1060631 P1060625בסיס להרפתקאות בפתח אזור האגמים והרי הגעש. מעליה מתנשא הר הגעש Villarrica, וולקאנו פעיל ומעשן, "יום כן ויום לא – היום לא…". העיירה משמשת כבסיס יציאה לטיולי אתגר לכל הסביבה וכמובן מלאה במטיילים, ביניהם גם בנינו היקרים המסתובבים עם חולצות "גיבעתי – צוות אורמה" ואחרות. מהרגע שעברתי את העיר Villarrica ונגלה לפני האגם הראשון עם הר הגעש המושלג מעליו הבנתי כי מעתה הנוף עומד להשתנות לחלוטין. מעתה רוכבים לאט, סופגים, נושמים, רושמים, עוצרים להביט, לצלם ולהנות – כך עד אושוואיה. כאן המקום להצטייד בביטוח חובה לארגנטינה – אני אדרש להציגו במעבר הגבול, כך אומרים לי – כ 50 דולר עלותו. דייב הקנדי יידרש לשלם בנוסף 75$ – דמי כניסה לארגנטינה כצעד גומלין לצעד שנקטו ארה"ב, קנדה ואוסטרליה כלפי אזרחי ארגנטינה, צ'ילה ומכסיקו. לכך ייקרא "הדדיות" ביחסים… וחזרה אלי… אני קצר רוח לקראת הפרק המסכם של המסע בדרום אמריקה.

עם בוקר יצאנו במעלה הדרך לעבר מעבר הגבול לארגנטינה Mamuil Malal, חלפנו על פני עשרות רוכבי אופניים המטפסים את הדרך ויורדים במהירות מטה לפוקון. לאחר כ 40 ק"מ הדרך הפכה לדרך חצצית, מפותלת ומאובקת מאוד לנוכח היובש בן כמה ימים שעוטף את האזור כולו. מסביב עצי Monkey Puzzel מחודדי עלים (העץ הלאומי של צ'ילה) ומעלינו מתנשאת הפיסגה המושלגת של Lanin הנמצא על הגבול ממש. מאז אלסקה זהו המפגש הראשון שלי עם דרך עפר למעט הרכיבה המאוד קלה בקניון דל פאטו. דרכים רבות כאלה עוד מצפות לי. המעבר היה מהיר יחסית בצד הצ'יליאני ואיטי יותר בצד הארגנטינאי אך מאוד מסודר בשני הצדדים.

P1060625 P1060634 P1060637 P1060638 P1060640 P1060642 P1060646

איש המכס הארגנטינאי הבחין שאני נושא בקבוק מים חצי מלא בלבד ורץ למלא אותו במים טריים מהמטבח של צוות המעבר, איש חביב ומחווה מרגש. ירדנו אל תוך ארגנטינה בעוד כ 10 ק"מ חצציים ולאחר מכן כביש איכותי הנע בסיבובים רכים ונעימים עם תוואי השטח ולאורך נהר. עצרנו בעיירה הראשונה שנקרתה על דרכנו וחגגנו יחד את הכניסה לארגנטינה בסטייק משובח, כך צריך.

P1060654 P1060647 P1060652

החלטנו לרדת לאורך "דרך 7 האגמים" לעבר ברילוצ'ה ובשעת אח"צ מוקדמת יחסית פנינו לקמפינג בכניסה ל San Martin de Los Andes, למרות שאוהל כבר אין, השינה בשק שינה תחת שמיים נקיים מענן תהיה כנראה לא רעה בכלל.

P1060657

כאשר ישנים בחוץ ההשכמה תמיד מוקדמת מאוד. יצאנו מוקדם ועצרנו ב'קפסיטו' היחיד שהיה פתוח. מקום מצליח, בבעלותו של איש חרוץ הפותח את העסק כשהעיירה כולה עדיין התוך השמיכות. לאחר קפה משובח ומעורר יצאנו אל Routa de 7 Lagos, "דרך שבעת האגמים" – דרך יפת נוף המתפתלת דרומה לעבר בארילוצ'ה, העיר הגדולה בארץ האגמים הארגנטינאית. השעה המוקדמת של היום היתה קרירה למדי אך בשעות אלו הדרך ריקה והנוף כולו של העובר בדרך, לבד. רגעי הלבד הללו לא ארכו יותר מדי עד שהדרך התמלאה בנופשי סופ"ש של שיא העונה כאן. שמיים כחולים ואגמים כחולי וירוקי מראה, אחד אחר השני. אפילו קטע חצצי של כ 25 ק"מ לא העיב על יופיה של הדרך. עוצרים לצלם ונקשרות שיחות עם המצלמים האחרים המתרשמים מהרוכבים עם המראה "הקרבי". המצלמות מופנות אלינו תוך שאלה עדינה אם אפשר לצלם את האופנוע ואפילו איתנו יחד. חיוכים, תיקתוקים וממשיכים בדרך. אנו פונים לעבר בארילוצ'ה, עיר מאובקת ולא מושכת במיוחד על אף העובדה כי היא שוכנת על חוף אגם מרהיב, מוקף בפסגות משוננות, חלקן עדיין מושלג. ללא שהות חלפנו ברחובותיה והשתחררנו שוב אל הטבע בדרך ל El Bolson ללילה נוסף בשקי השינה אך כל השאר נמצא כאן, מקלחת, חיבור טוב מאוד לרשת ואפילו כמה ישראלים צעירים, כמעט כמו בכל מקום, יותר ויותר.

P1060665 P1060669 P1060671 P1060674 P1060677 P1060655

הדרך מ El Bolson עברה עלינו די במהירות, על Routa 40 המיתולוגית, דרומה לעבר Esquel בתוך "ארץ גדולה", שמיים רחבים וכחולים והפאמפאס פורח בצהוב עד האופק. שלטי אזהרה מפני רוח צד חזקה קיבלו את פנינו עם הכניסה לפאמפאס אך רוח – עדיין אין, לשמחתנו. הדרך עצמה דלילה בכלי רכב אך כאשר הגענו לאסקוול וביקשנו לתדלק נקלענו לתור של 45 דקות. התופעה הזו של תור לדלק חוזרת על עצמה כמעט בכל תחנת דלק עד כה בארגנטינה, לא ברור לי למה, אולי מפאת ריבוי התיירים בתקופה זו של השנה.

P1060688 P1060690

המשכנו מאסקוול לעבר Trevelin עיירה שנוסדה על ידי נווד וולשי לפני כמאה שנים. מאחר והשעה היתה עדיין מוקדמת החלטנו לחצות הגבול לצ'ילה (ה"זיג" השני ב"זיגזג" צ'ילה – ארגנטינה). דרך עפר חצצית של 35 ק"מ בנוף נפלא של הרי גרניט כהים עם כתמי שלג עליהם, נחלי מים נקיים חוצים את דרכנו מתחת לגשרונים ולאורך הדרך אגמים יפי מראה.

P1060692 P1060694 P1060696 P1060693 P1060697 P1060701 P1060702

בדרך פגשנו כמה רוכבי אופניים עמוסים לעייפה. הם לא מתלוננים על הדרך החצצית, לנו בטח אין סיבה לכך עם מנועי 100 כ"ס שלנו. מעבר הגבול בשני הצדדים שקט, תיירים בודדים, רוב ישראלי לעוברים כאן – 5 צעירים שהגיעו מהקאראטרה אסטראל בדרכם לארגנטינה בטרמפים. עם המעבר לצ'ילה חיכה לנו קטע מפתיע של אספלט רהוט עד Futaleufu (פוטאלאאופו), עיירת ספר צ'יליאנית בה מצאנו פוסאדה נחמדה ללילה הקרוב לפני הירידה ל"דרך הדרומית" – Carretera Austral

P1060704

שכיות החמדה של פרו

השכמה מוקדמת יחסית כדי לפגוש את ההסעה לעיירה הסמוכה Paracas. משם יוצאות סירות לשיטP1050759 ל Islas Ballestas, "גלפגוס לעניים" וגם ל'קצרים בזמן'. יוצאים בסירות חזקות למדי, 36 איש בסירה לשייט של שעתיים סה"כ. תחת שמיים כחולים לשם שינוי, מאות של מטיילים ממלאים סירה אחרי סירה, כל סירה עם קפטן ומדריך באנגלית וספרדית, שני מנועים חזקים ויוצאים לים. לאחר כ 15 דקות שייט מגיעים לפמוט משולש קנים (Candelabara) הנראה יותר כמו קקטוס משולש זרועות – 180 מ' אורכו, 60 מ' רוחבו ו 60 – 80 ס"מ עומק חריציו P1050766והוא כבר בן 900 שנים כך אומר המדריך. תיאוריות שונות המסבירות את פשר ציור הענק הזה על מדרון תלול וחלק של גבעה חצי חולית. המשכנו בליווי דולפינים לעבר האיים המסולעים ומרובי המנהרות. מקום מרהיב עין. אוכלוסיות עשירות של אלפי ציפורים, אריות ים, פינגווינים, פלמינגוס, קורמורנים, פליקנים וגואנו אדומי חזה ואדומי רגליים. מחזה נפלא של בעלי חיים בטבע בשיא פעילותם ובמיטב הופעתם. חזרתי למלון, הכנתי האופנוע לנסיעה ובצהרי היום יצאתי דרומה לכיוון נסקה. דרך בין דיונות של חול, במיוחד סביב העיר Ica, בירת הדיונות של פרו. דיונות המתנשאות למאות מטרים, הגבוהה שבהן מעל 2,000 מ' – כמעט כמו החרמון, קשה להאמין. לא התעכבתי כדי לצפות בהן, יש באמתחתי כבר מספיק חול ודיונות מסיני והנגב.

P1050775 P1050786 P1050810 P1050819 P1050827 P1050831 P1050834 P1050835

מראות הפארק הימי על יד פאראקאס

נאסקה התפרסמה בזכות "קווי נאסקה", אותם צורות ענקיות ה"חרוטות" בחמאדה בענקית של נסקה. עליתי למגדל התצפית הסמוך לכביש הראשי ומשם ניתן להבחין בכמה צורות מתוך רבות אחרות אותן ניתן לראות רק מ"מעוף הקונדור". גם כאן מככבות תיאוריות שונות לגבי מקורן של הצורות הענקיות והסרט שרבים ראו "מרכבות האלים" השתמש בתופעה של "קווי נאסקה" כדי לתמוך גירסתו של ביקור חוצנים בכדור הארץ לפני מאות שנים.

P1050863 P1050869 P1050874

לאחר הביקור הזריז הייתי צריך להחליט אם אני נשאר ללון בעיר נסקה הסמוכה או ממשיך לכיוון קוסקו. השעה 4 אחה"צ, מביט לשמיים בודק מה מצב הדרך ומחליט להמשיך. לא ידעתי מה מצפה לי, חוסר מוחלט של תיכנון. תוך שעה אחת טיפסתי בסידרה אינסופית של פיתולים בכביש סלול למישעי מגובה 600 מ' ל 4300. הקור החל לחדור והוספתי שיכבת חימום, החל טיפטוף אבל לא מטריד. שקיעה נפלאה האירה את האלטיפלאנו – המישור הגבוה של האנדים. הרכיבה כאן זרקה אותי בפלאש בק לרכיבה באלסקה על ה Top of the World Hwy. לאחר השקיעה מגיע כמובן החושך ואיתו נוסף גם ערפל ולפני עוד כשעה וחצי של רכיבה, חוסר תיכנון כבר אמרנו? קיר סמיך של ערפל כיסה את היקום וגם את הדרך המתפתלת בלי סוף. מהירות הנסיעה יורדת ל 10 קמ"ש ואני ממש מגשש דרכי בתוך הערפל, מצליח לראות 10 או 20 מ' קדימה ולא יותר. אני שואל עצמי מה עושים? מקום ישוב קרוב לא נראה על המפה, עצירה במקום ממש מתחייבת אבל הסיכון שאחת המשאיות פשוט תעלה עליך בלי להרגיש אפילו, גבוה מאוד. בקור רוח שהפתיע גם אותי המשכתי עוד כשעה כמעט בתוך 'שמיכת הערפל' לרדת כ 25 ק"מ עד ל 3,400 מ' ולבסוף עצרתי בעיירה האנדית הראשונה על אם הדרך – Lucanas. מעל למכולת יש כמה חדרי מלון, כוס תה חם וחזרתי לעצמי לאחר ההתנסות הדרמטית למדי. לאחר שנרגעתי הצטרפתי למצעד מלבב ממש של נערים וילדים, הבוגרים בראש והקטנים ביותר מאחור מחקים את הבוגרים בדיוק מלבב, הולכים תוך שירה שמחה, תיפוף ברגליהם וצלצול בפעמונים שבידיהם לעבר הכנסיה לצלילי מוסיקה נפלאה מכמה כלי נגינה. ההתלהבות שלהם סחפה גם אותי ומצאתי עצמי רוקע ברגליים יחד איתם. חגיגה נפלאה ושבעתיים ערבה לאוזן לאחר הטראומה שעברתי טרם הגעתי לעיירה.

P1050898

P1050884 P1050890 P1050894 P1050895

לוקנס לא תשכח במהרה

היה קשה לצאת מתוך שמיכות הצמר המאוד כבדות לאחר ליל אמש ובכל זאת יום רכיבה ארוך לפני עד לקוסקו ומלקחי אמש… כדאי להקדים ביציאה. הכביש המפותל של אתמול המשיך כדרכו המתפתלתP1050899 ולקח אותי עד לגובה של מעל 4,500, מזג האויר הלך והתקרר ואיתו הגשם הדק שהפך לברד דוקר בפנים למשך כמה דקות כואבות. לאחר רכיבה על המישור הגבוה הופיעה הירידה המפותלת שהורידה אותי 2,000 מ' תוך זמן קצר והחום חייב לקלף כמה שכבות. שוב עליה בנוף יפיפה לעבר קוסקו ולאחר יותר מ 500 ק"מ נכנסתי בחשיכה למחוז חפצי.P1050911

P1060194

העיר נמצאת בשעות האחרונות לפני חג המולד וההמולה האנושית אדירה. עצרתי על יד שוטר ושאלתי על מלון Casa Grandae, הלה לא התעצל, קפץ על אופנועו והוביל אותי עד לפתח המלון, סיכת ישראל ננעצה על האפוד שלו ולחיצת יד אמיצה הצטרפה גם כן. ברגע שהגעתי למלון נפתחה לפני הדלת הראשית במלואה, גם עבור הגמל שלי, כאילו אני אורח של המקום עוד לפני שנכנסתי, אהבתי את המחווה הזה. המלון עצמו ממוקם מרחק של עשרות מ' בלבד מהפלזה המרכזית, אינטרנט חופשי, חדרים פרטיים, כל מה שאניP1060196 צריך במחיר שווה לכל נפש. במקום פגשתי את Dave מקנדה ו Uli מגרמניה, אותם כבר פגשתי ב"קו המשווה" באקוודור. יצאנו יחד ל'בייקרס בר' שהוא סוג של אייקון בקרב רוכבי המסעות – Norton Rats Tavern הממוקמם מעל לפלזה ד'ארם של קוסקו, שם פגשנו את ג'פרי, בעל הבית ואופנוען, בריטי לשעבר, החלפנו חויות וסיפורי מסעות. הסתבר לי כי דייב ואולי פגשו כמה רוכבים שאני כבר פגשתי לאורך הדרך, עולם קטן. יש למקום ספר אורחים מכובד בו האופנוענים העוברים בקוסקו כותבים מילה או שתיים. בין הכותבים נהניתי לקרוא את רישומיו של יוני בן שלום שעבר כאן יחד עם גלי, אשתו ב 2009 והמדבקות שלו, עתה יחד עם אלו שהוספתי, המפוזרות בכמה מקומות במרכז ודרום אמריקה מופיעות גם כאן.P1060201 P1050959 P1050940

המרכז ההיסטורי של קוסקו אינו גדול במיוחד והוא משתרע בין הקתדרלה לשוק ותחנת האוטובוס ועוד כמה רחובות ובהם בתי הארחה שונים, מסעדות וחנויות לרוב. בין מוסדות השירות לתיירים מסתובבים כמובן המקומיים וביניהם הרבה מאוד ילידי המקום והאזור שבהם ניתן להבחין על פי מראה ולבוש אופיניים. הסיבה העיקרית להגעה לקוסקו הוא הביקור בשרידי תרבות האינקה והראשון שבהם הוא כמובן מאצ'ו פיצ'ו (MachuPicchu) הלא היא "הפיסגה העתיקה". "העיר האבודה של האינקה" – כך קרא למקום היירם בינגהם, האמריקאי שחשף ב 1911 את קיומו של המקום, בסיוע כמה מקומיים. כיום מתרבים הספקות באשר לקביעתו וההשערה היא כי  אותה "עיר אבודה" עדיין חבויה במעבה הג'ונגלים. בדבר אחד אין ספק – המיקום של מאצ'ו פיצ'ו ייחודי ומרתק. המקום מושך בשנה מאות אלפים של מבקרים וההגעה לכאן מבהירה את הקסם של המקום. מה שמוסיף עוד יותר למיסטיות של המקום היא אופן ההגעה אליו.P1050948

בשעת בוקר מאוד מוקדמת כאשר קוסקו עדיין ישנה יצאתי ברכב לעבר אויינטאיטאמבו. מכאן ניתן רקP1050968 P1060017 P1060025 P1060037 P1060039 P1060044 P1060048 P1060054 P1060059 P1060068 P1060107 P1060135 P1060142 P1060148 P1060149 P1060166ברכבת להמשיך לעבר אגוואה קליינטה שהיא נקודת המוצא לאוטובוס המעלה בסידרה של פיתולים את המבקרים אל האתר עצמו. סוכני תיירות מקומיים, העובדים באמצעות קבלני תיירות, מסייעים לתייר, להגיע בדרך המעט מורכבת הזו אך המאוד יעילה ומתפקדת היטב, עד לשער האתר. התחברתי לקבוצה שלי שעברה בראשות מדריך דובר אנגלית ממבנה למבנה ומאבן לאבן עם הסברים על תרבות האינקה, פשר האבנים, הקירות ומבני הפולחן השונים. הסברים מעניינים גם אם חלקם "מעלה גבה" של תמיהה וספק. רוב ההסברים נוגעים במספר 3 על כל הואריציות שלו – שלושת העולמות, זה שלמעלה, ההווה וזה שלמטה המיוצגים ע"י הקונדור, הפומה והנחש. כך גם מקדש 3 החלונות ואבנים החתוכות עם 3 מדרגות המשתלבות באבני קיר אחרות. סידור מסוים של אבנים או אפילו של תצורות טופוגרפיות מקבל פרשנות הנוגעת במספר 3 או בשלושת בעלי החיים המככבים במיתולוגיה של בני האינקה.

כאשר הגעתי לאתר רבצה עננות כבדה על המקום וכאשר הסתיים הסיור המודרך לאחר כשעתיים החל אף לרדת מעט גשם. החלטתי להמתין מאחר ולפני עמד עוד היום כולו. לאחר זמן קצר חל שינוי נפלא במזג האויר, השמיים החלו להתבהר ויצאתי מהמחסה מהגשם לסיבוב משלי באתר. עליתי אל ביקתת השומר ואז התגלתה לפני תחת שמיים בהירים ה"גלויה" של המקום. האתר כולו היה פרוש לפני על כל יופיו והדרו, שוכן על במת הר בגובה 2,400 מ' בצילה של פסגת HuaynaPicchu ("הפסגה הצפונית") אליה לא יכולתי לטפס כיוון שכרטיס לכך ניתן רק בהזמנה מראש של "מספר חודשים" ומספר המטפסים ביום מוגבל ל 400. ישבתי על אחת המדרגות של החלקות החקלאיות בסמוך לבקתת השומר ולא רציתי לעזוב את המקום, רק לשמר את הרגע עוד ועוד. כך במשך כמעט שעתיים צפיתי באתר ובסביבותיו ההרריות התלולות והיפות למראה. ההרגשה היתה נפלאה, ראיתי את המקום בערפל, בעננות, בגשם ובשמש בטווח זמן של שעות בודדות בלב ועיניים נפעמות. כאשר ירדתי שוב אל האתר עצמו התעכבתי בעוד כמה מקומות כמו "מקדש השמש" ותצפיות נוספות מזויות שונות על האתר והעין "לא שבעה" מהמראות. בשעת אח"צ מתקדמת ירדתי סופית מהאתר בלב מתרונן אל אגווה קליינטה ובשעת ערב מאוחרת חזרתי בשילוב של רכבת ואוטובוס חזרה לקוסקו. שיחה קלה ברכבת עם גברת שישבה על ידי גילתה לי כי היא מוסיקאית מארה"ב החיה ועובדת בגרמניה, אבי (אביגיל) נגנית טרומבון במקצועה. מכירה את חן הלוי, נגן קלרנית ישראלי העושה חייל בחו"ל, מכירה את גיורא פיידמן וגם שמעה על מאיר מינסקי, חברי מילדות המנצח על תזמורות באירופה. עולם קטן בפעם המי יודע כמה במהלך המסע שלי.

רמת האדרנלין הגבוהה אותה צברתי במהלך הביקור במאצ'ו פיצ'ו הרגישה לי עוד יום רגיעה וביקור בכמה אתרים בקוסקו לקראת ההמשך לבוליביה.

—————————————————————————-

הביקור באתר הבהיר לי תחושה שקיימת בי שנים ארוכות – הדבר שאותי מרתק יותר מכל הוא הנוף. ההסברים, ההיסטוריה והאבנים מעניינים אך פונים אל השכל, אל האינטילגנציה ומצטרפים אל המידע האגור במוחי אך הנוף הוא זה שנכנס אלי ללב, לנשמה ולתודעה יותר מכל. הדרך שהיא בת זוגו של הנוף כי לאורכה הנוף משתנה באופן תדיר והמשכה מבטיח נופים נוספים גם היא שייכת לתחום הזה של התודעה. אלו "עושים לי את זה" יותר מכל דבר אחר. כך התצפית על מאצ'ו פיצ'ו ממרומי ביקתת השומר היו עבורי אחד הרגעים המפעימים, הדרמטיים והמרגשים יותר במסע ובכלל. כל הצילומים והגלויות שראיתי במשך שנים על המקום לא הישתוו ל'מבט במו עיני', לתחושה של 'להיות שם' בין הפסגות המחודדות, מעל נהר האוריבמבה החובק את ההר משלושה עברים. ההשתאות שלי ושל אחרים סביבי מהמראות היתה דומה וקרובה לאוירה של קדושה. אנשים דיברו בקול נמוך, ישבו שותקים, חלקם עם כפות ידיים פתוחות כלפי מעלה שעונות על ברכיהם ועיניהם עצומות. מה שהעניק לי תחושה כה עמוקה לא היו האבנים והמקדשים, ההיסטוריה והתרבות של בני האינקה אלא הנוף המדהים הזה שלא יכולתי להתיק עיני ורגלי ממנו.

P1060114—————————————————————————–

לאחר 4 לילות בקוסקו הגיעה העת להרים עוגן ולעניין את הגמל האפור שלי בנופים חדשים. יצאנו מקוסקו בכוחות מחודשים ודהרנו דרומה לעבר פונו היושבת לשפת אגם טיטיקאקה, האגם הגבוהP1060207 P1060301 P1060313בעולם בסדר הגודל שלו. הכביש איכותי מאוד, חלק ובעל פניות המאפשרות שמירת קצב תנועה מהיא יחסית. הכביש מטפס באופן מאוד מתון בתוך עמק פורה מאוד ובין כפרים עם בתים אדומי צבע, קירות וגגות רעפים. ככל שמגביהים הגגות הופכים לגגות פח והנוף הופך לערבתי. הגובה במעבר ההרים למעלה מ 4,300 והקור מתחיל לחדור את שכבות הביגוד. עצרתי לבננה ומייד נעצרו על ידי ארן וסרפינה מסן פרנסיסקו, זוג שנישא רק לפני כשנה וזהו ירח הדבש המאוד ארוך שלהם, שניהם רכובים על KLR של קוואסקי, אחד האופנועים היותר מומלצים למסע לדרום אמריקה בשל יכולת השטח הטובה שלו ואמינותו. הם מכנים עצמם Hungry Riders, ותחת השם הזה הם עורכים מסע קולינרי במרכז ודרום אמריקה. את הסטיקרים שלהם כבר ראיתי בקוסקו בפאב נורטון. המשכתי לצהריים של מרק חם יחד איתם ורכבנו יחד לעבר פונו. כ 40 ק"מ מצפון לפונו בעת מעבר של Juliaca הסואנת נקלענו לפיאסטה מקומית של תזמורות ורקדנים, כמובן שכל התנועה נעצרת כי פיאסטה כאן, זאת עליכם לדעת, היא מעל לכל. ניזכרתי בפיאסטה דומה שחסמה את מעבר הגבול בכניסה לפנמה. לאחר שעקפנו את החגיגה היפה הזו נקלענו לסופת ברד נוראית שעטפה את היקום כולו סביבינו בשיכבה עבה של גרגרי קרח לבנים, הטמפ' צנחו באופן חד מ 15 ל 5 מעלות וברכיבה זהירה חצינו את העיסה הלבנה P1060234בשלום. מייד יצאה השמש שוב ופונו קיבלה את פנינו בנעימות קרירה. האגם נשקף לעיננו כבר מהירידה אל תוך העיר שיושבת במרכז מפרץ עגלגל דמוי חצי סהר. התמקמנו במלון Arequipa ברחוב עם אותו השם במרכז העיר. לאחר התארגנות קצרה יצאנו יחד למסעדה המגישה מאכלים פרואניים – טעמתי לראשונה בשר אלפקה, טעים למדי. בדרך חזרה למלון שוב פיאסטה מקומית עם מחוללות ומחוללים ותזמורות של כלי מתכת בליווי תופים. התיפוף לא תמיד מתואם לנגינה אבל ניחא, העיקר ששמח, מאוד שמח.

אגם טיטי-קאקה, כך יש לבטא שם המקום, מתחלק בין בוליביה לפרו, אלו יאמרו 60/40% וגם אלו P1060238 P1060256 P1060267 P1060276 P1060287 P1060290יאמרו 60/40%. האגם מצוי בגובה של 3,830 מ' ולכן הוא מוגדר כאגם הגבוה בעולם מסוגו. יש גבוהים ממנו אך הם לא אגמי שייט. על האגם, בתוך מפרץ פונו על "איים צפים" של שורשים וסוף שוכנת קהילה של ילידי המקום והאזור מאות בשנים. המקום הפך לאטרקציה תיירותית ושוכני האיים קוטפים את הפירות. יצאנו בסירה, ארן סרפינה ואני יחד עם תיירים נוספים לעבר האיים הצפים וחווינו בוקר מלבב עם שוכני האיים. איים אלו נבנים בעמל רב על בסיס של גושי אדמה מרובי שורשים הנחתכים בקוביות משולי האגם, נגררים על פני הימים מרחק של כמה ק"מ עד למקומם המיועד, מוצמדים אחד לשני ונעגנים לקרקעית האגם שאינו עמוק במיוחד במפרץ פונו – כמה מטרים בלבד. את המשטח שנוצר מכסים בשתי וערב של קני סוף ועל קני הסוף נבנים מגורים, מחסנים, מטבחים – ריקמת חיים שלמה. את האיים והמבנים צריך לתחזוק באופן רציף ופעם ב 25 שנים לערך צריך לעזוב את האי המתפורר במיים לאי חדש שהוכן מבעוד מועד. ההליכה על "אדמת" האי מרגישה כמו הליכה על משטח ספוגי משהו או מזרון רך. ביקרנו בתוך בתי הסוף, שטנו על ספינה שבנויה כולה מסוף, סעדנו במסעדה, גם היא בנויה מסוף וממוקמת על אי. ביקור מלבב במזג אויר נעים לשם שינוי גם אם בלילה צונחת הטמפרטורה למעלה אחת בלבד. אם זו תחילת עונת הקיץ, מה קורה כאן בחורף? בחודשים מאי ויוני?

חזרנו לפונו בשעת צהריים, שמנו פעמינו לשוק המקומי לארוחת צהרים זולה וטעימה ולפתע פגשנו רוכב אופנוע ועוד אחד ועוד אחד – מברזיל ומגרמניה. שוחחנו החלפנו מידע וחזרנו למלון ללילה נוסף כאן לקראת המעבר לצ'ילה.

בוקר, סופיה, המטיילת מיפו התקשרה בסקייפ להודיע לי כי בנסיעה שלה מקוסקו לפונו נגנב לה התרמיל, דברים מסוג זה קורים בנסיעות הציבוריות למטיילים. יותר מאשר לנחם אותה לא יכולתי, העיקר שהמסמכים והכסף ברשותה. לעומת זאת אני גיליתי בבוקר כי הכפפות שאני משאיר אותן דרך קבע תחובות בין מגן הרוח ללוח השעונים נעלמו במהלך השהיה שלי בפונו. כנראה אחד הפועלים שעבד במקום במסגרת בניה חמד אותן. לאחר כמה דקות מהתגלית הזו גיליתי כי כרטיס האשראי שלי בו השתמשתי במהלך המסע נשכח על ידי בכספומט מקומי לפני יומיים. צלצול למנהלת הסניף שלי, פתר את הבעיה, כך אני מקווה. יום אחרון ל 2012 התחיל לא טוב.

יצאנו לדרך, ארן, סרפינה ואנכי לעבר הגבול הצ'יליאני. הדרך טיפסה למרומי האלטיפלאנו הפרואני ביום נפלא מבחינת מזג אויר. הדרך התנשאה לגובה של 4,600 מ' ולאורך כמה עשרות ק"מ 'שיחקה' 50 מ'P1060321 P1060313 P1060325 למעלה ולמטה, הקור היה נסבל והגובה החסיר פעימה בלב. עדרים של אלפקות צמריות, חומות ולבנות רעו בעשב הערבתי ושלג טרי כיסה כמה מדרונות ופסגות מסביב. האלטיפלאנו במיטבו. גבעות שולחניות בקירבת הדרך ופסגות מושלגות מעטד רחוק יותר. הנוף התחלף מירוק לחום וצהוב והפך לנוף ירחי, חשוף וקרח, מדברי לחלוטין הגם שהגובה נשאר בשחקים הנמוכים. בשלב מסוים החלה הדרך לרדת בסידרה מטורפת של סיבובים מסוכנים למדי והוסיפו לכך רצועות תיקון שנעשו בכביש מחומר גרוע שגרם להחלקות גלגל אחורי מפחידות למדי. כך ירדנו כ 4,000 מ' בנוף מידברי חריף אך מאוד יפה ועצרנו לצהריים ב Moquegua. עם סיומה פגשנו את אליסיה, בחורה מספרד המסובבת עולם כבר למעלה משנה על 650 של BMW, מזוודת להפליא. התארגנו למבנה של 4 והמשכנו בדהירה לעבר הגבול. בשעת אח"צ הגענו לגבול פרו-צ'ילה ולאחר כשעה וחצי סיימנו את התהליך בשני הצדדים.

P1060329

התחושה עם הכניסה לצ'ילה היא של תרבות וניהול אחרים משל פרו, אקוודור או קולומביה. הכל מאוד מסודר וגם יהיה מאוד יקר כפי שניווכח די מהר. נכנסנו לאריקה, הישוב הצפוני ביותר בצ'ילה והתארגנו בהוסטל מקומי End Of Trail שבשבילי הוא דווקא ההתחלה של מסלול ארוך מאוד לעבר הדרום הקר.

ארץ ירוקה ומפותלת – התחלה חדשה

ארץ ירוקה ומפותלת – התחלה חדשה

יש משפט האומר "אם החלומות שלך אינם מפחידים אותך הם אינם גדולים מספיק".

למסע שלי היו כבר מספר התחלות. הראשונה היתה ביוון ביום היציאה מאתונה צפונה. התחלה כמעט מפחידה מההבנה הפתאומית כי אני מתחיל משהו שאולי גדול עלי בכמה מיספרים. התחלה שניה היתה לאחר שחזרתי מביקור משפחה ומולדת ראשון לאחר חודשיים וחצי של מסע – יותר רגועה עם מבט הפוזל לעבר סיביר בחשש מסוים ממשהו שאין לגביו עודף אינפורמציה. התחלה שלישית היתה היציאה מוונקובר צפונה לעבר אלסקה – לאור היכרות קודמת עם האזור, רמת הכבישים והתרבות זו היתה הקלה מכולן. כמעט הרגשה של 'מגרש ביתי' עבורי. ליציאה האחרונה מאקפולקו במכסיקו דרומה לעומקה של אמריקה הלטינית היתה תחושה של התחלה נוספת והפעם שונה באופן מובחן מהקודמות. יצאתי לדרך לאחר שניפרדתי מויויאן בשדה התעופה של אקפולקו מתוך ידיעה כי אני מתחיל עתה פרק ארוך מאוד של מסע בעולם ותרבות שונים לחלוטין מאלו שהיכרתי וכמוהם לא פגשתי עד היום, העולם הלטיני של מרכז ודרום אמריקה. די הופתעתי עם יציאתי לדרך כי אני רגוע ושליו ומוכן לבאות למרות שאני רוכב לקראת לא נודע, עוד יותר 'לא נודע' מאשר בפרקי המסע הקודמים. כנראה שאחד הדברים שלמדתי במסע הזה עד כה הוא להתמודד עם אותו 'לא ידוע'.

לקראת התחלה חדשה

הדיון הקצר הזה מזכיר לי את ימי טרום היציאה למסע הראשון לארצות הבלקן אותו ערכתי בשנת 2006. לילה או שניים לפני היציאה התעוררתי באמצע הלילה בביתי שטוף זיעה קרה עם שאלה נוקבת בראשי: "אתה יודע או מבין בכלל מה אתה הולך לעשות? לקראת מה אתה הולך? ואם יקרה "משהו" בדרך? ואם.. ואם… ואם…" ללא סוף. שאלות בקנה מידה קטן יותר עוברות בראשי גם במסע הזה, כל בוקר לפני היציאה לעוד כמה מאות ק"מ או לפני מעברי גבול שכמוהם חציתי כבר רבים ואחד אינו דומה לקודמו.

אני בטוח כי שאלות והתחבטויות דומות עוברות בראשם של לא מעטים המתכננים מסעות מחוץ לביתם הנוח והמוכר. התשובה שלי לכל אלו המתחבטים ומתלבטים היא אחת – Just Go, צאו לדרך! תכננו, קיראו, לימדו על הדרכים ומקומות, הכינו תוכניות חלופיות, קחו איתכם ציוד המתאים לכמה מצבים או קשיים אפשריים אך צאו לדרך. ממילא לא ניתן להכין פתרון לכל בעיה שתצוץ אך סימכו על עצמכם וצאו לדרך.

זו העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת, מניסיוני, לכל מי שחפץ "לרכוב לעבר הזריחה".

—————————————————————————–

כאמור בדמדומי בוקר יצאתי דרומה ושמתי פעמי לאורך החוף הפסיפי של מכסיקו לעבר פוארטו אסקונדידו Puerto Escondido ("הנמל החבוי") עיירת חוף אשר נהנית מגלי ענק המתרוממים למספר מטרים ויוצרים ארובות גלישה ארוכות ולכן הפכה להיות אחד ממוקדי המשיכה לגולשים מכל העולם. בשעות אח"צ המוקדמות הגעתי למקום והתמקמתי במלון על החוף בעיירה קטנה, זיקטלה Zicatela, הסמוכה לפוארטוס קונדידוס. הרחוב לאורך החוף עמוס בגולשים וגלשנים מכל קצוות עולם, כולם מהלכים עם הגלשן תחת זרועם בדרך לגלים והם רוכבים על גלי הענק מזריחה ועד שקיעה. מחזה יפה ביותר לעיני מאות הצופים בפעלוליהם מהחוף. כאשר אכלתי כמה טאקוס בארוחת הערב שמעתי דיבור בעיברית לא רחוק ממני, 2 צעירות מישראל. מעתה אפגוש לא מעט לאורך הדרך ועל כך עוד בהמשך.

חופי הגלישה של זיקטלה

השכם בבוקר למחרת יצאתי להמשך הדרך לעבר טוקסטלה גוטיירס, Tuxtla Gutierrez, כדי להגיע למיקום נוח לצורך שייט בקניון סומידרו Sumidaro. את הדרך בת 600 הק"מ חילקתי ליומיים בשל מהירות הנסיעה המאוד נמוכה בחבל הצ'יאפאס ולא רק כאן, כל עוד אתה רוכב בכביש המוגדר כ Libero.

במכסיקו קיימים 2 סוגי כבישים – כבישי אגרה (Quota) וכבישים חופשיים (Libero). כבישי האגרה מהירים ומאפשרים הגעה מהירה ממקום למקום אך כמו בכל מקום הם משעממים, חותכים באכזריות את הנוף הירוק ברצועות ארוכות ורחבות ועלות הנסיעה בהם היא "שוד בצהרי היום". הכבישים החופשיים, לעומת זאת, הם הכבישים הישנים יותר העוברים מכפר לכפר, מפותלים מאוד ורצופים בבבאמפרים ללא סוף. הנאת הרכיבה בהם, כמובן, הרבה יותר גדולה, הנוף האנושי וטיבעי מעניינים יותר ווהרגשה טובה למדי.

כך, בדרך לטוקסטלה מצאתי עצמי על כביש אגרה, לפתע, איתו חציתי מישור גבוה סחוף רוח ובו ממוקמות מאות רבות של טורבינות רוח. לאורך כמה ק"מ גם אנחנו, האופנוע יחד איתי, כמעט והתחלנו 'למכור חשמל לרשת'. מרכז אמריקה צרת מימדים היא וזרימת האויר בין שני האוקינוסים – הפסיפי והאטלנטי, מייצרת רוחות מאוד חזקות. עובדה זו מנוצלת היטב, כך אני מתרשם, לייצור חשמל זול ונקי.

בהזדמנות הראשונה יצאתי מכביש האגרה ועברתי לכביש אזורי ישן ו"חופשי" מתשלום ואז פתח הפס השחור של האספלט בסידרה מטורפת של פניות ופיתולים בתוך יער עבות וירוק ללא שדה ראייה. כל פניה זימנה הפתעה חדשה, אם זו משאית או אוטובוס שלקחו את הפניה שלהם עם גלגל אחד על הנתיב שלי וזה 'מחסיר דפיקה' בלב וגם מעורר הרבה מחשבה ותשומת לב לבחירה נכונה של מיקום בנתיב או במיקרים אחרים רכב איטי למדי הנמצא על הנתיב שלי ומופיע לפתע לאחר שטח מת, באמפר מזדמן כאן ושם ועוד הפתעות דרך אחרות. לבסוף אני מצליח למצוא את המינון הנכון של מהירות ובחירת נתיב כדי לא להיות מופתע וכדי לשמור על רכיבה זורמת גם אם במהירות מעט יותר נמוכה. כאשר סיגלתי לעצמי את המינון הנכון של מהירות ומיקום בנתיב, הרכיבה הפכה ליותר מהנה אך גם כזו שלא נגמרת כמו ביום שלמחרת.

התופעה הזו של ה'ירוק' הבלתי נגמר הזה מדהימה. יער כמעט טרופי סבוך וצפוף המכסה את הטופוגרפיה החריפה של דרום מכסיקו וגם גוואטמלה בשלל צבעי הירוק ללא סימן קל של צבעי אדמה. הירוק הזה מכסה כל מטר ומגיע עד לכביש ללא שוליים אפילו לא עבור הולך רגל. הם נאלצים ליצור לעצמם נתיב רמוס בתוך העשביה הפיראית לאורך הכבישים כי אחרת אין להם היכן ללכת ורבים מהם הולכים בגלל דלותם שאינה מאפשרת להם הוצאות על תחבורה ציבורית אלא רק כאשר המרחק הוא באמת גדול. בצידי הדרכים עומדות קבוצות של עובדים 'חמושים' במצ'טות גדולות והם נילחמים ממש בעשב בגבוה המנסה להתפרץ אל תוך רצועת הכביש. לצד כל קבוצה כזו עומד דגלן או שניים המנופפים בדגל אדום שבידם לכלי הרכב המתקרבים כי בגלל הפניות והפיתולים שדה הראיה מאוד מצומצם והסיכון לעובדים גבוה. הכביש נראה מאוד לא דומיננטי ולא בולט. לעיתים נדמה כי על השטיח הירוק המכסה את היקום כולו נזרק מהשמיים פס שחור דק וכמו שנפל משמיים כך נשאר עם כל פיתוליו וסיבוביו וקמטיו ואם לנוע ממקום למקום חפצך זו הדרך היחידה – לנוע על הפס השחור הזה באשר הוא כי אין כל אפשרות אחרת. בתוך הירוק יש אפשרות מעבר אולי רק לבעלי החיים. אינני יודע אם אני מצליח להעביר את התחושה של תנועה בים הרוגש הזה של ירוק אבל אני הייתי מלא השתאות מהעולם הירוק בתוכו רכבתי. חוויה הנחרטת עמוק בזיכרון ובמיוחד לי כמי שראה הרבה יותר צהוב וחום בחייו מירוק.

—————————————————————————–

סדר יום

מהרגע שהגעתי למרכז אמריקה מצאתי עצמי במצב בו אני מעדיף סדר יום אחר מזה שנהגתי לפיו עד כה. במהלך הרכיבה באסיה וכן בצפון אמריקה נהניתי משעות אור ארוכות יותר ולכן יכולתי להתחיל רכיבה מאוחר יותר בבוקר ולסיים בשעת ערב יחסית מאוחרת ועדיין באור יום. מכיוון שאנחנו מצויים למעשה בסיומו של הקיץ הצפוני או אפילו בעיצומו של הסתיו, בחלק זה של העולם שעות האור מסתיימות כבר סביב השעה 19:00 ןלכן התחלה מאוחרת פרושה יום רכיבה קצר למדי. עניין נוסף המשפיע על סדר היום הוא מזג האויר. עם הכניסה למרכז אמריקה פגשתי את העונה הגשומה שמסתיימת רק בנובמבר. כן, קיץ פרושו גשם במרכז אמריקה. העונה היבשה היא דווקא בחודשי החורף הקרים. פרושו של דבר הוא כי כמעט כל יום יורד גשם לאחר צהרי היום ולעיתים כבד הוא ונמשך עד לשעות החושך. המשמעות לגבי היא כי נכון אעשה אם אנצל את שעות הבוקר לרכיבה וכמה שיותר מוקדם. 2 עובדות אלו גרמו לי לשנוי סדר היום ולהתחלה מוקדמת מאוד של יום הרכיבה – כמעט עם אור ראשון. כך אני מסיים לרכב עד השעה  15:00 ואז מתמקם לשהות של הלילה, פעולה המאפשרת לי מעט שיטוט במקומות הישוב אליהם אני מגיע עוד בואותו היום וכך אני יכול להתחיל למחרת בבוקר רכיבה ללא נקיפות מצפון שמא החמצתי דבר כלשהו. אינני יודע איך יעבוד סדר היום החדש בדרום אמריקה אך עד עתה הבחירה בו מסתברת לי כנכונה.

המקומות החביבים עלי לקפה של בוקר, כאלו יש למכביר וכולם מאירי פנים, זולים וטעימים

—————————————————————————–

משכתי מעט מזרחה מטוקסטלה עד לעיירה בשם צ'ייאפה דה קורזו, Chiapa de Corzo, עיירה שהיא בסיס היציאה לשייט בתוך קניון של מאות מטרים שבעברו היה נהר שוצף והיום בזכות סכר הידרואלקטרי שנבנה במוצאו ניתן לשוט בתוכו במים יחסית עמוקים בין קירות סלע זקופים בגבהים של מאות מטרים. ניתן לצפות על הקניון מ 5 מיצפורים הפזורים לאורך גדות הקניון וניתן לשוט בתוכו. אני בחרתי בדרך השניה והצטרפתי לעוד 15 מכסיקנים נחמדים שהגיעו לאטרקציה הזו. יצאנו בסירת מנוע מהירה למדי הנהוגה בידיים של "קפטן" מנוסה אל הקניון ומהר מאוד הלכו והתנשאו קירות הסלע משני עברי הקניון. מראות יפים ביותר סחטו קריאות של 'וואו' מכולנו והקריאות גברו כאשר כמה תנינים זריזים זינקו מריבצם אל תוך המים עם מעבר הסירה. לאחר כשעה שייט הגענו עד לסכר המעוטר באנדרטה המפארת את עובדי חברת החשמל המקומית על מפעל בניית הסכר אשר יש לו, כנראה, חשיבות אזורית. לא התעמקתי יתר על המידה בהסבר המפורט בספרדית. את הבנת השפה אני 'שומר' לגוואטמלה השכנה בה אשקיע זמן בלימוד הספרדית. הדרך חזרה עברה עלינו בחלקה תחת גשם זלעפות כאשר אנחנו מכוסים ביריעות נילון אשר הקפטן שלנו שלף במהירות עבור כולנו, מה שהוסיף נופך של 'צחוקים' לשייט.

מראות קניון "סומידרו" וחזרה 'רטובה' מהשייט

למחרת בבוקר המשכתי בדרך של 78 ק"מ לעבר העיר סן קריסטובל דה לה קסאס, San Cristobal de las Casas, רק 78 ק"מ והדרך ארכה לה לא פחות משעתיים. פיתולים אין סוף בתוך ג'ונגל ירוק שלא נגמר וטיפוס של 2,000 מ' עד לגבהים של כ 2,500 מ' וכל זאת בתוך ערפל שנעשה סמיך יותר ויותר עם הטיפוס לגובה. אוסיף לכך את העובדה כי חדרתי יותר ויותר עמוק למחוזות המאיה, עם ותרבות ששכנו באזור זה של מרכז אמריקה במשך כמעט 1,500 שנה, עד לפני כ 800 שנה והשאירו חותם משמעותי עד היום בעושר התרבותי שלהם, בידע המדעי המפותח שלהם, בבנייני ציבור ומיקדשים הפזורים בכל המרחב של מרכז ודרום מכסיקו, גוואטמלה ובליז. התרבות הזו נעלמה מעצמה עוד לפני הגעת הספרדים לאמריקה אך עם הגעת הספרדים ותהליך התנצרות התושבים חוסלו שיירי התרבות המאית בידי הספרדים לחלוטין עד כי עדיין קיימים נושאים לא מפוענחים בחקר עברם. כיום ניתן להבחין בבני אותה תרבות מפוארת על פי הביגוד הססגוני בגווני הכחול בעיקר וסממנים חיצוניים ופולחניים אחרים. בני המאיה חיים בכפרים ועיירות דלים למראה עם תשתית מוזנחת למדי בבתים העשויים מחימר ופח, פניהם קודרות, ללא חיוך וניכר כי 'אינם מרוצים מחייהם' בלשון המעטה. ברוב המיקרים קשה לצלם אותם ואף פוגע ומעליב המעשה בשל אמונתם ב 12 הנשמות השוכנות בנפש האדם. הטיפוס אל תוך ארץ המאיה לכיוון סן קריסטובל עבר בין חלקות תירס מעובדות עד לגבהים של כ 2,000 מ' וחלקות ג'ונגל בכל מקום לא בוראו עבור גידול התירס. גידול התירס בתרבות המאית הוא בעל משמעות מיתית כמעט וימי הגידול הזה הוא כימי תרבותם. את הטורטיה המאוד מקובלת במזון המקומי מכינים מקמח התירס שאינו ערב לחיכי כל עוד אינני רעב במיוחד.

כפרי המאיה בדרך, שדות התירס והתירס עצמו, מתוק וטעים גם ללא בישול

בסן קריסטובל דה לה קאסאס הגעתי ל"קאזה של יגיל", טיפ של יוני בן שלום. התמקמתי שם במעוז הישראלי יחד עם עוד כעשרה או יותר מוצ'ילרים/יות ישראלים. המקום כמעט כמו בית – דגלי ישראל, כיתוב בעיברית, הפניה לבתי האוכל המקומיים בעיברית, מוסיקה וספרות עברית – בשבילי חידוש מעניין וסוג של הרגשה ביתית. אמרו לי כי זו רק ההתחלה וככל שאדרים אקלע ליותר ויותר מקומות מהסוג הזה. מישהו אמר לי – "כאן תפגוש מאות, בדרום אמריקה – אלפים…". אכן חוויה מיוחדת במינה. אחד הבחורים הצעירים אמר לי שהוא נהנה לפגוש אותי כאן כי "אני מזכיר לו אבא של חבר טוב שלו מישראל…

בפתח ה"קאסה של יגיל" עם חניה מוגנת במסדרון הכניסה ואני לא הראשון שדוחף אופנוע פנימה…

שהיתי ב"קאזה" 3 לילות נהדרים בהם יום אחד הוקדש ל'סיור כפרים' בהנחייתו העשירה של יגיל שוהם, הבעלים של הקאזה ויום נוסף הקדשתי למנוחה תחת שמיים אפורים ורטובים למדי. 'סיור הכפרים' אותו ערכתי עם יגיל, יחד עם עוד כ 30 ישראלים צמאים לידע, היה מרתק. ביקרנו בשני כפרים של בני המאיה. באחד מהם – Chamula de San Juan, צ'מולה דה סן חואן ערכנו ביקור מאוד מעניין בכנסיה המקומית הקרויה גם כנסית "קוקה קולה" בה מתקיימים טכסים פולחניים לאור אלפי נרות המסודרים על רצפת הכנסיה על ידי המשפחות המקיימות את הטכסים. חלק מממקיימי הטכסים המשפחתיים מביאים סוג של 'קורבן' – תרנגולת (מישהו אמר כפרות?) שכמובן לא יוצאת על רגליה מהמקום ולמרות שעקבנו, מבלי להסיר מבט, באיש המלמל משפטים ובידיו התרנגולת לא היה ברור באיזה שלב היא עברה לעולם שכולו טוב. ארוע מוזר מהפריזמה התרבותית החילונית שלנו אך בשבילם כל טכס כזה הוא כנראה ארוע חשוב ומשמעותי. חל איסור מוחלט לצלם בתוך הכנסיה הזו עד כדי סיכון חיי הצלם שלא לדבר על מצלמתו או על הטלפון הנייד בו עשה שימוש. הזדמן לנו לבקר בכפר נוסף בו 'התחפשנו' בתלבושות מאיה, טעמנו טורטיות שהוכנו במיומנות בלתי נתפשת על ידי ילדה בת 13 וחזינו מהופנטים באורגות בדים שעשו זאת בטכניקות בנות מאות שנים והתוצאה של מעשה ידיהן עשירה בצבע ודוגמה להפליא. סן קריסטובל דה לה קסאס הינה עיר מקסימה באופיה, סימטאותיה ושווקיה. ברור לחוטין מדוע הפכה לאבן שואבת לתיירים מכל פינות עולם הבאים לכאן ונהנים מכל רגע.

הצבעוניות הכובשת של מעשי ידי בנות המאיה

נשות המאיה – הגוון השולט הוא הכחול עם כל גווניו

כנסיית 'קוקה קולה' המיוחדת

ה'זולה' של הקאסה – יותר ישראלי מזה??

יגיל שוהם – שופע מידע ומעניק הרבה חום למוצ'ילרוס מ'הבית'

לפני שנמשיך בדרך עוד מילה טובה על החבר'ה שפגשתי. במשך 3 הלילות בהם שהיתי ב"קאזה" פגשתי כמה עשרות צעירים וצעירות מבנינו ובנותינו. עם רבים מהם שוחחתי, טיילתי, חלקתי ושמעתי חוויות ואינני יכול לסיים את הפרק של סן קריסטובל מבלי לומר מילה טובה על החבר'ה האלה. ילדים נפלאים כולם, חכמים, יודעים להסתדר היטב בניכר, מנוסים מאוד למרות גילם הצעיר, משכילים וצמאים לידע, שקטים, מקשיבים ובני שיח נפלאים עם הרבה מאוד כבוד הדדי ביניהם. היה תענוג לשהות במחיצתם בקאזה תחת ניהולו החברי והיעיל של יובל. תודה לכם, לכולכם על המפגש והחוויה המשותפים.

בבוקר היום השלישי יצאתי לדרך שוב מצויד בטיפים אותם קיבלתי מיגיל. הדרמתי לעבר הגבול עם גוואטמלה לעבר חורבות עיר של המאיה בשם צ'ינקולטיק (Chinkultic). אתר מטופח וירוק להפליא, נקי שאפשר ללחך את הלשון על מדשאותיו מבלי להסתכן ולו בבדל סיגריה אחד. הכניסה היתה לי חופשית כי "נגמרו לנו הכרטיסים"…. שוטטתי בין המקדשים עד למרום האקרופוליס שם הוקרבו הקורבנות, גם קורבנות אדם, שבויי מילחמה וגם בתולות, כמה שיותר יפות.

האקרופוליס של צ'ינקולטיק

אחד מעשרות אגמי מונטוויאו

קינחתי בביקור באגמי מונטוויאו הסמוכים המצטיינים בשלל גווני הכחול והטורקיז ושמתי פעמי לעבר הגבול על גוואטמלה. מספר הולך וגדל של מחסומי הצבא מבשר את קירבתו של ה'פרונטרה' (הגבול). מעבר הגבול התבצע למעשה מספר ק"מ לפני המעבר עצמו וכלל 'הזדכות' על אישור התנועה לאופנוע במכסיקו עבורו הפקדתי כערבון 400$ עם כניסתי למכסיקו. לאחר התהליך המהיר הזה המשכתי לעבר הגבול עצמו ולפתע מצאתי עצמי בתוך שוק צבעוני והמוני הנוגע במחסום הצהוב שחור ממש משני צידיו. השוק הזה משתרע משני צידי הגבול ללא חצי מטר אפילו של מרווח חוץ ממה שנחוץ כדי להרים ולהוריד את מוט המחסום שנמצא כנראה למעלה באופן קבוע.

כאן הזדכיתי על ה"פרמיסו" המכסיקני בדרכי לגבול

… ובתוך דקות מצאתי עצמי בהמולה הכוללת מוט מפוספס של גבול, חיטוי צמיגים, חותמות ואישורים ושוק שאין לו התחלה וסוף…

מייד עם המעבר קפצו עלי שניים – אחד לבוש בסוג של מדים הורה לי להכנס לעמדת חיטוי לצמיגי האופנוע והסביר לי כי צריך לשלם עבור כך 10 קטצאל (השקל הגוואטמלי) והשני על ידו עמד מוכן עם ערימת שטרות מקומיים – 'קטצאלס', כדי להסביר לי שאי אפשר להחליף כסף מכסיקני בגוואטמלה אלא רק דולרים אבל הוא… מוכן להחליף כסף מכסיקני בקטצאלס. המחזה ההזוי נראה כמו משחק מתואם בין 'שלטון להון'. שילכו לעזאזל, אמרתי לעצמי ולא עשיתי עניין מהחלפת יתרת הכסף המכסיקני שנשאר לי למטבע המאפשר חיטוי הצמיגים. עוד כשעה של מסמכים לאופנוע ופספורט ויצאתי לדרכי דרומה, עוזב את המולת השוק מאחורי ומחליף אותה בנוף ירוק והררי יפיפה. הדרך אט אט התפתלה וטיפסה עד לגובה של 2,800 מ' בתוך 'עולם ירוק' מדהים ביופיו רק אותם 'באמפרים' (Topes) שמעל אלפים כמוהם קיפצתי במכסיקו החליפו כאן בגוואטמלה רק את השם לטומלס (Tomalos). לאחר רכיבה של כשעתיים בירוק הטוטאלי הזה הנמכתי לעבר העיר קטצאלטנאנגו או בקיצור שלה (Xela). המטרה – ביה"ס לספרדית Kai-Balam בו למד גם יוני בן שלום לפני כ 3 שנים. עצרתי במרכזה של שלה ושני שוטרים השייכים למשטרת התיירות ליוו אותי לכתובת המדויקת של המקום, שם כבר חיכו לי לאור מייל ששלחתי יום קודם. בשבוע הקרוב אהיה הסטודנט היחיד כאן.

תמונה ראשונה של גוואטמלה הירוקה ללא קץ

בחרתי בתוכנית של 5 שעות לימוד ביום וארוח אצל משפחה מקומית. משפחתה של אירה סמה. קיבלתי חדר פרטי עם מיקלחת ושרותים צמודים. חיבור טוב למדי לאינטרנט הביתי באמצעות Wi Fi, סה"כ סידור מצוין וזול למדי למשך שבוע הלימודים הקרוב ויתכן אף שבוע נוסף. לימוד השפה הספרדית לקראת הרפתקה לטינית שתימשך כ 4 חודשים נראה לי כדבר הנכון לעשותו ובמיוחד לנוכח העובדה כי מספר דוברי אנגלית מדרום לריו גרנדה מאוד נמוך.

בית ספרי ומורתי מריאלה

אשתדל את הפוסט הבא לכתוב כבר בספרדית.

אפוס באלסקה

אפוס באלסקה

אלסקה היוותה לי ציון דרך בתוכנית המסע שלי. בתוכנית היו לי שתי אפשרויות – האחת להגיע לאלסקה כסיום למסע מדרום אמריקה והשניה להתחיל מאלסקה ולהדרים יחד עם השמש לדרום אמריקה. מכיוון שלא מצאתי הדרך הסבירה להגיע לאוסטרליה החלטתי לחצות את האוקינוס לעבר צפון אמריקה ולנצל את תקופת סוף הקיץ כדי להגיע לצפון אלסקה עד כמה שניתן וכפי שהסתבר לי, עשיתי זאת ממש ברגע האחרון האפשרי עדיין לרכיבה.

הנחיתה שלי ושל האופנוע בקנדה היתה רכה מהמשוער. מכיוון שהגעתי ביום ראשון ושירותי המכס לא פעלו ביליתי יום מהנה ביותר עם ידידיי הקנדיים שהתארחו בביתי במהלך מסעם סביב העולם לפני כשנתיים – טרוור ושנטי וילסון (Trevor & Chanty Wilson). זוג מדהים שעשו "סיבוב" נפלא ואהבו כמעט יותר מכל את השהות בישראל. כאן הם רכבו עם מועדון האופנועים הישראלי לבקעת הירדן ונהנו מאוד מהמפגש עם הרוכבים שלנו. למחרת בבוקר התייצבנו בשדה התעופה ותוך 10 דקות ועוד 100 דולר קנדי האופנוע שוחרר ואחרי שעה של פרוק האופנוע מתוך הארגז יצאנו לדרך. חשבתי שלעולם לא ארכב בכבישי צפון אמריקה והנה אני כאן.

טרוור, בנאי במקצועו יודע לחלץ מסמרים מארגז, מפרק בשימחה את הארגז שבו האופנוע

בשימחה נחשף האופנוע מתוך הארגז על אדמת קנדה

הנוף מביתם של טרוור ושנטי

חברים נפלאים בצד השני של העולם והכל בזכות אהבה אחת משותפת – מסעות ואופנועים

הרגשה נפלאה. רכבנו יחד למעבורת שלקחה אותנו לאי בו הם גרים – Salt Spring Island. טרוור, בנאי במקצועו ובעיסוקו בונה את ביתו בעצם ימים אלו יחד עם שנטי במו ידיהם. את הבית הקודם הם מכרו כדי לעשות הטיול סביב העולם ועתה הם בונים לעצמם בית חדש על האי היפיפה בו הם גרים. רכבנו יום אחד ל Vancouver Island כדי לעשת טיפול לאופנוע וכדי לרכוש כמה פריטי קמפינג שאני זקוק להם כתוצאה מלקחים שהפקתי מהפרק הרוסי במסע. במהלך הטיפול המקיף שעבר האופנוע במלאות לו 147,000 ק"מ התגלה כי אני זקוק לגל הינע חדש כי שלי עומד לסיים את חייו ולא "יחזיק" את הפרק של אלסקה, כך טען המכונאי הראשי במוסך. שיחה עם האלכסים חיזקה בי ההחלטה לבצע זאת גם אם עוד לא שבק חיים לגמרי. התעכבתי עוד יום אחד כדי להחליף את החלק הדרוש, הג'וב בוצע ויצאתי לדרך לאחר פרידה מרגשת ביותר משנטי וטרוור. אנחנו ניפגש שוב, בוודאות. פגישה לא צפויה שהחלה במרוקו בקיץ 2010, נמשכה בישראל כחצי שנה לאחר מכן והתמשכה עד לכאן בקולמביה הבריטית שבקנדה בקיץ 2012. ככה זה עם פגישות שעל הדרך. לעיתים הן נגמרות בלילה אחד או שניים ולעיתים נמשכות שנים ארוכות בידידות עמוקה וקרובה.

מוכן ליציאה לאלסקה – שמנים, צמיגים, ארגזי מתכת, מגיני צילינדרים… עבר כמה שינויים מאז היציאה

יצאתי לדרך על מה שקרוי כאן Sea to Sky Hwy, דרך יפת נוף המטפסת ממפרץ Horse Shoe הנמצא מצפון לעיר וונקובר לעבר הרכסים הגבוהים של קולמביה הבריטית בואכה אלסקה. מזג אויר מצוין, לא רומז אפילו על מה שמחכה לי בהמשך. הדרך מתפתלת בנוף פראי למדי, מבותר, מחורץ ומוקף ב'הרים גדולים' – אין לי שם אחר לכנות את הגושים ההרריים הסובבים אותך ומגמדים אותך, הרוכב הקטן. כך ק"מ אחרי ק"מ התקדמתי לעבר דרך "הקסייאר" העולה צפונה לעבר ה Alaska Hwy, אותה דרך מיתולוגית שנפרצה כצורך צבאי ע"י חיל ההנדסה האמריקאי ב 1942 תוך 8 חודשים, לאחר ההתקפה היפנית על פרל הרבור במהלך מלחמת העולם השניה. על הדרך הזו כבר נסעתי בעבר, לפני כ 17 שנה, עם רכב. הדרך היתה אז דרך מצעים ואילו היום זהו כביש סלול לתפארת מכל בחינה המאפשר התקדמות מהירה גם אם עדיין דובים שחורים חוצים אותו מדי פעם, בדיוק כמו פעם – אצלם דבר לא השתנה.

מראות בדרך – קרחונים על יד  Stewart

"גן החיות" לאורך הדרך צפונה – רק מתחיל…

מראה נקודת עצירה אופיינית לקפה או כריך קטן

די מהר היגעתי ל White Horse, עיר מרכזית על הדרך. משם יצאתי מזרחה לעבר הגבול עם אלסקה האמריקאית. מכאן התחיל המאבק עם הקור, התחלתי להערים עלי שכבות לבוש מחממות, הגשם הקר התחיל להציק יחד עם הרוח אך למרות מזג האויר שהלך והורע, מצב הרוח היה מעולה. חציתי את הגבול ללא קושי ובדרך חברתי לשני כבאים אמריקאים מסן פרנציסקו ויחד רכבנו במשך כמה ימים. הגענו לעיירה Tok ובה מסעדה 'צבעונית' ביותר ונק' עצירה מוכרת לנהגי המשאיות הכבדות הנעות באזור זה – Fast Eddie's, טעימה למדי.

השלט המוכר לכל מי שהגיע לחלק הזה של העולם 

סטיב ודייויד – 2 כבאים ורוכבים, חברים לדרך ל 3 ימים

"אדי המהיר" – מקום מפגש שכל מי שעובר ב Tok

מייל 1420 – האחרון של ה  Alaska Hwy, למייל הראשון אגיע רק בסוף הדרך

המוסך של Dan, מכונאי האופנועים הצפוני ביותר שקיים עלי אדמות, כל תקלה מכאן וצפונה – רק הוא יכול לטפל, תודה לאל שלא נזקקתי לו

הכניסה לדרך הדלטון – מכאן ואילך מתחילה ההרפתקה המיתולוגית

עבודות בדרך הן תמיד מקור לעיכובים וגם לדרכים מעורערות – הגברת הנחמדה הזו ציידה אותי בתפוח עסיסי, חלב וכריך לדרך בעוד אני ממתין לאישור להמשיך, תיזכר לטוב

צבעי השלכת מגיעים לאלסקה כבר באוגוסט

חוצה את נהר היוקון – אותו אחצה עוד כמה פעמים בשיטוט הצפוני שלי

פגישה עם חבורה שחזרה מפרודהו ביי – שימו לב שכולם עם אותו צמיג – Heidenau

מראה הדלטון כאשר הוא יבש – מותר "לעוף עליו". למטה 2 הכבאים "עפים" במדרון

"חוג הקוטב הצפוני" – המקום בו לפחות יום אחד בשנה, השמש לא שוקעת מתחת לאופק

עוד טיפוס צפונה לעבר פיירבנקס, העיר הצפונית ביותר בצפון אמריקה, בדרך עוד עברנו את ציון הדרך של המייל האחרון של ה Alska Hwy, ומשם הזינוק לעבר פיסת הדרך הנחשקת ביותר – The Dalton Hwy. דרך מצעים, אתגרית כאשר יורד גשם, באורך של 668 ק"מ לכל כיוון עד ל Dead Horse, יעדם של אופנוענים רבים בעולם. זוהי למעשה "דרך המטענים" (Hual Road) – כך היה שמה במשך שנים רבות מאחר ושימשה להובלת ציוד לשדה הנפט הגדול על שפת הים הארקטי. לאורכה נמתח צנור הנפט המוביל את הזהב השחור ממפרץ פרודהו לעבר ואלדז על שפת האוקינוס השקט, לחופה של אלסקה. הדרך עוברת טיפול בחומר מונע אבק כי אחרת התנועה בתוך ענני האבק הופכת למסוכנת ביותר. החומר הזה מושך מאוד את עדרי הקריבו המתקרבים לשולי הדרך כדי ללקק אותו, כנראה טעים להם. חומר זה אכן מפחית את כמות האבק בדרך אך כאשר יורד גשם הוא הופך לעיסה חלקלקה ובוצית בעומק של 2 עד 5 ס"מ. לנהגי המשאיות זו איננה בעיה כלל מאחר והן כבדות ונשענות על יותר מ 10 צמיגים לפחות כל אחת והן דוהרות, האמינו לי. לאופנוע זהו כבר סיפור אחר כמו שיכולים להעיד לא מעט רוכבים שריסקו את עצמם ואת גלגליהם בהחלקות גרנדיוזיות בדרך בזו. כל זה היה ידוע לי כאשר הופיע השלט של "דלטון" לפני ולאחר מאות המטרים הראשונים בהן חוויתי נדנוד חריף של האופנוע בגלל מצע חדש שהונח על הדרך ועדיין לא נכבש שאלתי את עצמי למה? בשביל מה? תוך כדי דיון פילוסופי בשאלה ביני לביני הרכיבה התיצבה והמשכתי, בחיל ורעד אבל המשכתי. חלפתי על פני הגשר מעל לנהר היוקון לאחר כ 80 ק"מ והמשכתי צפונה, פגשתי שוב את שני הכבאים מאתמול ויחד רכבנו לצילום משותף בשלט המפורסם של "חוג הקוטב הצפוני". זכיתי לעבור את חוג הקוטב הזה כבר ב 4 מקומות שונים – רוסיה, נורווגיה, קנדה ועכשיו אלסקה. צריך יהיה להתחיל לאזן זאת עם החוג הדרומי, נקווה להגיע לשם בתוך כמה חודשים. נפרדתי מהכבאים והמשכתי לעבר שנת לילה קרירה במחצית הדרך, במקום שנקרא Cold Foot. למחרת המשכתי צפונה לעבר רכס הברוקס כדי לעבור לפחות את מעבר Atigun.

סיוע שלי לעבודות בדרך הדלטון…

למשאיות הללו – הבוץ ותנאי הדרך לא ממש מפריעים

אלסקה נצבעת באדום וצהוב כבר באוגוסט

חגיגה של צבעים לכל כיוון שמביטים

מעבר Atigun – רק בשבילו לבד שווה הדרך הזו

היציאה מהמעבר לעבר "המדרון הצפוני"

קריבו רצים בתוך "הצבעים" של "המדרון הצפוני"

ברייאן וקורינה מבריטניה – להם אני חייב "סוס מת" (Dead Horse)

הנוף לקראת המעבר ההררי היה נפלא. אלסקה הצפונית נמצאת כבר למעשה בתוך הסתיו והטונדרה רחבת הידיים נצבעה בצבעי צהוב ואדום של צמחיית הקיץ הנכנעת לסתיו הצפוני והקר. לאחר המעבר מזג האויר החל להתקרר ורוח חזקה מאוד סחפה את המישור הצפוני הענקי. מכיוון שעברתי כבר את הרכס אמרתי לעצמי – די לי. אני לא חייב להגיע עד ל Dead Horse עצמה. ברגע הזה עצר על ידי רכב עם זוג בריטי, בריאן וקורינה עם ילדיהם מקס ופיף. אותם כבר פגשתי לילה קודם. חלקתי איתם את ההתלבטות שלי בדבר ההמשך והם הזמינו אותי לתוך הקרון שלהם לתה חם ולפסטה טעימה. בריאן אמר לי שאם אני מתכוון להגיע לאושוויה אני חייב להגיע ל Dead Horse. האמירה הזו יחד עם הפסטה והתה עשו את שלהם – יצאתי במהירות החוצה אל הסערה והמשכתי בקצב גבוה צפונה. כך עד אשר לאחר יותר מ 150 ק"מ נגלתה לעיני העיירה שהיא גיבוב של מבנים תעשייתיים, מגדלי קידוח לנפט והרבה מאוד ציוד מכני הנדסי וכמובן משאיות כבדות, אלו שחלפו על פני בענני אבק כאילו הייתי גרגיר אבק ולא יותר.

נקודת צילום המתחייבת במקום הזה

ערכנו צילומים מתחייבים ב General Store של העיירה וסעדנו יחד ארוחה גדולה במלון Prudho Bay Hotel. מכיוון שהציר עמד להיסגר לעבודות סלילה בימים הקרובים החלטנו להתחיל לחזור כברת דרך לא ארוכה ולפרוש ללינת לילה. קשה לדבר על לילה כי בצפון הזה האור לא ממש נעלם גם קרוב לחצות. לאחר כ 40 ק"מ עצרנו ואני השתרעתי בתוך שק השינה על ריצפת קרונם. עם בוקר יצאנו דרומה לכיוון המעבר ואני הרגשתי שאני יכול ממש "לעוף" על הדרך שאתמול עוררה בי היסוסים – רכבתי ק"מ רבים במהירות תלת סיפרתית כך, כמעט עד למעבר ההררי. או אז ארובות השמיים נפתחו ואיתם רוח מקפיאה וגשם דוקר וקר. טיפסתי את המעבר בדחילו ורחימו וגלשתי לעברו הדרומי מתוך תיקווה שנתבדתה די מהר כי הצד הדרומי יהיה סלחני יותר. הגשם לא פסק והחומר "מונע האבק" הפך לעיסת בוץ מחליקה ומלכלכת. כל משאית שדהרה מולי כיסתה אותי בענן של בוץ אפור ולא ניתן היה להבחין יותר ביני לבין האופנוע. כמובן שבאותו הזמן אזל לחלוטין הדלק במיכל בשל הדהירה המוגזמת והרכיבה מול הרוח. נאלצתי בפעם הראשונה להשתמש בדלק הרזרבי במיכל האדום שהכנתי בדיוק למקום הזה כי ידעתי שזהו המקום בו אצטרך כנראה דלק נוסף. תידלקתי והמשכתי עד ל Cold Foot, שם חגגתי על ארוחת בוקר ענקית בשעה 3 אח"צ. איזה אושר.

שנת לילה מתוקה בקרון של קורינה ובראיין

רק לאחר התידלוק התפניתי לבחון מקרוב את "ערימת הבוץ" הניפלאה הזו

הדרך הארוכה ולצידה צינור הנפט מאוקינוס הארקטי לואלדז

בינתיים בריאן וקורינה הגיעו עם רכבם והחלטנו להמשיך עד נהר היוקון. הרכיבה דרומה היתה בחלקה על כביש סלול וחלקה על אותה דרך בוצית כאשר הגשם פסק והתחדש חליפות. הגעתי בשלום למרות התנאים הבוציים בקטעים הלא סלולים. בילתי עוד לילה על רצפת קרונם ועל ידינו "חגגה" קבוצה של 4 ישראלים שהגיעו לאלסקה עם פולקסווגן חבוטה.

—————————————————————————–

כאן אני חייב 2 הערות המיועדות לרוכבים שבין הקוראים:

האחת נוגעת לצמיגים – במהלך הטיפול בויקטוריה ביקשתי להחליף את צמיגי המצלר שלי לצמיגי Heidnau. ברכיבה על הדלטון הם החזירו כל סנט ששילמתי עליהם. שבועיים קודם התרסק רוכב מאוד מנוסה עם צמיגי מצלר, על אותה דרך בוצית, ספג מכות הגונות בעצמותיו ודפק כהוגן את הארגזים שלו. הוא רכב על "מצלר טוראנס" המוכרים לכולנו. אני חייב לשבח את איכות האחיזה של צמיגי Heidenau בקרקע הרטובה למדי. היציבות שהם מקנים לאופנוע ויחד איתה הביטחון שהם הישרו עלי ברכיבה היו מצוינים. אציין רק כי יוני בן שלום עבר את אותה דרך בתנאים דומים לאלו שלי עם צמיגי מצלר ללא פגע.

ההערה השניה נוגעת לעניין הרכיבה בעמידה או בישיבה. באחת מהשתלמויות הרכיבה האחרונות שאורגנו על ידי מועדון ה GS טען גידי פרדר כי על אופנועים כמו שלנו לא צריך לעמוד. הם מספיק יציבים ואפשר לשבת על המושב ברכיבת שטח. למיטב ניסיוני ברוסיה בקטעי דרך שבורים וכמובן לאורך הדלטון ברגע שעמדתי על הרגליות האופנוע התייצב והביטחון לעבור קטעים שיש ספק לגביהם גבר גם הוא. כך בקטעים חצציים, בוציים, קטעי שלוליות ועוד. ההבדל הגדול בין ישיבה לעמידה הוא כמובן מרכז הכובד של האופנוע שיורד מהמושב נמוך יותר ןכך מושגת יציבות גדולה יותר. דווקא באופנוע כבד ועמוס בציוד נוסף שמשקלו כ 150 ק"ג לפחות, חשוב מאוד להוריד את מרכז הכובד כמה שיותר נמוך ובכך להשיג יציבות גדולה יותר והנדנוד הנובע מה'משחק' של הגלגל הקידמי כמעט ונעלם. זהו אותו נדנוד הגורם לנו, הרוכבים הפחות מנוסים בשטח, להוריד מהירות. ברגע שהמהירות יורדת היציבות נפגעת עוד יותר. מעגל קסמים שסופו "2 גלגלים באויר ולא על הדרך". הנפילות שלי בדרכי קזחסטן ואוזבקיסטן השבורות נבעו, לדעתי, רק מהסיבה שאז עדיין ישבתי על המושב ולא עמדתי על הרגליות. לומדים.

—————————————————————————–

הרגע המאושר של המעבר מהבוץ לאספלט בסוף הדלטון

סופו של סיפור הדלטון שיצאתי משם בשלום למרות הגשם שלא הפסיק לרדת והמשכתי בגשם סוחף עד לפיירבנקס. למחרת יצאתי דרומה כדי לבקר בפארק הדנאלי אך מזג האויר הסוער שם לאל את כוונות הביקור שם ונאלצתי בפעם הראשונה לוותר על קמפינג ולהיכנס למלון על הדרך. למחרת עוד זכיתי לראות מכמה זויות את הר המק קינלי, הגבוה ביותר בצפון אמריקה, מעל 6,600 מ' למרות שבחלק מן הזמן היה ההר מכוסה בענן כמו ברוב ימות השנה. התחזית הגשומה הצפויה לאזור אנקורג' שינתה את תוכניותי והחלטתי לנוע מזרחה מהחזית המתקדמת לכיווני. עליתי ב Glen Hwy צפונה לכיוון טוק. הדרך יפת נוף באופן מיוחד, נעה על רמה גבוהה וממנה נישקפים רכסים מושלגים, קרחונים מכל עבר ואפילו המק קינלי שוב, מואר באור וורוד של שקיעה ונקי מכל ענן. הקור היה כבד עלי ולבסוף הגעתי בשעה די מאוחרת לקמפינג נוסף על הדרך. שתי כוסות מרק חם הפשירו אותי מעט ויכולתי לשקוע בשינה מתוקה וחמימה. למחרת הגעתי לטוק ומשם רכבתי לכיוון העיירה צ'יקן, עיירה של מחפשי זהב, עד היום. מעברה הסוער לא נותר היום הרבה חוץ מזכרונות ומזכרות אבל ה'תרנגולת' שולטת בנוף של עיירת ספר זו על הגבול בין אלסקה לקנדה. בירה אחת וסיבוב ברחוב הראשי של העיירה הכולל 3 חנויות בבעלות של אדם אחד הספיקו לי למצות את המקום. קיבלתי החלטה מהירה להמשיך למעבר הגבול לפני שיסגרו אותו בשעה 8 בערב, למרות שהמדובר בדרך עפר, טובה אומנם אך מאוד מפותלת, לעבר Top Of the World Hwy. יש להם בצפון אמריקה דרך מעניינת למשוך מבקרים לאותן דרכים מיוחדות. קוראים להם בשמות מאוד "שיווקיים". האמת יש לומר, הדרך הזו אכן נראית כמו הדרך בסוף העולם. דרך המתנשאת לגבהים החשופים מכל צמחיה למעט אותו עשביה אדומה וצהובה המכסה את כל הנוף. היה מעניין לראות את המספר הגדול של ציידים לאורך החלק האמריקאי של הדרך, חמושים ברובי צייד גדולים למדי עם כוונות טלסקופיות ונראה כי אכן הצייד היה מוצלח. במקום אחד היה כתם דם ענק על הדרך מאחת היריות המוצלחות כנראה, במקום אחר חלף על פני טנדר עם ראש ענק ומדמם של קריבו גדול קרניים, עוד צייד מוצלח עבור היורה. המעניין הוא כי גם באזור הדלטון מותר הצייד אך שם רק בקשת וחיצים, רק באזור הגבול עם קנדה מותר השימוש בנשק חם. מייד עם מעבר הגבול נעלמו הציידים, בקנדה הצייד אסור.

המקקינלי, הגבוה בצפון אמריקה, רוב הזמן בענן הפרטי שלו

"הרחוב הראשי" בצ'יקן

התרנגולת שולטת כאן בעיירה שעדיין מחפשת זהב

כך עברתי דרך עפר וחצץ באורך של כ 150 ק"מ עד אשר הגעתי עם חשיכה לנהר היוקון אותו עברתי במעבורת לעבר העיר דאוסון, עיר ששמה יצא למרחוק כעיר ה"בהלה לזהב". חלקים מן העיר נשארו ללא שינוי מאז אותם ימי הזוהר של תחילת המאה שעברה.

מעבר הגבול מאלסקה לקנדה על "דרך קצה העולם"

המשך הרכיבה דרומה על ה Alaska Hwy היה מעט משעמם וארוך מאוד. זוהי דרך של 2500 ק"מ לכל כיוון. לאורך הדרך ניתן פגשתי בעיזי הרים, ביזונים, דובים ומוסים. את חלקם הספקתי לצלם וחלקם היה מהיר מדי עבורי. עצרתי ביער השלטים ב Watson Lake כדי להוסיף מדבקה של מועדון האופנועים על אחד השלטים. לשווא חיפשתי את המדבקה שהשאיר שם יוני בן שלום במסעו לפני כשנתיים באותו אזור, ה"יער" הזה כל כך סבוך שלא ניתן למצוא דבר והחיפוש הופך להיות מאוד אקראי, אולי זה מה שיפה בו כל כך. עצרתי לשטיפה של אלסקה הקרה מגופי במים הלוהטים של Liard Hot Springs ונהניתי מכמה קטעים יפי נוף באזור של Muncho Lake ו Summit Lake. עצרתי לצילום סימלי במייל "0" של הדרך המיתולוגית והותרתי אותה מאחורי כאשר פני לאזורים חמים יותר במורד נהר הפרייזר לעבר ונקובר והגבול האמריקאי. עוד זכיתי לרכב בקניון יפה הנוף של הנהר במשך כמעט יום שלם. לאורכו ומשני צידיו  של הנהר  2 מסילות ברזל ועליהן נעות רכבות משא ארוכות למדי המחברות את מזרח קנדה עם האוקינוס השקט. כך בתוך קניון אחד רץ הכביש, מסילות הרכבת והנהר עצמו. שילוב יוצא מן הכלל ויפה לעין של אדם וטבע.

דאוסון – עיר עם עבר של "זהב". העתיד נשען כנראה רק על תיירות המתרפקת על מיתולוגית העבר

נופים לאורך ה Alaska Hwy

"יער השלטים" ב Watson Lake. נראה אתכם מוצאים את המדבקה של מועדון האופנועים הישראלי…

"גן החיות" של אלסקה לא נפסק לרגע

"שוטף" את הקור של אלסקה מגופי

העננים האלו מעוררים בי הרבה השראה 

המייל הראשון, מייל "0", עבורי הוא האחרון

נהר הפרייזר הזורם לעבר ונקובר, סימל עבורי את סיומה של ההרפתקה הצפונית ותחילת הפרק האמריקאי במסע

אני ממשיך דרומה לאורך החוף של וושינגטון ואורגון לעבר סן פרנציסקו. מגמת פני היא הגבול למכסיקו.

להשתמע.

חלק אחרון ב"מערכה הרוסית" – מסיביר לעבר רוסיה של המזרח הרחוק

 הדרך הטרנס סיבירית היתה בבחינת נעלם גדול עבורי. האינפורמציה שהיתה בידי כי רק כ 150 ק"מ מתוך ה 4000 ק"מ בין אולן אודה ועד ולדיווסטוק, אינם סלולים אך הם דרך חצצית עבירה וטובה. כבר למדתי במהלך המסע כי כל אינפורמציה שקיבלתי הן מהמקומיים מהפה לאוזן והן ממקורות הרשת, לעולם כמעט, איננה דומה למה שהצמיגים פוגשים במציאות. כך גם הדרך הטרנס סיבירית (Trans Siberian HWY) הנעה ברוב חלקיה במקביל או חוצה מעת לעת את מסילת הברזל הטרנס סיבירית המיתולוגית. הדרך מתחילה למנות את אורכה כל ק"מ בשלטים כחולים קטנים על עמודים בצד הדרך מהעיר צ'יטה המרוחקת כ 250 ק"מ מאולן אודה וכך עד העיר חברובסק יותר מ 2000 ק"מ מזרחה. העיר חברובסק נמצאת בצומת דרכים גדולה ממנה ניתן להמשיך צפונה לעבר האי סחאלין ודרומה לעבר ולדיווסטוק עוד כ 750 ק"מ. לאורך הדרך עיירות קטנות, הפזורות במרחקים של עשרות ק"מ אחת מהשניה אך לא ניתקלתי  בטווח הגדול מ'מיכל דלק' בין תחנת דלק אחת לשניה, לא ניתקלתי במצב שאין היכן ללגום מרק רוסי – בורשט או סאלאנקה או כוס תה וקפה. לא ניתקלתי במצב בו לא ניתן למצוא מקום לינה ולאו דווקא עם יתושי המוסקיטו החוגגים על הרטיבות של הטייגה הרוסית אלא אם כן לא היתה רשת על חלון חדרך. גם על כך היו אגדות רבות ברשת – על מרחקים גדולים ללא תחנות דלק, ללא מלון ללילה ועוד. לא רק זאת שיש כאן את הכל אלא הכל נמצא מסומן וממוין כהלכה על כל תוכנת ג'י. פי. אס.

הדרך הטרנס סיבירית לפני.. איך היא תהיה ? הנעלם הגדול ייפתר תוך 3 ימים

המסילה הותיקה בצד הכביש החדש – שלובים זה בזה, חוצים את סיביר

צריף רוסי אופייני לסיביר,

סימני דרך בודהיסטיים לאורך הכביש בסיביר

המונומנט המציין את מפעל האדירים של סלילת הכביש הטרנס סיבירי

הכביש חלק, ברמה אירופית ברוב חלקיו. יש בו חלקים של תיקונים ועבודות עפר, יש בו קטעים שעקב טעויות הנדסיות לוקים ב'גליות' מסוימת (מלשון גלים). עם זאת ניתן לרכב עליו במהירויות תלת סיפרתיות לאורך ק"מ רבים. הכביש חוצה נהרות אין ספור, יערות וחורשות משני עבריו, השילוט לאורכו נפלא. בעליות ארוכות קיים מסלול נפרד למשאיות, לפני כל עיירה יש בו התרחבות המאפשרות היפרדות או השתלבות בטוחה בתנועה. הדרך החצצית הישנה קיימת אך רק בצד כמזכרת מימים קשים או אולי הרפתקניים יותר. על הכביש הזה נעים כיום כל כלי הרכב – קטנים כגדולים ורבים מהם עדיין ללא לוחית כי זה עתה הוציאו אותם ממגרשי הייבוא המאולתרים והענקיים לרכב יפני, סיני וקוריאני בוולדיווסטוק וכולם כמובן עם הגה ימני. היום גם כלי רכב רישמיים כמו משטרה וכיבוי אש, אוטובוסים ומשאיות כאן במזרח רוסיה, כולם עם הגה ימני. מוזר ונראה לי מסוכן או לחילופין מחייב יתר זהירות מהנהגים.

כך רכבנו, סלאבק ואני יחד לאורך כ 4 ימים, כל יום בין 700 ל 800 ק"מ (אימונים לקראת "ישבן הברזל"..) על הדרך הטרנס סיבירית. רוכבים, עוצרים לדלק, רוכבים עוצרים למרק בצהריים וממשיכים לרכב עד אור אחרון או עד למציאת מלון דרכים על הדרך או באחת העיירות לאורך הדרך. כל יום או יומיים התרחקנו מזרחה לעוד אזור זמן. לבקשתי עצרנו בעיר בירובידז'ן – עיר אשר יחד עם סביבתה יועדו ל'אזור יישוב' ליהודים מרוסיה וממדינות אחרות. אפילו יהודים מפלסטינה הגיעו לכאן בשנות ה 20 של המאה הקודמת כי "הנה הולכת וקמה מדינת היהודים" … ברוסיה. אפשר למצוא עוד על הפרשה הזו בתולדות 'עמנו הנודד' במקורות ברשת אך היה לי מעניין להיות כאן, לראות את שם העיר על תחנת הרכבת בעיברית אידישאית – "ביראבידזשאנ" ולחזות במנורת שבעת הקנים הניצבת בחזית התחנה. מוזר משהו היה לראות איך מכשיר הניווט מפנה אותי לרחוב "שלום עליכם" בעיר מדרך "אמור" M 58 הלא הוא הכביש טרנס סיבירי.

הפניה לרחוב "שלום עליכם" בבירובידז'ן

תחנת הרכבת עם השלט באידיש…

"מנורה" בתחנת דלק על יד בירובידז'ן מפחיות של משקה אנרגיה

סימני המנורה בגירסאות שונות פזורים בעיר וסביבתה באופן זר ומוזר וכאילו לקוח מסיפור אחר. הלקח שלי, לפחות, מחווית המפגש עם העיר בירובידז'ן הוא כי לא ניתן לעקור עם, לא רק את עם ישראל,  מתרבותו, מהנאראטיב שלו, מכור התהוותו ומשורשיו וכך לעקר אותו מתוכנו וממה שמחזיק אותו ביחד כעם. כך גם הפתרונות האחרים שהוצעו לנו כמו אוגנדה ולברדור בקנדה ועוד. לא ניתן היה לנתק אותנו מירושלים, מספר התנ"ך, מסיפורי המורשת היהודית בתקופות קשות מאוד כמו שלטון יווני או רומאי, ביזנטי או תורכי.

משה ריבלין ז"ל שהיה מנהל הקק"ל במשך שנים רבות נהג לספר על הילד שהולך עם אביו במוצאי הסוכות לבית הכנסת בפולין הגשומה והבוצית לתפילת "מוריד הגשם" ושואל: אבא למה צריך להתפלל "מוריד הגשם" כאשר אנחנו טובעים בבוץ? עונה לו האב – בני, זה לא הגשם שלנו.

רק דיברתי על "מוריד הגשם" ומייד לאחר חברובסק נעלמו השמים הכחולים והבהירים שליוו אותנו לאורך כמעט שבוע ימים בחן, חסד ורחמים והופיעו שמיים קודרים ואפורים, מייד גם החל הגשם. אתם יודעים, כמה טיפות דקות ואתה אומר לעצמך – אה, שום דבר, נמשיך כך. עוד כמה עשרות ק"מ ולא מפסיק. מתי אתה עוצר את האופנוע ומתלבש כנגד הגשם כאשר הכל כבר כמעט רטוב בכיסים ומתחת לחליפה. מזכיר לי משהו שעלה לרשת באחד מאתרי הרוכבים (אם אני לא טועה – טל שביט ז"ל כתב על כך פעם) על אותו אופנוען שתמיד מתלבש לקראת גשם והוא מתבשל בחליפה עד אין קץ ומנגד על אותו אחד שלא התכונן לגשם או לא האמין לחזאי והשאיר את המיגון בבית ואחרי 5 ק"מ היה כבר רטוב כולו. מי מאיתנו לא מכיר את זה. כך רכבתי רטוב לחלוטין כמה עשרות ק"מ כי לא היה מקום לעצור ולהתלבש מתחת למחסה כל שהוא. רכבתי בתוך טור ארוך של משאיות ומכוניות בין עשרות קטעים שהפכו למדמנת בוץ הגלל העבודות המתבצעות בהן לתיקון הכביש, קטעים ארוכים בעמידה על הרגליות כי מבעד למגן הרוח המבויץ כבר לא ניתן לראות דבר. כאשר עצרתי סוף סוף בתחנת אוטובוסים עם גגון שבור עצר על ידי רכב שהבחנתי בו נוסע מאחורי ק"מ רבים, החלון נפתח והגבר שאג לעברי – "אתה ממש גיבור" צחקתי כי אני מתאר לעצמי כי מבעד לחלונות הרכב זה נראה מטורף לחלוטין כך לרכב בבוץ ובגשם עם אופנוע עמוס וכבד. התלבשתי והמשכתי עם חיוך אבל גם עם תפילה בלב שאמשיך 'לשמור על שני הגלגלים למטה'… לבסוף הצלחתי לצלוח את הקטעים הקשים ללא פגע. עוד סיפוק קטן ואישי בדרך הארוכה.

הגשם אף התגבר ככל שהתקרבנו, סלאבק ואני לוולדיווסטוק הנכספת, מחוז חפצי מזה כמעט 4 חודשים. יום לפני ההגעה לולדיווסטוק קיבלתי מסרון מרגיע מעודד ויטליס כי הוא כבר ארוז עם האופנוע באולן בטר לכיוון בנגקוק.

לילה לפני ולדיווסטוק נפרדתי מסלאבק עם שתי כוסיות וודקה וכך חגגנו את סיומו של הפרק הרוסי במסע שלו וגם שלי, 2 מסעות שהצטלבו, סייעו אחד לשני, נפרדו, ניפגשו שוב ואולי ייפגשו שוב מעבר לאוקינוס.

פרידה מסלאבק.. ניפגש שוב?

לאור מזג האויר ה'חשוך' מגשם תיכננתי לעצור בפאתי ולדיווסטוק באחד מהמלונות אך העיר 'משכה' אותי אל תוכה וכך רכבתי תחת גשם דקיק ולא ממש מורגש עד למרכז העיר הנמצא על יד תחנת הרכבת אשר נוגעת בטרמינל הימי ושניהם נושקים לטרמינל היבשתי של האוטובוסים – ממש כמו שצריך להיות בכל מקום נורמלי. באחד הרמזורים פותח זוג את חלונות רכבו במבטי בערכה ושואל כרגיל "אד קודה ידי?" יעאני "מאיפה אתה" ואני עונה וגם שואל איפה יש מלון עם אינטרנט? "אחרי", הם עונים ותוך 3 דקות מביאים אותי למלון "ולדיווסטוק" המשקיף לעבר המפרץ הגדול של העיר ולעבר האוקינוס השקט. סוף סוף אני כאן.

המלון מוצף בסינים רעשניים. מסבירים לי כי הסינים בני מנצו'וריה הם כאלה תמיד, אלו לא הסינים האמיתיים. ולדיווסטוק כמו ערים אחרות הנושקות לאוקינוס מוצפת בבני סין וקוריאה וגם מיפן, כמו גם סן פרנציסקו וונקובר מצידו המערבי של האוקינוס.

עיר יפה עם נתונים מצוינים להיות דומה לסן פרנציסקו או וונקובר אך הרבה פחות מטופחת מאחיותיה שמעבר לים. במרכזה חודר אל תוך היבשה "מפרץ קרן הזהב", כן, ממש כשם המפרץ באיסטנבול.  מעל המפרץ נמתח לאחרונה גשר תלוי יפיפה אך עדיין סגור לתנועה ותוך ימים ספרים ייפתח. גשר תלוי נוסף נפתח רק יומיים טרם הגעתי לעיר – אורכו 3.1 ק"מ והוא בעל המפתח התלוי הגדול בעולם ותלוי על שני עמודי תמך, גם הם הגבוהים בעולם. העיר כאן מתכוננת בקצב גבוה, יום וליל, ל'פיסגה' כלכלית מזרח אסייתית שתתארח כאן בעוד זמן קצר. אף אחד כאן בעיר לא יודע באיזה נושאים תדון ה'פיסגה' וממילא איש לא תולה בה תיקוות גדולות…

לאחר שהתמקמתי במלון הרמתי טלפון לקשר שנתן לי עודד, לקוסטה, רוכב על BMW R1200 ועוד HP ןעןד Husqvarna קטן לשטח, מסודר הבחור. בחור חמד שלקח אותי לסיבוב בעיר, בין הגשרים החדשים, לתצפיות על המפרץ בו עוגן חלק מצי הרוסי הפסיפי, לעבר מגרשי המכירה של רכב עם הגה ימני המופץ מכאן לכל רוסיה. ארח אותי באופן נפלא ודאג לכל צורך שלי.

קוסטה – החבר מוולדיווסטוק

הגמל שלי הביא אותי בשלום לאוקינוס השקט

לאחר היכרות קצרה, אך ממצה, עם העיר ערכתי סידורי מכס ורכישת כרטיסים יקרים למדי להמשך הדרך , באמצעות שני סוכנים מאוד יעילים: יורי מלינקוב מולדיווסטוק לצורכי המעבר לקוריאה הדרומית והגברת הנחמדה והיעילה וונדי צ'ואי מסיאול לצורך חציית האוקינוס השקט לעבר ונקובר בקנדה. אם כך המשך המסע כרגע הוא לכיוון האמריקות. המעבר לאוסטרליה ומאוסטרליה לדרום אמריקה מורכב מאוד שלא לומר יקר ביותר עבורי כנושא דרכון ישראלי שכן צריך לעבור בדילוג אחד גדול מקוריאה עד לאוסטרליה בעוד שכל נושא דרכון אחר יכול לדלג בין איי האוקיינוס כמי שמקפץ על סלעים כדי לחצות נהר, דרך תאילנד, מלזיה ואינדונזיה עד לדרווין באוסטרליה. עבורי אפשרות זו חסומה ולכן אני הולך על תוכנית ב' והיא לחצות לצפון אמריקה ודווקא וקנדה ולא לארה"ב כי סידורי המכס בקנדה הרבה יותר פשוטים למי שמכניס רכב/אופנוע מאשר אצל השכנה הדרומית יותר, ארה"ב. כך לפחות אני מקווה ומאמין.

היציאה מרוסיה

מגדלור היציאה ממוולדיווסטוק

השייט לקוריאה יצא בזמן והגיע בזמן, לאחר מעט פחות מ 24 שעות, במעבורת קוריאנית נקייה ומתוקתקת. הסידורים בכניסה לקוריאה בנמל דונג הי בחוף המזרחי היו מסודרים אך איטיים ויקרים מאוד. מה שהוזיל לי את הביטוח הדרוש כדי לנוע על כבישי קוריאה היה ה"קארנה" אותו רכשתי עוד לפני היציאה למסע, במ.מ.ס.י. יצאתי לדרך לאחר כשעתיים מרגע ההגעה ומייד הופתעתי לגמרי ממערכת כבישים הגזורה מספרי הדרכה למתכנני כבישים. אספלט מעולה, שילוט מצוין וברור בקוריאנית ובאנגלית. מאות מצלמות לפיקוח על התנועה ועל מי שמנסה להפר הכללים והכי חשוב נוף הררי, ירוק ויפה. שונה לחלוטין מכל מה שחוויתי עד כה. עם הכניסה לשטח ההררי בצפון קוריאה כדי להגיע לסיאול פגשתי עשרות ק"מ של כבישים א-לה-גידי פרדר עם פיתולים וסיבובים שלא נגמרים. תענוג צרוף. עצרתי לשטיפה של הבוץ הרוסי מהאופנוע כדי שלא יעיפו אותי, תרתי משמע, מוונקובר בקנדה חזרה לקוריאה. הגעתי בשעת ערב מאוחרת לסיאול לאחר כ 300 ק"מ ללא ג'י.פי.אס אך עם שילוט, כאמור, מצוין. התמקמתי ולמחרת התיצבתי בחברת האריזה בפאתי שדה התעופה "גימפו". שם נארז הגמל שלי במקצועיות רבה ומכאן יישלח לשד"ת "אינצ'ון" ויטוס איתי באותה טיסה לקנדה. עוד יום טיול רגלי בסיאול המתוקתקת, לטעמי יתר על המידה, עוד קצת אוכל קוריאני חריף כאשר ברקע שידורי הגמרים מאולימפיאדת לונדון. התחושה של להיות תייר בסיאול היא ממש תחושה של "האח הגדול". הכל מצולם בכל פינה בעיר וגם הדרכים מחוץ לעיר. הכל משולט, חופש תנועה מוחלט, אינטרנט חופשי בכל מקום, גם ברכבת התחתית של העיר וגם ברחובות ובכיכרות, שלטים מאירי עיניים לכל צורך אך גם משטרה בכל מקום, מצלמות ופיקוח מלא על כל מה שנעשה.

להתראות בקנדה

כבישי קוריאה המתוקתקים

נוף דרום קוריאני, שונה כל כך מרוסיה

וונדי צ'ואי שאירגנה לי את המעבר בין היבשות – ארוחה משותפת לאחר סיום מוצלח של אריזת האופנוע ב…

השיבה לסיביר

השיבה לסיביר

לאחר ביקור מולדת נפלא בן 10 ימים עליתי לטיסה חזרה למוסקווה ומשם לברנאול במרכז סיביר. מהקיץ היבש והקוצני הישראלי חזרתי למרחבים הירוקים האינסופיים ולמזג אויר אביבי במונחים שלנו. מארחי, נטשה ואנדריי, שניהם אופנוענים, קיבלו אותי בזרועות פתוחות. נטשה חיכתה לי בשדה התעופה ב 6 בבוקר לאחר טיסת הלילה ממוסקווה. האופנוע המתין לי מוגן במוסך פרטי של משפחתה של נטשה ושמחתי מאוד לעלות שוב עליו. קיבלתי דיווח מעודד ויטליס כי הוא מתקדם מקזחסטאן במהירות לכיווני ולכן החלטתי להמתין במקום עד לבואו. במטען שלו נשא עבורי, מזה כמעט חודשיים, חבילת תרופות  ועודד ציפה שאסייע לו למצוא צמיג אחורי חילופי באמצעות אנדריי. קבענו שעה במבואות העיר והוא אכן הגיע מדרום עם חיוך ענק ושימחה על פניו. עודד סופח גם הוא לביתם של נטשה ואנדריי. ביתם קטן אך ליבם רחב מאוד. עבר על שנינו יום של החלפת חוויות על דרכים אותן רכבנו שנינו ומיפגשים שכל אחד חווה בדרכו הוא. למחרת בבוקר יצאנו עם אנדריי לעבר המוסך היחיד בעיר לאופנועים, "המוסך של ויקטור". אופנוען בעצמו והבעלים הגאה של 3 אופנועים, עם עצם בריח שבורה, גבס העוטף חצי גוף, ביד אחת וברך אחת החליף צמיג לעודד ושנינו עמדנו משתאים למראה האיש המחליף צמיג במהירות גדולה יותר מאשר עושים זאת בשדרות הר ציון בתל אביב. מדהים. צריך היה לראות כדי להאמין. את כל זאת עשה ללא כל המכונות המסתובבות המצויות אצל כל צמיגאי המצוי ברחובות עירו של מאיר דיזינגוף.

עודד מגיע לרוסיה מקזחסטאן, נראה מאושר

ויקטור, מכונאי האופנועים המופלא של ברנאול, עם גבס חצי גוף, יד אחת וברך מחליף צמיג

פרידה מאנדריי בברנאול, איש נפלא וכתובת לכל אופנוען שעובר באזור

לאלטאי ולמונגוליה או חזרה לרוסיה?

יצאנו מהעיר לאחר ארוחת פרידה מאנדריי, עברנו מעל נהר האוב, עוד נהר מנכסי הספרות של נעורי ושמנו פעמינו דרומה לעבר מחוז האלטאי. חבל ארץ הררי ומיוער, יפה נוף ומחורץ בעשרות נהרות ונחלים המושכים מים זכים וקרים מפסגות בגבהי ה 4,000 מ'. טעות ניווט קטנה הובילה אותנו לדרך איזורית שחלקה בסלילה, דרך מצעים מאובקת. קצב הרכיבה ירד והחושך התקרב, עודד עצר בפיסגה קטנה והציע חניית לילה. התרחקנו מעט מהדרך הראשית אל תוך השדות והחורשות שמסביב וערכנו קבלת שבת משותפת על כוס קפה שחור של "עלית", כעכים חסרי טעם, גבינה מותכת ועגבניה. התעוררנו בבוקר לנוף ירוק ויפה והעמקנו אל תוך האלטאי הגבוה. הדרך עלתה וירדה לאורך נהר ענק, נהר הצ'ויה. מימיו לעיתים צלולים ולעיתים מלאי סחף בוצי ומימיו קרים למדי. עצרנו לנוח על שפתו ולצנן רגליים במימיו אך זאת ניתן היה לעשות רק לכמה דקות בגלל קור המיים. לכל אורך הנהר, עשרות רבות של ק"מ, התמקמו משפחות באוהלים ואזור האלטאי הפך למחנה קמפינג ענק לאורך של ק"מ רבים. הוזמנו לא פעם אחת, על ידי המקומיים לתה ועוגיות ונענינו בשימחה ו'ספסיבה'. את הלילה הבא בילינו במחנה קמפינג מסודר במעלה אותו נהר ובבוקר המשכנו לעבר הגבול המונוגולי. עצרנו בכפר קוש-אגאש המרוחק אך כ 70 ק"מ ממעבר הגבול. במקום הזה החלטתי להיפרד מעודד מאחר ואני מאוד רציתי להנות עוד מרוסיה וחשתי כי מונגוליה עלולה היתה להיות מתסכלת מדי ומשעממת עבורי. סיכמנו כי אם מי מאיתנו יזקק לעזרה כלשהי ניצור קשר כי אנחנו מרוחקים רק כמה מאות ק"מ, אוירית, אחד מהשני. חיבוק אמיץ ועודד פנה מזרחה ואני חזרה לעבר רוסיה, כ 700 ק"מ עד לברנאול ומשם צפונה.

קבלת שבת עם עודד באלטאי, ה"קידוש" היה מקוצר…

מי נהר צוננים למדי ומשיבי נפש

קמפינג עם עודדבאלטאי, תענוג אמיתי במיוחד לאחר מיקלחת ראשונה אחרי כמעט שבוע, לא בנהר… קר מדי..

2 מזוקנים נפרדים – עודד למונגוליה ואני נשאר ברוסיה

מיפגשים דו גלגליים לאורך הדרך

לעת ערב, לאחר רכיבה בנוף המרהיב אך בכיוון הפוך ובשעות אחרות, עצרתי לאורך אחד הנהרות על יד כמה משפחות שחנו במקום. נטיתי אוהלי ומייד הוזמנתי על ידי השכנים למרק חם, קפה ומדורה – "מסורת רוסית", כך הם קוראים ל'קומזיצים' שלהם. אני חייב לציין כי התרבות של הנאה מהטבע עם כל המשפחה מאוד מפותחת כאן ותרבות זו מייצרת פתרונות מעניינים לשהייה המשפחתית המהנה. הם מצוידים בכלי בישול המיועדים לקמפינג, מטבח עם מים זורמים וכיורים, אוהלים לשינה ואוהלים למטבח ואפילו התגאה אחד מהם במקלחת לרחצה ע"ב משאבה מתוך דלי מים הפועלת על בסיס חיבור 12V למצת הרכב. נפלא כמה פשוט. משפחות אלו מגיעות ממרחקים של לעיתים מאות רבות של ק"מ לאתרי הנופש לפרקי זמן של שבוע ואף יותר – חופשה משפחתית שהיא חוויה לכולם והעיקר כמובן לילדים.

נופי האלטאי – פנינה נופית הררית בסיביר השטוחה בדרך כלל

"מסורת רוסית", כך הם קוראים למדורה. אפילו בבושקה הגיזעית מחזיקה סיגריה ביד

התקדמתי צפונה ובאחת מתחנות הדלק פגשתי שני אופנוענים, אחד נשיא מועדון אופנועים מקומי והשני  כומר. שיחה קצרה ו'פייחאלי' – יוצאים יחד לדרך, הנשיא בראש על ימאהה "אינטרודר", אני בתווך והכומר על הונדה "שדאו" סוגר. כמה עשרות ק"מ וסטינו לרחצה מרעננת באחד הנהרות. לעת שקיעה יפיפיה  הגענו למחוז חפצנו, עיירה בשם סלאיר. האופנוע נשאר בחצר הכנסיה המקומית בזכות קשריו של הכומר ואני נלקחתי לאחר כבוד לדירתו של דימה (עוד דימה אחד…) לשנת לילה. בבוקר עוד התגאה בפני הכומר בכמה נכסי כנסיה אחרים הפזורים באזור, ריגשתי אותו עם מתנה של צלב מירושלים ועם הזמנה לביקור גומלין וניפרדנו.

יחד עם הכומר הרוכב לאחר רחצה בנהר החמים יחסית

לא ארכה השעה וחלפו על פני שורה של למעלה מ 10 רוכבים על BMW מדגמים שונים. עצרנו יחד בתחנת דלק והתברר לי כי הם הגיעו מאוסטרליה כדי לרכב את הסטאנים, סיביר ועד למגאדאן ב"דרך הפדרלית" הקלה מבין 2 הדרכים המובילות לעיר הצפונית והמרוחקת הזו הסמוכה לקמצ'אטקה. רכבנו במשך כל היום יחד ובערב מבלי משים אפילו התפצלנו איש לדרכו הוא. למחרת המשכתי מזרחה, חלפתי על פני קרסנויארסק מעל לנהר הינייסי, עוד אחד מהענקים של רוסיה, עצרתי לארוחת צהריים ולאחר כמה דקות נעצרו על ידי 3 רוכבים, הפעם מנורווגיה – גייר, סטיב ואריק. שלושתם על אופנועי BMW הערוכים לרכיבת שטח לקראת יעדם המתוכנן – מונגוליה. רכבנו יחד במהירויות מעט גבוהות מהפילוסופיה "הגמלית" שלי אך נשארנו יחד לאורך של כמעט 700 ק"מ וכאשר עצרנו כדי למצוא מלון, הכל כבר היה מלא וכך בלית ברירה מצאנו מקום ביער סמוך יחד עם עוד כמה אלפי יתושי מוסקיטו שלא התיאשו עד שהאיר הבוקר. קיפול זריז וחזרה לדרך שהפתיעה באיכותה. רכבנו מתחת לשמיים כחולים וגם מעוננים בנוף דומה מאוד לנופים אותם פגשתי בעבר בקנדה. העננים מאוד הזכירו את הציורים המופלאים של ה Group of Seven הקנדית במיוחד את ציורי העננים שלהם.

3 ויקינגים קשוחים מנורווגיה – מימין גייר, משמאל אריק ובתווך סטיב

לאחר עוד כ 600 ק"מ דרכנו על אדמת אירקוצק שהיתה לי מחוז חפץ לאורך ק"מ רבים מאוד, למעשה מעל 15,000 ק"מ עד כה. מיכאל סטרוגוב של ז'ול וורן כבר מזמן לא כאן ובכל זאת רציתי מאוד להגיע לכאן, לנהר האנגרה ולאגם בייקל. שלושת הנורווגים ניפגשו כאן במקום אליו הגענו – "בית ההארחה של נינה", עם וולטר וטרי בראון – שני רוכבים אנגליים שהפכו כבר לאייקונים בתחום רכיבת השטח, שניהם על אופנועי XChalange של BMW. אופנועים שעברו שינויים מסוימים כדי להתאימם למשימה שלקחו על עצמם – רכיבת שטח מפולין ועד מגאדאן. מסע שטח של 3 חודשים בדרך קשה הכוללת את ה BUM Road ואת "דרך הקיץ" או Road of Bones – דרך קשה מאוד בכל קנה מידה. שלושת הנורווגים שאיתי שמעו ונדלקו מייד. הם מצטרפים לשני הבריטים במקום לרכב למונגוליה. אחד מהם, סטיב, רוכב רק 3 חודשים ומפגין יכולות מופלאות בשטח. אני התבוננתי ב 5 המטורפים וחשבתי. יותר ויותר אני מבין כי ההבדל ביני לבין 5 הרוכבים הללו וגם אחרים הוא כי אני רוצה לראות עולם ומקומות מסוימים בעולם אליהם נמשכתי מאז ומתמיד ואמצעי המהנה ביותר עבורי למטרה זו הוא האופנוע, הם רוצים לראות עולם אך ללא האתגר האופנועי ההולך וגדל משעמם להם מדי. האופנוע עבורי הוא אמצעי ועבור רוכבים אחרים הוא מטרה בפני עצמה. בגלגול הזה שלי כנראה שזה לא ישתנה.

נופי ה'אין סוף' הסיבירי

הנורווגים נפרדו ממני בחיבוק אמיץ והחלפת כתובות, סטיב עשוי אולי להצטרף אלי לחלק מהמסע באמריקה. ברעם מנועים הם שמו פעמיהם יחד עם טרי וויקטור לעבר אתגרי השטח של הטייגה הסיבירית ואני רכבתי ביום שטוף שמש לעבר מוצאו של נהר האנגרה מאגם בייקל ולעבר חופו של האגם, שם טעמתי מדג האומול המעושן והנפלא, דג הבייקל. אגם בייקל מדהים בגודלו ובעיקר בניפחו. אגם באורך של יותר מ 600 ק"מ, רוחב של 70 ק"מ ועומק של יותר מ 1600 מ', העמוק בעולם. נפחו הוא כה גדול עד כי אם יקפיאו את מימיו הבלאו הכי קרים למדי לקוביות קרח של 1,000 מ' מעוקבים כל אחת ניתן יהיה לסדר טור של קוביות אלו מקוטב לקוטב ועדיין ישארו קוביות ל 3,000 ק"מ…. לאחר הביקור בביקל והתחלתי בהכנות ל 3,700 הק"מ המחכים לי ממזרח לעבר ולדיווסטוק כדי להשלים את חציית רוסיה כולה. מדינה עם 9 אזורי זמן. קשה להאמין אך בשעה שבולדיווסטוק מסיימים יום עבודה במוסקווה עוד לא הלכו לישון ביום שלפני.

סטיב – 3 חודשים על הכביש, מתכונן למסע הקשה מאוד למגאדאן בחצר אצל "נינה"

לפני שאמשיך, שווה לומר שתי מילים על העיר אירקוצק. העיר שהפכה למעשה לבירת סיביר והשער למזרח רוסיה, משהו כמו באר שבע שלנו ביחס לנגב, יחי ההבדל ה"קטן". מכאן יצאו משלחות החקר לעבר קמצ'טקה, מכאן יצא אדמירל ברינג לגלות את המיצר הקרוי על שמו בין רוסיה לאלסקה. מכאן הלכה וביססה רוסיה את אחיזתה באלסקה, מערב קנדה של היום – איזור סיטקה ואפילו אחזה לזמן מסויים באחד מאיי הוואי. כל זה מתואר בשורת לוחות מפורטים בכיכר הראשית של העיר. קשה לתאר איך היה נראה העולם של היום אם הרוסים לא היו נכנעים ללחצים מוניטריים שלאחר "מלחמת קרים" ולא מוכרים את "אמריקה הרוסית" ב"עבור חופן רובלים".

אירקוצק על שפת נהר האנגרה, עיר יפה להפליא

מוצא הבייקל אל נהר האנגרה, המקום מתואר היטב ב"מיכאל סטרוגוף" של ז'ול וורן, לכאן מאוד רציתי להגיע

פינוק אצל 'נינה' עם מבחר דגי בייקל על השולחן, נפלא

הרכיבה של הבוקר שלאחרי הובילה אותי לאולן אודה הנמצאת כ 450 ק"מ מאירקוצק. אולן אודה היא הצומת ממנה ניתן להדרים לאולן בטר של מונגוליה אך ויתרתי על הרעיון. אני חותר מזרחה לעבר ולאדיווסטוק ויחד עם המסילה הטרנס סיבירית הנמצאת פעם מימיני ופעם משמאלי אני רוכב בסיביר הירוקה להפליא במזג אויר כמעט חורפי במונחים ישראליים – טמפ' של 20 מעלות וגשם לפרקים אך לא ממש מקשה על הרכיבה. הדרך נראית כאין סופית ואני נהנה מכל ק"מ שלה ומן העובדה כי אני משלים את חציית רוסיה עד למזרחה ולמעשה אני כבר בנקודת באל-חזור מבחינת המסע. אמריקה או אוסטרליה מעולם לא היו קרובות יותר. מהר יותר לחזור לישראל יהיה דרך ארה"ב או קנדה מאשר לשוב על פעמי. הפרש של 7 שעות בשעוני מול שעון ישראל רק ממחיש לי את העניין. אלא שתוכניותי כוללות את דרום אמריקה ולכן השיבה לא צפויה בקרוב.

אופנוען מקומי באולן אודה הוביל אותי למלון בעיר ולאחר כשעה אופנוען אחר הוביל לאותו המלון את סלאבק מפולין ממנו ניפרדתי לפני כמעט חודש ולרגע לא חשבתי שאראהו שוב, עולם קטן ופגישה מאוד מרגשת. איתו אמשיך לחצות את סיביר. ככה זה כשיוצאים למסע לבד. אף פעם אתה לא לבד. הפגישות על הדרך לעולם לא נפסקות. יצאתי לבד למסע ולרגע לא הייתי באמת בודד ואולי דווקא היותי רוכב יחיד זימן לי כל כך הרבה מיפגשים עם רוכבים מקומיים ואחרים, משפחות ויחידים ללא הפסקה.

סלאבק חזר, עולם קטן

המרחק לוולדיווסטוק עומד על פחות מ 3,000 ק"מ ועדיין אינני יודע לאן אשים את פעמי משם וגם לא ברור לי כיצד – באוניה? בטיסה?