סובב עולם" – סיכום, לקחים ומעט תובנות"

 חודש עבר מאז נחתתי בחיפה, אבק הדרכים כבר שקע, הארגזים, על תכולתם הלא נתפשת, נפרקו, הציוד מוין ואוכסן, המסמכים מוינו וחלק מהם תויק, האופנוע נבדק והוחזר לכשירות מלאה, מפות וספרי מסע סודרו על מדפים… עד לדרך הבאה. זה הזמן להתרווח ולסכם אז הנה סיכום המסע במספרים, לקחים ומעט תובנות לשימוש כולכם. כל שלמדתי וזכרתי להעלות כאן עומד לרשותכם המלאה. כל שלא כתבתי כאן ותרצו לדעת גם הוא יעמוד לרשותכם ככל שתחפצו.

9882_10200376891638373_1724259488_n

ההחלטה

בתאריך 3 דצמבר, 2011 הוזמנתי להרצות על מסעותי באופנוע למועדון ליונס בגיבעתיים. בסיום ההרצאה העלה קובי שמואל שנכח במקום כמי שהיה שותף לשניים מהמסעות, רעיון לשוט לקוריאה ולרכב דרך רוסיה לישראל. הצעתי מנגד שנרכב ברוסיה לכיוון מזרח ונמשיך להקפה שלמה. תוך ימים ספורים העליתי טיוטה של מסלול על מפה ומכאן הכל החל להתגלגל במהירות רבה עד ליציאה 4 וחצי חודשים לאחר מכן. תאריך היציאה נבחר כפועל יוצא של מזג האויר ועונות השנה.

Screen Shot 2012-04-18 at 4.06.15 PM

התוכנית המקורית למסע

קבעתי מסלול המחבר נקודות ואתרים אותם רציתי לבקר במשך שנים רבות. ערכתי תיקונים ושינויים למסלול לאחר שבררתי עד כמה מגביל אותי הדרכון הישראלי במעבר של מדינות מסוימות כמו מלזיה, אינדונזיה ואחרות. שינויים נוספים ערכתי במסלול לאור מזג אויר או מגבלות כמו גם עצות וטיפים, עליהם למדתי מרוכבים אחרים.

מפת מסע - ביצוע

כך התרחש בפועל המסע שלי על גבי "מור החמור"

סיכום במספרים

• המסע החל בתאריך 20 אפריל 2012 והסתיים בנקודת היציאה, משמר הנגב, ב 16 מאי 2013 – 392 ימים.

• עברתי, על פי סדר המסע, במדינות הבאות: יוון, תורכיה, גרוזיה, אזרביאג'אן, קזחסטאן, אוזבקיסטאן, קירגיזסטאן, רוסיה, דרום קוריאה, קנדה, ארה"ב, מכסיקו, גוואטמאלה, הונדורס, ניקאראגוואה, קוסטה ריקה, פנמה, קולומביה, פרו, צ'ילה, ארגנטינה, אורוגוואי, ברזיל, אנגליה, צרפת ואיטליה -סה"כ 26 מדינות וחציה של 40 מעברי גבול.

P1000777 - Version 2

• רכבתי לאורך 75,000 ק"מ. מכשיר הניווט הראה 75,370 ק"מ אך מד המרחק הידוע בהטיית יצרן, מסיבות ברורות, הראה 74,644 ק"מ בלבד.

• במהלך המסע ערכתי פעמיים ביקורי בית – פעם ראשונה מ Barnaul בסיביר ופעם שניה מפנמה, סה"כ 25 ימים.

• במהלך המסע היו ימים בהם לא רכבתי אלא שהיתי במעבורות, המתנתי לויזות, לאופנוע שהיה בהובלה נפרדת או לרוכב אחר, טיילתי ברגל, למדתי ספרדית ועוד – סה"כ 140 ימים.

• מספר ימים בהם רכבתי – 227 ימים, כ 58% מהזמן בו נערך המסע. ממוצע המרחק ליום רכיבה – 330 ק"מ. המנה היומית לכל המסע למעט הימים של ביקור מולדת -עומדת על 204 ק"מ ליום. (בסיכום הפרק האסיאתי של המסע מצאתי שם כי לא רכבתי כ 50% מהזמן.) ביום הארוך ביותר רכבתי כ 800 ק"מ.

מהירות ממוצעת מדודה ב GPS – כ 65 קמ"ש. המהירות הגבוהה ביותר בה רכבתי היתה 119 קמ"ש בסיביר. בדרך כלל רכבתי במהירויות של בין 70 ל 95 קמ"ש.

• צריכת הדלק שלי במסע כולו עמדה על 4.7 ליטר ל 100 ק"מ שהם כ 21.3 ק"מ/ל'. כלומר צרכתי כ 3520 ליטר של בנזין או 176 מיכלי דלק. צריכת הדלק הנמוכה יחסית נובעת משמירה עיקשת על סיבובי מנוע נמוכים – לא יותר מ 3,500 סל"ד עם חריגות קלות מדי פעם.

P1060939

מעבורות – 14 במספר. מ 3 דקות של שייט ועד 3 ימים.

P1100323

האופנוע הוטס 3 פעמים – מסאול בקוריאה הדרומית לונקובר בקנדה, מפנמה לבוגוטה בקולומביה ומבואנוס איירס ללונדון.

• אפס "ימי מחלה" – רכיבה היא, כנראה, מתכון לבריאות טובה. קלקול קיבה קשה במשך יום אחד באוזבקיסטאן. נפצעתי פעם אחת בצלע בהחלקה על סלע רטוב באחד ממפלי המים בקוסטה ריקה. במחצית המסע החלו להופיע כאבים במרפק שמאל, אותו "חבשתי" עם רצועה אלסטית והופיע כאב נוסף בכתף ימין. עצירה למשך דקות שחררה את הכאב עד שהופיע מחדש לאחר כמה עשרות ק"מ. אני מייחס זאת לגילי המתקדם ולעייפות גופנית מצטברת ותו לא.

P1080868

איך התנהגה המכונה?

• יצאתי לדרך עם 126,300 ק"מ על מד המרחק של האופנוע. שקלתי להחליפו בחדש יותר טרם המסע אך הדבר לא קרה ובדיעבד אינני מצטער על כך. האופנוע לא איכזב ולו פעם אחת.

• טרם היציאה לדרך ביצעתי טיפול גדול אצל ה'אלכסים' שכלל החלפה של פלאנג' האלומיניום המותקן על הג'אנט האחורי מחמת סדקים שנתגלו בו, החלפה של מגן גומי סדוק המונע חדירת אבק לתפוח של הבולם הקידמי והחלפת מצבר.

• ביצעתי במהלך הדרך 5 טיפולים מהם 2 'גדולים', במוסכים מורשים. ביצעתי 2 בדיקות מחשב נוספות ללא טיפול.

P1090764

• לא ארעו לי תקלות דרך כלשהן ובכלל זה אף לא תקר אחד. במהלך החלפת צמיג מישלן בסנטיאגו, צ'ילה התגלה מסמר 'הגון' שחדר את הצמיג אך אני לא חשתי בכך.

• לאחר טיפול של החלפת שמן באלמאטי, קזחסטאן, האופנוע לא הניע בבוקר שלמחרת. מכונאי שהיה, לגמרי במקרה, על ידי כאשר קרה הדבר, מצא חוט מנותק בממסר ההצתה והבעיה נפתרה במקום.

צמיגים – החלפתי 7 צמיגים – 4 אחוריים ו 3 קידמיים. (4 היידנאו מתוכם זוג משומש אחד, 2 מצלר, 1 מישלן) בממוצע כ 21.5 אלף ק"מ לצמיג. בצמיגי ההיידנאו השתמשתי באלסקה ובפטגוניה ולהערכתי הזהירה הם הועילו לי באזורים אלו בהם מינון דרכי העפר גבוה יותר מזה של האספלט.

מילה לגבי ההיידנאו המאוד מדובר לאחרונה – רוכבים רבים מאוד ביבשת האמריקאית, בצפון כמו בדרום משתמשים בהיידנאו ואני משער כי מתקיים בהם מינון של דו שימושיות טובה יותר המעורבת עם 'אופנתיות'. ראוי לציין כי אורך החיים של צמיג זה לא נופל מזה של המצלר כל עוד מקפידים על מהירות סבירה של כ 100 קמ"ש. חויתי התפרקות פנימית של צמיג קידמי ומיהרתי להחליפו. זהו צמיג שרכשתי אותו משומש כך שבהחלט ייתכן כי משתמש קודם התנהג איתו ביתר אגרסיביות ואני זה ששילמתי את המחיר.

P1060577

• במהלך טיפול גדול בונקובר המליץ לי המכונאי הראשי במקום להחליף גל הינע שאיבד חופש תנועה בציר אחד מהשניים – מד האוץ שלי הראה 146,000 ק"מ ואישרתי, לאחר התיעצות עם האלכסים, את ההחלפה ללא היסוס.

• במהלך הרכיבה בברזיל גיליתי נזילת שמן מבולם קידמי ימני – כאשר הגעתי לריו דה ז'נירו החלפתי את שני האטמים.

• הוחלפו רפידות בלם קדמיות פעם אחת במהלך הדרך.

• התגלה חופש ניכר במיסב היגוי, הוחלף בברזיל.

• החלפתי פעמיים נורת אור דרך, נורה אחורית ונורת אור חניה. בדרך כלל רכבתי עם עם אור דרך ורק באזורים עירוניים, קשי ראות, או בתוך תנועה צפופה הדלקתי אור גבוה. למעט 3 או 4 לילות – לא רכבתי בשעות החשיכה. במהלך המסע כולו. 2 המיקרים המסוכנים ביותר במהלך המסע היו בעת רכיבה בחושך.

P1030376

• ניזקקתי למילוי שמן מנוע פעם אחת, כחצי ליטר, לאחר כ 13 אלף ק"מ ללא החלפת שמן.

• אני חוזר לארץ עם תקלה קיימת של רעידות בלוחית מד האוץ ועם בולם אחורי שסיים את חייו בכבוד.

ציוד המחובר אל האופנוע – יצאתי מהארץ עם שני ארגזי הצד המקוריים של האופנוע – ארגזי הפלסטיק שנראים 'כאילו מתכתיים' אבל הם עדינים בעליל ובאחת הנפילות באוזבקיסטאן כאשר משקל האופנוע העמוס הוטל על אחד מהם, חיבורי הפלסטיק שלו לאופנוע קרסו ונותרתי עם ארגז אחד. מצב די מביך. למזלי הרב ויד המקרה היתה בדבר כי בקירגיזסטאן קיבלתי 2 ארגזי מתכת של טוראטק אשר שימשו אותי היטב לאורך כל המסע. אני חייב לציין כי הם אינם אטומים למים באופן מוחלט ותחת גשם כבד חודרת רטיבות רבה לתוכם. רטיבות הנספגת בציוד ומחייבת איוורור הציוד מעת לעת בשמש. הארגז האחורי המקורי של BMW מאוד איכותי ואטום לרטיבות. לשלושת הארגזים היו מחוברות רצועות קשירה אליהן חיברתי פריטים נפחיים קלי משקל כמו כיסוי האופנוע, מעט מזון, מיכל נתיק של דלק שהיה ריק רוב הזמן ואוהל. לטנק הדלק באופנוע היה מחובר תיק מיכל של Toutatech אותו רכשתי לפני 3 שנים. התיק עבר תלאות רבות במשך שנים אלו ולמעשה סיים את חייו. לניסיוני התיק אינו מתוכנן היטב. אופן החיבור שלו למיכל הדלק מעורר לפחות תמיהה, הזיפרים שלו כושלים לאחר זמן לא ארוך, מאכזב אך בכל זאת עמד ב'צליעה' בטלטולי הדרך.

היחס אלי בכל מוסכי BMW לאורך הדרך היה נפלא. תמיד היו מוכנים לעשות מעל ומעבר, לעזור בעצה, חיוך ומלה טובה, לתקן משהו קטן, להוסיף מעט שמן ללא עלות ועוד. הרבה כבוד מקבלים רוכבים העוצרים במוסכי BMW ולו כדי לומר שלום, ללגום קפה או להתחבר לרשת. זהו מקום טוב לפגוש בו רוכבים מקומיים ואורחים כמוך.

P1040665

איפה חלמתי?

• 366 לילות העברתי מחוץ לביתי במשמר הנגב.

• 30 לילות של קמפינג

• ארוח ביתי – 69 לילות (כולל ארוח משפחתי, חברים, לימוד ספרדית, רוכבים אחרים)

• לילות מעבורת/טיסות – 8.

מילה לגבי הוסטלים – סוג הארוח המוצלח ביותר. בדרך אלו מקומות זולים מאוד. הניהול בכולם הוא על ידי צעירים יעילים ונמרצים. אלו מקומות טובים מאוד כדי לפגוש מטיילים אחרים ולהחליף מידע. בכל ההוסטלים, כמעט ללא יוצא מהכלל יש חיבור טוב לרשת כי קהל המתארחים בהם הוא קהל צעיר המצויד בסמארטפונים – הביקוש והמענה הם בהתאם.

P1050654

• סידור הקמפינג נוח מאוד בצפון אמריקה ובאירופה, כל עוד מזג האויר מאפשר לינה בחוץ. דרום אמריקה "חלשה" יותר בתחום זה ולעומת זאת הלינה שם בהוסטלים וגם במלונות זולה מאוד יחסית למדינות הצפון.

• לארוח ביתי "זכיתי" רק כאשר רכבתי לבד. זהו סוג הלינה החוייתי ביותר.

P1020096

זוטות במספרים

• היו לי 5 "מקרי שוטר" – 4 הסתיימו בשטר של 10 דולר ואחד ב"יאללה סע סע…"

P1030334

בע"ח – דרסתי 5 נחשים – אחד מהם חי… פגעתי ברגלי בתרנוגלת אחת חסרת מזל, בעלי חיים אחרים כמו צבאים, גואנקוס, פרות, כבשים וגם איילים ודובים חצו את נתיב הרכיבה שלי מספר פעמים, צפרים גדולות התעופפו על יד הקסדה שלי מספר פעמים ואין סוף של דבורים וחרקים אחרים פגשו את חזית האופנוע, הקסדה ולפעמים גם את פני.

"כמעט תאונה" – פעמיים. ילד שחצה את הכביש באופן פתאומי במכסיקו ורכב שעקף מולי רכב אחר על הנתיב שלי בשעת ערב חשוכה בצפון פרו.

נפילות – 5, ללא כל פגיעה גופנית. אחת מהן, בנתיבי קזחסטאן עלתה לי באובדן ארגז שמאל.

P1060886

נשכחו/אבדו בדרך – זוג כפפות רכיבה (נגנבו), כובע מצחיה, סנדל אחד, ספל שתיה, זוג משקפיים למשך כשעתיים בלבד.

כרטיסי אשראי – נשכחו פעמיים. פעם אחת הוחזר לי למחרת בבית קפה בסיביר ופעם אחרת נאלצתי להזמין כרטיס חדש מהארץ לאחר שקודמו נשכח בכספומט בפרו.

סכנת מוות – במקרה אחד – רכיבת לילה אחת בתוך ערפל כבד ובכביש הררי בפרו.

חברים חדשים – מאות, מכל העולם.

P1060677

IMG_6838

P1080529

משאיות – אלפים לאורך הדרך. עקפתי, בעיקר בעליות ובדרכים משובשות, היו כאלו שעקפו אותי על כבישים מהירים, רכבתי לצידן, אכלתי עם הנהגים, נחתי עם הנהגים, חצינו נתיבי מים יחד, הם חילצו אותי משתי נפילות בקזחסטאן ורבים צפרו לשלום. עולם ומלואו של הובלה ביבשה ובים. חברים טובים לדרך בכל מקום. בערבות מרכז אסיה, בנתיבי אלסקה, במישורי פטגוניה, באנדים של דרום אמריקה ובכבישי צפון אמריקה ואירופה.

P1050047

בוהן מונפת של נהגים וצילומים מתוך מכוניות חולפות – קשה לספור..

מוסיקה – לא היתה לי מוכנה מראש אך זימזמתי ושרתי לעצמי – "ימין ושמאל רק חול" ו"ערבה אין קץ" בקזחסטאן, "ליבלבו אגס וגם תפוח" – בסיביר, "This land is my land" בארה"ב וגם "צאנה צאנה" (אין לי מושג למה..), "הדרך ארוכה היא ורבה" בפטגוניה, "הרדופים" של שלמה ארצי בברזיל ולבסוף בנורמנדי זימזמתי את הנעימה  המוכרת מתוך הסרט "The longest Day". ביוון, לקראת החזרה, כמובן שעלה לי השיר "אני חוזר הביתה"… כאשר עצרתי והיה לי חיבור טוב לרשת הקשבתי לשלמה ארצי, אריק איינשטיין וגם לשניהם יחד וכמובן האזנתי ל קונצ'רטו לקלרינט מס' 622 של מוצרט.

IMG_3512

…זה מהכינרת שלנו, ממסע אחר…

כמה הערות על ציוד

ביגוד רכיבה – החליפה אותה העניק לי ירון גולדשטיין מ"דלק מוטורס" בבוקר היציאה שרתה אותי היטב לכל אורך הדרך. השתמשתי בחלק הפנימי של מכנסי הרכיבה מספר ימים בודדים באלסקה. בחלק הפנימי של המעיל השתמשתי יותר, בעיקר בפטגוניה ובאירופה. חליפת ה"ראלי 3" משופרת מקודמתה אך יש לי תחושה כי הגורטקס הפנימי מעביר לחות אל הגוף, תחושה שלא היתה לי באותו חלק בדגם הקודם – "ראלי 2". קסדת ה"שואי מולטיטק", איתה רכבתי פתוחה כל המסע, מעולה ומגפי הרכיבה – "סנטיאגו" לא נופלים ממנה נוחים מאוד לרכיבה כמו גם להליכה. כפפות הראלי 3 שרתו אותי לאורך של כ 60,000 ק"מ עד אשר נגנבו בפרו. רכשתי כפפות חליפיות פעמיים עד אשר מצאתי את כפפות הראלי שוב בברזיל. אלו כפפות מעולות לכל סוג רכיבה או מזג אויר.

SAMSUNG

ביגוד – נשאתי עמי את המינימום וכמה פריטים שאולי יהיה קשה למצוא אותם בדרך. כל הביגוד היומיומי ניתן לרכוש במחירים זולים בכל שוק מקומי בעולם. השתמשתי ב'לבנים' תרמיים שהם שחורים.. בדרך כלל, כמה ימים בודדים בלבד באלסקה. יתרת הדרך לא חייבה אותי בלבוש תרמי.

• לקחתי איתי לדרך מספר דברים בהם לא נגעתי כל המסע – ערכת תיקון תקרים, מטען למצבר, ערכת עזרה ראשונה (תודה לאל), מצלמה חלופית, רצועות עיגון למעבורת, חלקי חילוף שונים לאופנוע, לא מעט כלי עבודה ועוד כמה פריטים קטנים יותר. האם צריך הייתי לקחת אותם לדרך? אולי כן ואולי לא. העובדה המשמחת היא כי לא ניזקקתי להם.

• עזרים לניווט ותכנון הדרך – נשאתי עימי מפות כלליות בקנ"מ גדול לצורך תכנון השלבים השונים במסע אך לאורך הדרך השתמשתי באופן קבוע גם במכשיר הג'י. פי.אס – Zumo 550 של Garmin. המכשיר עבד ללא דופי לכל אורך הדרך עם כמה תקלות זניחות שהתגברתי עליהן בעצמי. רכשתי מפות לחלקים השונים של האמריקות אך למדתי להוריד מהרשת מפות עבור המכשיר מאתר Open Street Map, מפות שהן בדרך כלל יותר מפורטות מאלו הנמכרות ע"י Garmin. ביום האחרון למסע – בדרכי מאתונה לנמל בלאבריו כשל המכשיר לגמרי. ארעה לו תקלה כבדה בהעלאת מפות. לאורך 75,000 ק"מ עבד ללא דופי ושרת אותי נאמנה. זהו מכשיר חליפי אותו קיבלתי עבור מכשיר קודם שגם הוא חווה תקלה כבדה. במשך 4 שנים – 2 מכשירים הגיעו לכשל מוחלט מה שלא מעיד על אמינות גבוהה, לאכזבתי. מנגד, אני בהחלט יכול לומר כי מכשיר הניווט הינו עזר מאוד חשוב, נוח לשימוש  וחוסך זמן וכסף. כאשר המכשיר כבה לי בדרך לנמל לאבריו, הבנתי כמה הורגלתי לבטוח בו, אולי יותר ממה שמגיע לו. השתמשתי ברוב המסע במפות עמידות למים ולקיפולים. לא בכל מקום מצאתי כאלו אך בהתארגנות מראש ניתן לרכוש מפות כאלו אצל היבואן של Lonely Planet, "שטיינהרט-קציר" באזור התעשיה ברמת פולג, נתניה.

P1060507

• באופן קבוע דאגתי לעדכן המפות בטלפון הנייד שלי בכל עת בו היה לי חיבור טוב לרשת. הסתייעתי בתוכנת הניווט בטלפון בגושים עירוניים בהם הלכתי ברגל או השתמשתי בתחבורה ציבורית. התוכנה של מפות Google יחד עם יכולת האיכון של הטלפון הם השלמה מוצלחת ל Garmin.

• במהלך המסע השתמשתי ב"טלפון חכם" בסיסי למדי, Defy+ של מוטורולה. טענתי אותו בכרטיס "סים" אחד לכל המסע – הכרטיס ה'אסטוני' של חברת "סימלס" ששרת אותי היטב בכל חלקי העולם ללא צורך לרכוש ולהחליף כרטיסי סים במעבר בין מדינות. ניתן להשיג הכרטיס בחנויות "המטייל". המכשיר הנייד איפשר לי לדעת את מזג האויר הצפוי לי ב 4 הימים הקרובים לאורך הדרך, איפשר לי להיות מעודכן בשערי החליפין של המטבעות השונים וסיפק לי מידע על השעות ביעדים שונים בעולם. השתמשתי בו גם כ"פנקס" לרישום הערות עד שירדו לפוסט או לפעולה אחרת. הטענה של הסוללה בוצעה בדרך כלל פעם ביום – בשעות הלילה ולעיתים מתוך שקע הטענה על האופנוע בזמן רכיבה.

• לקחתי איתי טלפון חלופי, מדור ישן, למסע והשתמשתי בו במשך כמה שבועות כאשר "החכם" כשל במהלך הדרך ונזקק לתיקון.

P1020070

• ליווה אותי בכל דרכי עד לשלב האירופי מכשיר "ספוט" אותו רכשתי באתונה לפני תחילת הדרך. המכשיר איפשר לי להעביר מיקום לבני משפחתי וחברים קרובים, כל יום עם סיום הרכיבה. יכולתי לשדר אף את מהלך הרכיבה כולה אם הייתי בוחר באופציה הזו. המכשיר ניזון מ 3 סוללות AAA. רכישה מומלצת למי שבוחר לרכב 'סולו' כדי להרגיע ולעדכן חברים ומשפחה כי שלום לך.

• יצאתי לדרך עם מחשב נייד Mac Book Air 13 והוא תיפקד מצוין לאורך כל הדרך. ראיתי רבים המתפקדים היטב עם טאבלטים שונים ואף עם טלפונים חכמים. עבורי המחשב הנייד היה פתרון מצוין לקשר עם משפחתי וחברים באמצעות סקייפ, לניהול יומן ובלוג של המסע ולתכנון המחר והמחרתיים. המחשב עמד בכל טלטלות הדרך ללא דופי.

P1060413

מצלמה – הצטיידתי באתונה בתחילת הדרך במצלמת Lumix של Panasonic מדגם DMC-FT3 העמידה למים, נפילות ואבק והיא נתנה לי שירות מצוין של תמונות וגם וידיאו באיכות טובה למדי. המצלמה שהיתה תלויה על חגורת המכנס כל המסע 'חטפה' הרבה מאוד גשם ואבק ולעולם לא הכזיבה. לקחתי לדרך מצלמת כיס נוספת כחלופית ולא עשיתי בה כל שימוש.

תרופות – לאור ההיסטוריה הרפואית העשירה שלי, ניזקקתי לנטילת תרופות באופן יומיומי. כמובן שהדבר מחייב מלאי ראוי התופס לא מעט מקום בארגזי הציוד. ניתן לצאת מן הארץ עם מלאי ל 4 חודשים באישור הרופא האישי שלך. במקרה שלי, תיגבור התרופות לאחר כמה חודשים התבצע בזכות עזרה מעודד ויטאליס, ביקורי המולדת שערכתי ומיפגשים עם ויויאן, בת זוגי, במכסיקו ובברזיל.

אוהל, שק שינה ומזרון – יצאתי מהארץ מצויד ומוכן לקמפינג. השתמשתי בציוד בעיקר בצפון אמריקה. בדרום אמריקה החזרתי הציוד הביתה במשלוח ולאחר מכן הצטערתי על כך והחזרתי הציוד אלי. התחושה של רכיבה עם אוהל ושק שינה היא תחושה הרבה יותר טובה. יש לך 'בית' איתך וגם אם תתקע באמצע הדרך  או לא תמצא פתרון לינה ראוי, אתה לא חשוף למזג האויר ולקור הלילה. יצאתי לדרך עם אוהל לאדם אחד אך לאור הניסיון שצברתי בדרך החלפתי בקנדה את האוהל לזוגי. כך יש מקום מוגן יותר לציוד ולביגוד הרכיבה.

P1000065

ציוד בישול – יצאתי מצויד במטבח שלם. במהלך הדרך החזרתי חלק מן הציוד הביתה ונשארתי רק עם כירת בישול, מרקים, קפה וספל. השימוש העיקרי שעשיתי בציוד הבישול היה במהלך לילות הקמפינג. שימוש רב בציוד הבישול פוגם, לדעתי, ב'התנסות הקולינארית' המתלווה למסע, התנסות מרתקת בפני עצמה. רק על סוגי הלחם השונים שטעמתי במקומות שונים בעולם אני יכול להעלות פוסט נפרד.

P1050591

כסף וכרטיסי אשראי – הבסיס להתנהלות שלי במהלך המסע היתה משיכת כסף מזומן בכספומטים. המזומנים שימשו לרכישת מזון ושתיה במהלך היום ואילו התידלוק והתשלום עבור לינות התבצע, כל עוד אפשר היה, בכרטיס אשראי. נשאתי עמי כרטיס אשראי של MasterCard אך הגעתי ללא מעט מקומות, בעיקר בדרום אמריקה, בהם קיבלו רק Visa. הלקח – לצאת עם כרטיס האשראי של שתי החברות וכך יש לך כיסוי נאות כמעט בכל מקום. הדולר הוא עדיין המטבע המבוקש בעולם – מרוסיה ועד ארגנטינה. נשאתי איתי כמה רק מאות דולרים כמאגר למצב חרום ולא השתמשתי בהם. יש כמה פעולות בודדות כמו תשלומים עבור הובלות של האופנוע המתקבלים רק במזומן ובשטרות 'ירוקים', לכן מומלץ להחזיק כמה מאות דולרים עליך. יש מדינות בהן ניתן למשוך דולרים בנוסף למטבע המקומי מכספומטים אך צריך לזכור כי הסכום מוגבל לכ 200 דולר ביום.

P1000518

יש מדינות בהן "רק מזומן" ובכמויות שצריך 'מזוודה' כדי למלא מיכל דלק. אוזבקיסטאן כמשל

• כרטיס אשראי נשכח פעם אחת בכספומט בפרו. טלפון קצר למנהלת סניף הבנק שלי, "אוצר החייל" בצהלה, פתר את הבעיה. הכרטיס החדש נשלח, בעצתה, לבית חב"ד בסנטיאגו, צ'ילה והגיע תוך ימים ספורים,  בשלום.

ארנק גנבים – רבות נכתב ונאמר על הדרכים לשמור על המזומנים שלך. כל אחד ונסיונו. התנהלתי עם ארנק אחד בכל המסע לאחר שהבנתי כי כאשר אני משתמש במה שמכונה 'ארנק גנבים' אני מתחיל לאבד שליטה על כרטיסי האשראי שלי ומסמכים נוספים. היו מיקרים שלא זכרתי היכן מונח מה. בחודש האחרון למסע מצאתי בלונדון ארנק של חברת Pacsafe המחובר למכנסיים בשרשרת אשר לא ניתנת לפתיחה קלה, סידור המבטיח מאוד מפני כיוס. מעבר לכך העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת היא לא לשאת יותר מדי מזומנים עליך או בארנקך אלא רק כמות לשימוש ליום יומיים הקרובים. יש מיקרים בהם עדיף לצאת בלי ארנק לרחוב אלא עם מעט שטרות תחובים עמוק בכיס. פעם אחת הצליחה צ'יקיטה זריזה להוציא לי מעט מזומנים מהכיס… ומעבר לכך לא נתקלתי בניסיונות כיוס או גניבה.

P1100405באיזה ארנק הנחתי את כרטיסי האשראי? את הרישיון? את צילום הפספורט?

ספרי קריאה – הרבה מקום לא היה לי לאלו ואת עיקר המקום תפשו הספרים של Lonley Planet. בכל זאת נשאתי עמי 2 ספרים שקיבלתי טרם יציאה לדרך. אני חייב לציין כי הרבה זמן לקרוא סתם כך להנאה לא היה לי מאחר והזמן החופשי הוקדש בעיקר לכתיבת היומן, לשיחות עם משפחה וחברים מהארץ ולתכנון ההמשך. ראיתי מטיילים רבים הנושאים איתם ספרים דיגיטליים על גבי מכשירי Kindel וזה נראה לי פתרון מוצלח למדי לנשיאת סיפרות מבלי להעמיס משקל יתר או לתפוש נפח. גם את ספרי Lonley Planet ניתן לשאת כ'ספרות אלקטרונית' אך השימוש בספרים אלו פחות נוח במדיום האלקטרוני בגלל הצורך לדפדף קדימה ואחורה.

P1100406

ספרי ה"תנ"ך" שלי למסע – שימושיות מעולה

מנעולים וכיסוי אופנוע – לקחתי איתי 2 מנעולי דיסק, מנעול כבל ארוך ועבה למדי ובכל אלו לא השתמשתי ולו פעם אחת. מצאתי כי הכיסוי, אותו לקחתי לדרך מספק הגנה מעולה מפני עיניים סקרניות וידיים ארוכות. הסיכון כי האופנוע ייגנב לא גבוה כמו הסיכון לפריטים שעל האופנוע כמו מראות, מיכלי דלק נתיקים, ארגזי ציוד ועוד. קסדה נעלתי תמיד בכבל דק יחסית על המושב האחורי, בתוכה היו תחובות הכפפות. את מכשיר הג'י. פי. אס לא פרקתי כל המסע ממקומו אלא כדי להחליף כרטיסי מפות. העולם הרבה יותר בטוח ממה שחושבים או חוששים.

P1080891

נושאים נוספים הראויים לציון

שפות – נשאלתי לא מעט פעמים איך הסתדרתי עם מגוון השפות אותו עברתי. לדרך יצאתי עם ידיעה טובה באנגלית, מעט פחות טובה בצרפתית ומילים בודדות בשפות אחרות. לאחר כ 3 חודשים ב'רוסיה ובנותיה', מתקופת ברה"מ, הסתדרתי בשפה הרוסית באופן משביע רצון. לפחות הבנתי מה אומרים לי, ידעתי לקרוא שילוט והכוונה והייתי מסוגל לפטפט מעט. מהרגע שחציתי את גבול ארה"ב דרומה נזקקתי מאוד לשפה הספרדית ולכן עצרתי כמו שעשו אחרים ובהמלצתו של יוני בן שלום, בבי"ס ללימוד השפה בגוואטמלה ובמשך שבועיים קראתי, כתבתי, דיברתי ותיקשרתי רק בספרדית. בתי ספר לספרדית פזורים בכל רחבי אמריקה הלטינית. הפעולה הזו הוכיחה עצמה כנכונה. ביליתי כמעט 8 חודשים בארצות דוברות ספרדית ולא היה לי כל קושי לתקשר בשפה. שהות של חודש וחצי בברזיל הוסיפה לי גם מעט פורטוגזית בניב הברזילאי. כל עניין השפה לא היווה בעיה גדולה מדי עבורי. מעבר לכך למדתי כי התקשורת בין בני אדם בנויה על מילים אך הרבה יותר על שפת גוף ולכן זהו עניין שלא אמור להרתיע איש מלצאת לדרכים.

P1030893

עייפות – הרכיבה לאורך מאות ק"מ יום אחרי יום מעייפת למדי וכאשר מדובר במזג אויר חם, על אחת כמה וכמה. עמידה על הרגליות, שירה בקול רם, מציצת סוכרית קפה, התזת מים על הפנים – כל אלו עוזרים אך עצירה בצד לתנומה של חצי שעה, רצוי במקום מוגן או מוצל היא פתרון מוצלח יותר מהכל. אסור לרכב עייף. זהו סיכון חיים שלא לצורך.

P1090257

סדר קבוע – במהלך המסע סיגלתי לעצמי סדר פעולות קבוע בתחילת יום רכיבה ובסיומו וסדור קבוע של חפצים עד כדי כך שידעתי בחשיכה מוחלטת למצוא כל דבר וקודם כל את פנס הראש. הפנמתי סידור כיסים קבוע בכל סוגי הביגוד – רכיבה ומדי ב', סידור קבוע של ציוד בארגזים ובתיק המיכל. לסידור ולסדר הקבוע חשיבות גדולה ביותר כי למרות שאתה 'מצומצם' ל 3 ארגזים קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי למצוא חפץ מסוים כאשר הוא הונח לא במקומו הקבוע. ארעו לי מספר פעמים 'מצבים של אובדן' כביכול ולאחר מספר ימים מצאתי את אותו חפץ במקום אחר ממקומו הקבוע. סדר הפעולות הקבוע מאפשר יציאה יותר זריזה לדרך בבוקר ו'קיפול היום' גם כן. כל האמור נכון גם לסדר קבוע במיקום המסמכים השונים עקב התכיפות של מעברי הגבול וכמות הניירת המצטברת ממעבר למעבר. ראיתי כבר רוכבים ה'תולשים שערותיהם' ביאוש ביציאה ממדינה כי אבד להם מסמך "היבוא הזמני" של האופנוע לאותה מדינה.

P1020629

סוג האופנוע – כל  כך הרבה כבר נכתב סוגיה זו. פגשתי רוכבים על KLR, DL 650, הארלי, טראנסאלפ, KTM, אפריקה טווין ועוד עוד אך האופנוע ה'שולט בכיפה' הוא ה GS של BMW על הגרסאות השונות שלו – 650, 1200, 800 ובמספרים נמוכים יותר גם אדוונצ'רים. אומר רק זאת – אם הייתי צריך לצאת שוב למסע דומה הייתי יוצא עם אותו אופנוע. האמינות שלו מוכחת, הנוחיות ברכיבה עליו שעות, ימים, שבועות וחודשים – אין עליה עוררין, יכולת נשיאת הציוד, המימדים שלו, עוצמת מנוע ותיבת הילוכים מעולה ואוסיף על כך רשת מוסכי שרות בכל העולם – כל אלה יחד יוצרים קומבינציה מנצחת. האופנוע לא נטול חסרונות אך אך אלו זניחים ביחס ליתרונותיו. הייתי מעדיף אור קדמי חזק יותר, מושב מעט יותר נוח וזהו פחות או יותר.

P1060550

P1060314

ירח דבש של סרפינה וארון – על 2 KLR-ים

לבד? בזוג? בקבוצה? – גם על כך כתבתי לא מעט. לאור הניסיון שצברתי במסעותי עד היום מצאתי   כי התשובה לשאלה זו שונה מאדם לאדם. ראיתי זוגות של גברים, פגשתי זוגות – גבר ואישה, בעל ואישתו, פגשתי רוכבים ורוכבות בודדים, פגשתי קבוצות של 10 יחד או 6 וגם ארבעה ושלישיות רבות. לי היה מאוד נוח לרכב לבד וגם להתחבר מדי פעם לאחרים – בסיביר, אלסקה וקטעים מסוימים בדרום אמריקה. צפיתי שכך יקרה, חברו אלי בני לוויה או הצטרפתי ברצון ובשמחה אך תמיד לאחר הפרידה כאשר נותרתי שוב לבד חלפה בי אותה הרגשה נפלאה של חופש, לעשות כל מה שארצה, בדרך שלי. זה אני.

P1060331

רוכבת לבד סביב העולם – אליסיה מספרד על GS650 – והיא טסה…

מימון המסע – נשאלתי רבות בסוגיה זו, אולי יותר משאלות אחרות. אפתח בכך כי מסע שכזה לא עסק זול הוא. אני הערכתי תקציב שוטף מסוים לדלק, לינה, מזון ואחזקת האופנוע והוא היה דומה באופן מפתיע למדי לתקציב החיים השוטף שלי בבית. כך יוצא כי כאשר יצאתי למסע, חדלו באחת הוצאותי כאן בישראל. כסף זה הועבר חודש בחודשו לחשבון נפרד אשר ממנו ביצעתי הוצאותי היומיומיות במסע, כך התאפשרה שליטה טובה יותר בניהול הכספי של המסע. בנוסף ל"שוטף" היו הוצאות חריגות בהיקפן של העברות האופנוע בדרכי האויר והים יחד איתי. 2 הובלות מעל לאוקינוסים, הובלה מעל ה"דאריאן גאפ", מעבורת מרוסיה לקוריאה ומעבורות ההתחלה והסיום מישראל ליוון וחזרה. העברות אלו היו ה'הוצאות האמיתיות' של המסע, כלומר, להן נדרש היה מקור מימון מחוץ לתקציב השוטף.

P1020759

P1090789

יקר מאוד וקצת פחות

ועוד מילה אחת על כסף – בעיני, לא ניתן להעריך מסע שכזה בשווי כספי או ביחסי 'עלות תועלת'. יש כמובן עלויות אך ל"תועלות" אין גבול והן גוברות על כל שיקול כספי.

"פיקוד העורף" – במהלך כל הרכיבה נשאתי מאחורי שובל ארוך של גיבוי, תמיכה ואהבה, מבית. כאשר הבטתי אחורה במראות או לצל הרודף אחרי בצד הדרך עם זריחה ובשקיעה היו שם משפחתי, חברי הקרובים וקהל של 'עוקבים'. לצידי עמדה כל המסע, יום יום, ויויאן בת זוגי שתמכה מהרגע הראשון ביציאה להרפתקאה הזו גם כאשר הדברים התגלגלו לכך שאני יוצא לבד למסע, למרות שבכל מסע קודם יצאתי לבקשתה, 'בזוג'. אישה יקרה זו היא הגיבורה האמיתית של המסע. כל מטלותי הקבועות והמשתנות נפלו עליה ולטיפולה בנוסף לעבודתה וחייה, שעה שאני 'רק רכבתי' סביב העולם. נכסים, תשלומים, מיסים ועוד כיוצא באלה טרדות היו ללחם חוקה בהיעדרי.

foto

ילדי, שחר, נעם, צפריר ואיילת עקבו אחרי, עודדו, שמחו איתי ופירגנו, מי בקול ומי בדממה. כאשר היה צריך, נשאו עליהם תפקידים שונים מעת לעת בהצלחה ובבגרות ראויים לגאווה.

חברים קרובים היו לצידי כל המסע בעצה טובה, יד מחבקת ותומכת, מעקב צמוד אחר שידורי ה"ספוט" – יוני בן שלום אשר סייע רבות בעצות מתחילת הדרך ולכל אורכה. בבלוג המפורט שכתב במסעו הוא – "הרפתקה" נעזרתי רבות באמריקה הלטינית. זהר גרינברג, "השבילאי" שעקב אחרי המסע ללא לאות ולקח על עצמו, מבלי שהרגיש אפילו, תפקיד של 'מגדל פיקוח' וחולית חילוץ וסיוע, היה ואזדקק לה. אליקו, יו"ר "המועדון" שעבר תקופה קשה בפעילויות המועדון, תמך ועודד במילים טובות וחבריות לאורך הדרך. אדם שני שחיזק את רוחי הירודה, בימים הראשונים למסע, במילים חמות ובעצות מעשיות.

Screen Shot 2013-06-17 at 8.43.21 PM

P1010915

החוליה הטכנית הצמודה שלי – ה"אלכסים" – מלאכים של ממש. הם היו שם בכל עת שניזקקתי להתיעצות בעניין האופנוע ולא מעט פעמים ניזקקתי לעצתם בבוקר של שבת, לצערי. חברי פורום מועדון האופנועים הישראלי שקראו את שכתבתי וצילמתי ביומני ולא הפסיקו לעודד. חברי מועדון ה GS שלא רק קראו ופירגנו אלא גם סייעו בנושאים בהם ביקשתי עצה.

IMG_0254

שני מלאכים ועוד "זוהר"

רבים אחרים עקבו אחרי, הרבה יותר מאשר חשבתי כאשר הייתי נתון בתוך העניין עצמו. אני מגלה זאת היום כאשר אני פוגש יותר ויותר אנשים שמעולם לא היכרתי אותם ואומרים לי – קראנו, עקבנו, היינו שותפים. מחמם את הלב.

מילים אחרונות – המילה נפוצה ביותר אותה שמעתי בתגובות אלי במהלך הדרך הארוכה היתה "אומץ" בכל הטיותיה האפשריות. בעיני לא עשיתי מעשה אמיץ במיוחד. ההיפך, אני פחדן לא קטן מטיבעי. אחרים הם אלו העושים מעשים אמיצים. עשיתי מעשה היוצא מתוך אישיותי, אופיי ואורח חיי. לא ראיתי בכך מעשה מיוחד במינו בעת התרחשותו. רק כעת כאשר אני נינוח בביתי ומעלעל בתמונות ובכתובים אני מתחיל להבין עד כמה מקיף וחובק היה המסע אותו ערכתי בשנה האחרונה. אני יודע ושומע כמה חששות מעוררת הרפתקה כזו אצל אחרים, הם מספרים לי על כך יום יום. אני עברתי את אותן חששות וחרדות כבר לפני המסע הראשון לארצות הבלקן ב 2006 וגם מעט ערב המסע הזה ובמיוחד בימים הראשונים המאוד קשים בתחילתו. יש לי לומר לכל החוששים והמתלבטים רק זאת – צאו לדרך. אחרי הקילומטר הראשון הכל יעלם ותביטו רק קדימה אל רכס ההרים שבאופק. Just Go.

P1070309

תודה לכולכם על הכל.

באהבה גדולה, דורון יחד עם מור החמור

וכמו שאומרות מילות השיר של נעמי שמר: הדרך ארוכה היא ורבה… אבל אני.. לבד לבד צועד… אחד נשא פניו אל הזהב… אחר מצא ילדונת שתאהב… אבל אני לבד לבד צועד… כי כל שכרי – קולכם אשר עונה בשחוק…. הללויה …

P1060498

לעבר פאטגוניה הדרומית והקרה

P1070077עזבנו את אל צ'לטן מזרחה ודרומה ובמשך כ 100 ק"מ עדיין נשקף במראות גוש הגרניט הענק של פיצרוי (3400 מ') ולצידו 'מחטי Cerro Torre הנמוכים ממנו ב 300 מ'. כאילו לא מתירים לנו באמת לעזוב את המקום המופלא הזה. בהחלט הייתי נשאר כאן כמה חודשים כדי למצות האזור נשגב הנוף הזה. אלא שהדרך קוראת לי והמטרה הפעם היא אחרת. כביש אספלט מגוהץ הוביל אותנו לעבר Lago Argentina והעיר אל קלפטה (El Calafate), 'עיר הבסיס' ליציאה לעבר קרחון הפריטו מורנו ("הקרחון הנשבר"). העיר הקטנה 'מפוצצת' במטיילים מכל העולם ובכל הגילאים, המלונות וההוסטלים מלאים לחלוטין והמסחר בחנויות עירני בהתאם. שלטים בכל השפות, כולל בעיברית בלא מעט מקומות ובעיקר באתרי הלינה למיניהם. מצאנו אתר קמפינג בכניסה לחלק ההומה של העיר ושם התמקמנו ללילה.

P1070078 P1070079 P1070080 P1070083

רכיבת בוקר זריזה מערבה הביאה אותנו לעבר "הקרחון הנשבר" – פריטו מורנו. הקרחון הגולש מפארק הקרחונים של האנדים לעבר לאגו ארגנטינה עם מי הטורקיז שלו. דמי כניסה גבוהים יחסית אך התמורה אדירה. קרחון ענק ברוחב של כ 5 ק"מ ובגובה של 60 מ' מעל מי האגם. פני הקרחון מלאי סדקים עמוקים (קרבסים) ומראהו מסמא את העיניים בגווני לבן, תכלכל, טורקיז וכל מה שביניהם. נפלא. כל כמה דקות נשמע קול נפץ עז באויר, כמו יריית רובה או תותח קל – עוד פיסה של קרח בגודל של מכונית או משאית לפעמים ניתקת מהקרחון וצונחת אל המים שלמטה. זמן הנפילה ממרומי הקרחון הוא כזה המאפשר להדליק מצלמה ולהנציח המראה המדהים של הצניחה וההתנפצות אל המים. חזיתי בכמה כאלו מרהיבים ולאחר כשעתיים של סנוורין עזבתי את פלא הטבע הזה שמושך מאות אלפים, אם לא יותר, כל שנה לכאן. האתר מאוד מושקע, מסלולי הליכה נוחים מאוד מאפשרים לצפות בקרחון מנקודות רבות ועומס המבקרים לא ממש מורגש. בין המבקרים כרגיל מאות צעירים מישראל. אטרקציה תיירותית לחלוטין אבל "שווה" מאוד.

P1070140

P1070086 P1070092 P1070098 P1070099 P1070102 P1070121 P1070126 P1070129

P1070151

אני בדרך לפארק "טורס דל פאיינה" בהתרגשות גדולה. לאחר מעט אי תאום בין ארבעתנו החלטתי לצאת לבד דרומה לעבר Esperantza, עיירה על הדרך בין אל קאלאפטה לבין פוארטו נאטאלס, 'עיר הבסיס' של פארק "טורס דל פאיינה". הדבר החשוב וכמעט היחיד שיש בה – תחנת דלק. צמוד לתחנה מלון דרכים, תחנת עזרה ראשונה ומסעדה. כל הפעילות כאן סובבת סביב האוטובוסים ושאר כלי הרכב הנעים בין Rio Gallegos, Puerto Natales ו El Calafate וזו תנועה לא מעטה כי שלוש נקודות אלו הן נקודות היציאה לפארקים הנפלאים של פטגוניה ול"ארץ האש"(Tierra Del Fuego).

P1070152 P1070156 P1070158 P1070163

————————————————————————————————-

היציאה לבד לעבר הישימון הפטגוני מבלי לדעת היכן 3 חברי מהימים האחרונים הבליטה לי בפעם הראשונה במסע את תחושת הבדידות המוכפלת לנוכח הנוף הגדול והריק מסביב. ערבה מכוסה בשיחים כדוריים נמוכים בצבעי צהוב וחום לכל עבר. נוף סחוף רוח וקר שמבהיר לך כי אתה כאן לבד, רק אתה והגבעות הערבתיות מסביב ומעליך שמיים ענקיים המתחילים להתכסות במה שנראה כענני גשם קרוב. לפתע כל מה שרציתי הוא להגיע למלון מוגן ולאכול ארוחה חמה. כמה שמחתי כאשר הגעתי לאספרנצה וראיתי כי דייב כבר נמצא כאן, אני לא לבד.

תחושת הלבד בישימון התחזקה לנוכח העובדה כי אני מחוסר אוהל אלא רק שק שינה להתחפר בו. במצב "מזג אוירי" שק השינה לבדו לא יעזור כל כך. עברה בי תחושה של חשוף ולא מוגן. מוזר כמה הבדל יכולה לעשות יריעת בד דקה של אוהל.

P1070159

————————————————————————————————-

בשעת בוקר מוקדמת הופיעו פדרו וחקוב. הם יצאו כבר ב 5 בבוקר מאל קלפטה כדי לפגוש אותנו באספרנצה, אותה קבענו מראש כנק' מפגש בין כולנו. האספלט הרטוב באזור החניה של המלון/מסעדה/תחנת דלק העיד כי מזג האויר השתנה מבהיר לגשום וכי חזית קרה ורטובה נכנסה לאזור. לאחר דיון ביננו החלטנו להתקדם לעבר פוארטו נטלס. רכיבה לא ארוכה אך רטובה וקרה, אם כי באופן נסבל.

P1070166 P1070168 P1070171

————————————————————————————————-

ארוע מאוד ישראלי בבית הקפה המקומי – אני שומע עיברית בשולחן של שני זוגות בגילי פחות או יותר אבל עם קצת מבטא. מאיפה? מישראל עונים לי. "במקור מארגנטינה?" הם – "לא, אורגוואי", "מכירים את משפחת טינסקי? "כמובן" הם עונים לי – "מריו, כמו אח שלי" אומר אחד מהם. כך 3 שאלות ל 4 זרים ב'סוף העולם שמאלה' ואתה מגלה קשר משותף, מדהים. תוך דקה מריו טינסקי שהוא קרוב משפחה שלי ב'נייד' של "כמו אח" שלו ואנחנו משוחחים. עולם קטן מאוד.

————————————————————————————————-

 יום ראשון של גשם עבורי מאז קולומביה. עברנו דרך ריו טורביו – עיירת כורים אפורה ובה מפעלים גדולים לעיבוד מוצרי הכריה השונים.

P1070177

לאחר ה"זיג" רביעי מארגנטינה לצ'ילה. מעבר שלא לקח יותר מדקות ספורות בכל צד באופן יעיל ומהיר הגענו לפוארטו נאטאלס. נאטאלס ממוקמת לחוף מפרץ מעט פיורדי של הפסיפיק וממנה ניתן להגיע בשייט עד לנקודה הצפונית של הקרטרה אסטרל – פוארטה מונט. נאטאלס היא עיר נעימה למדי למראה ולשיטוט. מבנה עיריה חדשני ויפה, כיכר ומדרכות מטופחים למדי, טיילת העוברת תהליך של מתיחת פנים, ערוב של מיבנים ישנים וחדשים, עשרות מסעדות עם בשר ודגה משובחים, עשרות חנויות המכוונות לקהל התרמילאים וחובבי ההרפתקאות ועל ידן סוכניות רבות שיתפרו לכל דורש טיול רכוב, מושט או מוסק לכל פינה באזור יפה נוף הזה.

P1070178 P1070183 P1070185 P1070187 P1070191 P1070230 P1070217

יצאנו בערב יחד לארוחה אחרונה ביחד. פדרו וחקוב ממהרים להגיע לאושוואיה כדי להחזיר את האופנועים השכורים תוך יומיים. דייב ואני נישאר כאן עד לשינוי חיובי במזג האויר הרוחני והרטוב לעיתים  שהמתקמם באזור לימים הקרובים. ההמתנה הזו היא לטובה ה"טורס דל פאיינה" – אחד העוגנים החשובים שקבעתי לעצמי למסע.

הארוחה או יש לומר ה'כירה' עברה עלינו בבשרים מכל הסוגים ומשקאות חריפים מכל הסוגים, צחוקים ללא סוף ולאחר חצות התגלגלנו שיכורים לחלוטין למעונותינו המצויים משני צידי הרחוב. ערב שלא ישכח.

P1070202 P1070195

————————————————————————————————-

לפני כ 37 שנים יצאתי ל"מסע" הראשון שלי בחו"ל. לקחתי מסלול של ה"חברה הגיאוגרפית" ליוון ועשיתי אותו ב"מו רגלי" ובסיוע תחבורה ציבורית. הוספתי לתוכנית של "החברה" ביקור באיסטנבול. במהלך המסע ניפגשתי עם כמה מטיילים צעירים כמוני מגרמניה. הקשבתי לסיפורים שלהם על פוארטו נטאלס ופונטה ארנס בעיניים בורקות ואוזנים זקופות. אמרתי לעצמי אז "אלו נשמעים לי כמקומות מעולם אחר, כמעט מ"ארץ האגדה". לא האמנתי שיבוא היום.

————————————————————————————————-

בבוקר קריר ומעט רטוב נפרדנו משני חברינו ל 9 הימים האחרונים, זוג ה'מחיקנוס' בהתרגשות רבה. לא בטוח שנראה אותם שוב והימים בהם רכבנו יחד ותמכנו אחד את השני בדרכי החצץ האינסופיות, צחקנו יחד, תדלקנו את עצמנו ואת האופנועים יחד, הרמנו יחד אופנוע שכשל, גררנו אחד את השני כאשר היה צורך בכך – אלו ימים שלא ישכחו, ימים של אחוות רוכבים  – רגע לפני לא הכרנו אחד את השני ולפתע דרכינו הצטלבו על ה"אסטרל" וכל השאר נשאר עמוק בלבבות ובזכרונות. אני כבר מתגעגע אליהם.

P1070201

יום התארגנות ומנוחה עובר עלינו כאן בפוארטו נאטאלס. בחרנו לנוח ולהתארגן, כי אני לוחץ להמתין למזג אויר טוב יותר כדי לצפות בנפלאות הפארק הנמצא כ 100 ק"מ צפונה לנו וגם כדי להתארגן מחדש. החשיבות של ימי הפסקה, התארגנות ומנוחה מאוד גבוהה במסע ארוך כמו שאני נמצא בו. יש השפעה מצטברת של עייפות נפשית וגופנית, פריטים מסוימים משנים מיקום בין הארגזים וזהו המתכון הבטוח לאבדן או שיכחה. השיגרה והקביעות של ארגון הציוד חיוניים. אני יודע למצוא פריטים מסוימים כמו פנס או אולר, תרופה או חולצה חמה גם בחושך מוחלט כי כל דבר חוזר למקומו המקורי ואם לא, מזמזת לי ה'חריגה' בראש לאורך עשרות ק"מ עד שאני מחליט לעצור ולהחזיר פריט למקומו. כך גם לגבי סדר הפריטים בכיסים. בכל זאת עם הזמן מצטברות חריגות מעין אלו וימי ההפסקה מנוצלים להחזיר הציוד לסדר המקורי, לעשות כביסה לפריטי לבוש אשר בשימוש תכוף, להשלמת פרקי בלוג, לארגון אלפי התמונות המצטברות במצלמה ובמחשב ועוד.

————————————————————————————————-

אולי זה המקום להרחיב מעט על שיגרת החיים שלי בכמעט 10 החודשים שחלפו מאז יצאתי למסע. סדר הפעולות מהרגע שאני מגיע ל"חניון הלילה" היומי קבוע. התיק האדום בו פריטי הלבוש יורד מגב הגמל יחד עם תיק המיכל, נעליי הליכה נוחות מארגז ימין ומחשב מהארגז האחורי. לאחר מכן מפעיל "ספוט" לשידור מיקום. מייד עם הכניסה לקמפינג/הוסטל אני בודק מה הסיסמא לאינטרנט ומתקין אותה בטלפון הנייד. בחדר אני מפעיל מחשב ורושם מיקום ומד אוץ באקסל. לאחר שאלו בוצעו אפשר להתקלח ולחפש מקום לארוחת ערב. לפני השינה מעדכן בלוג וציר הרכיבה אותו ביצעתי היום. עם בוקר לאחר השכמה ב 0700 נכנס לבגדי הרכיבה כפעולה ראשונה ורק לאחר מכן אוסף את 'הפזורה' האישית אל תוך התיקים המקוריים. יוצא עם הכל לאופנוע לקשירה והידוק של כל מה שהשתחרר ביום אמש. בדיקת צמיגים, מתגים וברגים…לפעמים, התקנת יעד הנסיעה היומי על ה"גארמין", ארוחת בוקר ויציאה לדרך. אני יודע כי המשפטים האחרונים נשמעים כמו …'התעוררתי, ציחצחתי שיניים, אכלתי ו…הלכתי לבית הספר'. אלא שלסדר הקבוע של הפעולות יש חשיבות כה גדולה בעיני עד כי סדר פעולות אקראי ומשתנה עלול להוביל  ל'תקלה' לא קטנה. רק מי שהתנסה בסוג כזה של מסע יכול להבין ואולי הטיפ שלי כאן ימנע צרות קטנות כגדולות מאלו שיחליטו להגשים החלום במועד מאוחר יותר. הטיפ הזה נכון גם ליציאה של חודש לאירופה.

————————————————————————————————-

ההשקעה של יומיים המתנה למזג אויר טוב יותר הסתברה כמוצלחת. עטופים בשכבות מחממות, שלא כהרגלנו עד כה, יצאנו, דייב ואני, ב 7 בבוקר צפונה לעבר פארק "טורס דל פאיינה"  (Torres del Paine) – משאת נפשי מזה יותר משני עשורים. השארנו חלק מן הציוד בהוסטל אליו נחזור הערב ויצאנו קלים יותר מכרגיל. לאחר כ 80 ק"מ אספלט החל ה'ריפיו' – דרך מצעים וחצץ שכבר התרגלנו אליה ולא מעוררת בנו רתיעה או התרגשות. כבר מרחוק נשקפו לנו מגדלי הגרניט המפורסמים שלהם חיכיתי זמן רב ומעלינו שייט קונדור – בהחלט מתאים להשלמת האוירה המיוחדת. ה Torres הלכו וגבהו לנגד עיננו ככל שהתקרבנו אליהם.

P1070231 P1070239 P1070242 P1070247 P1070254 P1070256 P1070268 P1070271 P1070289

עוד לפני הכניסה לפארק פנינו לעבר מפל המים היפה של נהר ה Paine ממנו נשקפים המגדלים באופן מרשים. פנינו לעבר הכניסה, שילמנו את דמי הכניסה בסך של כמעט 40 דולר והמשכנו אל תוך הפארק. מצב אחזקת הדרכים בפארק ראוי לשיפור משמעותי, דרך חצצית מפותלת במצב גרוע, העולה וצונחת בין האגמים הרבים כאשר עשרות אוטובוסים דוהרים בה הרבה מעל למותר שהוא 50 קמ"ש בלבד והאבק בהתאם. מצב המקנה תחושה מאוד לא נעימה ובנוסף לדרך הגרועה רוח מערבית קרה וחזקה שרק הולכת ומתחזקת עם התקדמות היום. לאחר כ 30 ק"מ כאלו בתוך הפארק ולאחר ששכיות החמדה העיקריות הונצחו במצלמותינו עצרנו לארוחת צהריים מול ה Cuernos ("הקרנות"). שתקנו מול הנוף של קירות הגרניט הזקופים במשך זמן ארוך.

P1070299 P1070300 P1070302 P1070309 P1070321 P1070325 P1070337

בשעת צהרים מתקדמת שמנו פעמינו חזרה לפוארטו נאטאלס ברוח צד חזקה אך אפשרית לרכיבה. עשינו סיבוב של כ 300 ק"מ לפארק וחזרה ומתוכם כ 130 ק"מ של חצץ, אבק ורוח. הפיתוי היה רב להמשיך לטייל בפארק אך כמו במספר פעמים קודמות החלטתי שלא למתוח את "חבל המזל" יותר מדי ולאחר שחזינו בפלאים הגדולים של המקום כל שרציתי הוא לחזור לנאטאלס.

P1070307

אנחנו יוצאים ל'הסתערות' האחרונה – אל עבר "ארץ האש" – Tierra Del Fuego.

קולומביה היא לא מה שחשבתם, כמעט…

קולומביה היא לא מה שחשבתם, כמעט…

בבוקר יום שלישי בשבוע, שבוע לאחר שהגעתי לבוגוטה טיפסתי על הגמל בבוקר כחול ובהיר וירדתי ל'שוקן פינת סלמה' המקומי כדי להחליף צמיג אחורי – הגמל ביקש ואני נעניתי. ידעתי, לאור סיור מכין שערכתי היכן למצוא הצמיג. הגעתי למקום, שילמתי וקיבלתי צמיג מישלן, אנקי 2. נכנסתי לפנצ'ריה סמוכה והבחור שם הביט על העוף המוזר שלא מוכר לו – גמל בווארי. איך לכל הרוחות מפרקים כאן גלגל? עם איזה כלי? אולי צריך לפרק את הבלמים? סייעתי לו בכמה רמזים ומפתח כוכבי ומכאן והלאה הוא הסתדר. ניצלתי הזמן כדי לעשות קצת סדר בחפצי וכדי לייבש כמה חפצים במטעני שמצאתי אותם רטובים למדי. כנראה שאטימת הארגזים היא 'לא משהו' וכמות הגשם אותה חויתי בפנמה היתה קצת מעל ליכולתם למנוע חדירת מים אל תוכנן. הצמיג הוחלף ונאחל לו הצלחה לא פחות מ 2 קודמיו שלא חוו תקר במשך 43,000 ק"מ.

P1050037

המשכתי לעבר שדה התעופה כדי לנסות לקבל החזר עבור ביגוד שרכשתי מחברת ההובלה שהתנהגותה היתה לא הגונה איתי ולפחות מבישה. 'דבר לקירות' כך זה לדבר איתם. מעבר לכך גם כאשר שאלתי פעם נוספת לא הצליחו להסביר לי את פשר העיכוב בן השבוע. החלטתי לא לחקור יותר בשעת צהרי יום אלא לצאת ללא שיהוי לדרך. אט אט קילפתי מעלי את הבלגן התחבורתי של העיר בת 9 מיליון תושביה ויצאתי לאויר החופשי. מצאתי את כביש 40 אשר יוביל אותי לציר המערבי של המדינה היורד לעבר אקוודור. סטיה קלה מהדרך עשיתי כדי לצפות במפל מים על נהר בוגוטה, מפל בן יותר מ 180 מ' גובהו הנצפה מהכביש עצמו בסמוך לבנין נטוש הנראה כ'מכושף'. המפל היה דליל מאוד במימיו ויש לו ימים טובים יותר כנראה.

P1050040 P1050049

P1050041

חזרתי ל 40 שהוא כביש אגרה והיה נעים לגלות כי בשערי האגרה קיים מסלול נפרד בו דו"ג עובר ללא תשלום. משמעותי ביותר מאחר וכל שער גובה כ 4 דולר מרכב פרטי ויש שערים רבים כאלה.

P1050062

התקדמתי בנוף הררי ירוק והחלטתי לעצור לאחר כ 150 ק"מ ללינת לילה, החלטה שהסתברה כנכונה כי כבר ב 5 משתלט החושך על היקום כאן. מלון פשוט בעיר Girardo שם בעל ארומה צרפתית משהו, דחפתי את האופנוע אל תוך המלון ופרשנו שנינו לאחר יום רכיבה ראשון בדרום אמריקה, עייפים ומרוצים. בבוקר הערתי את הגמל ב 7 בבוקר, בעמל רב סובבתי אותו בפרוזדור שם חנה ויצאנו החוצה ליום יפה ובהיר. לאט לאט ספגתי את קולומביה הכפרית, ההררית, היפה והמאוד מסודרת, שילוט נפלא, מעקפים מהירים סביב ערים ועיירות, נוכחות משטרתית בולטת בכל פינה או צומת. קשה שלא להתפעל. המדינה הזו צועדת בנתיב הנכון, כך לפחות נראה היה לי. התחלתי לטפס מגובה 300 מ' לעבר ה"רכס המרכזי" (Cordillera Central) של קולומביה בתוך שורה אינסופית של משאיות כבדות המזדחלות במהירות של 10 עד 20 קמ"ש, הגמל שלי התחיל להזיע ולהתחמם וכדי לקרר אותו מעט התחלתי לעקוף משמאל תוך חציה של קו צהוב כפול ומימין כאשר משאית כזו לקחה סיבוב באופן רחב אחרת היא פשוט נתקעת בסיבוב. כך קבוצת משאיות ועוד קבוצה ועוד אחת עד אשר במהלך עקיפה נוספת הבחנתי באחד מלובשי המדים בצבעי צהוב ירוק חמוש ב"גליל" מניף את ידו ומסמן לי לעצור. הבנתי מהר מה הבעיה. "דוקומנטוס" הוא מבקש, "גם ביטוח" (אין לי) "מדבר ספרדית?" לא! עניתי.להם יש פתרון – שולפים מחשב נייד עם חיבור לרשת באמצעות מודם ומתרגמים לי כל משפט בגוגל, חמודים וגם מאוד מסודרים. עדיין חשבתי עליהם דברים טובים ואז החל המו"מ – הקנס הוא 200,000 פסו (כ 110 דולר). אני כבוגר שוטרי קזאחסטאן ואוזבקיסטאן שואל מהר, לפני שיבקש את הביטוח שוב, אם אפשר לשלם במקום? בוודאי הם עונים. או קיי "רק 100" "מצוין", הם עונים. אני מוציא את הכסף מארנק על המקום. סופר 4 שטרות של 20 ואין לי יותר. השוטר על ידי אומר "די, די, זה מספיק" – הבנתי את גישתו ואני לוקח שטר אחד חזרה – "שיהיה לי קצת כסף לדלק" אני אומר לו. הוא מסכים מייד – סופו של סיפור – קיבל 60,000 שזה 33 דולר ו'בא שלום על ישראל'. לכן קולומביה אכן צועדת בדרך הנכונה אבל לשמחתי לא באופן מושלם. עזבתי את השוטרים כאשר הם עצרו עוד כ 4 רוכבים בבת אחת, גם הם עקפו משאיות כמוני. המשכתי לטפס, הגמל המשיך להתחמם ואני יצאתי לעוד כמה עקיפות עם לב דופק אבל אין ברירה. הדרך היפיפיה בין מדרונות ענק, עליהם צומחים עצי דקל מפליאים בגובהם, נכנסה לתוך ענן, הצצה במד הגובה גילתה לי כי גובה הפס – 3290 מ'. צפיפות הסיבובים לקראת הפס הלכה וגברה וכך גם מידת הידוקם. במעלה כמו גם במורד ניצבו נערים ונערות בני המקום וסימנו בכובע או בסמרטוט למשאיות הכבדות אם להיכנס לסיבוב או לא מאחר ולמשאיות נדרש יותר מנתיב אחד כדי לסיים סיבוב הדוק בהצלחה. פה ושם עמדה משאית תקועה בכביש או אפילו לכל רוחבו, כי גלגיה החליקו בגלל השיפוע והרטיבות. קיצורו של בוקר לאחר כ 5 שעות כאלו עברתי בסך הכל כ 140 ק"מ מתישים אבל בהחלט מעניינים.

P1050047

השוטרים החביבים מחפשים את הקורבן הבא

P1050048

מצאו 4 בבת אחת..

הגעתי לקצה המורד ועצרתי לקפה וכריך קטן, מנוחה קצרה והמשך. שמים שחורים משחור שציפו לי בהמשך הדרך גרמו לי לקצר הרכיבה ולפרוש למוטל דרכים שהוא בעצם 'מוטל אהבה'. ניחא, העיקר שיש מיטה, מקלחת וחניה סגורה לאופנוע – כמקובל בסוג הזה של 'מקומות ארוח'.

P1050061

מערכת הדרכים הראשיות בקולומביה רחבת שוליים ומצטיינת באיכותה מה שמאפשר רכיבה של אופניים ושל דו"ג איטי בביטחה. זהו אחד ההסברים להימצאות מספרים כה גדולים של רוכבי אופנים לשם הספורט שבדבר ועוד הרבה יותר דו"ג בנפחים קטנים. כמויות הכלים באלה בישובים עירוניים  מרשימה בהיקפה. אפשר לקנא ברוכבים כאן, עם מנוע ובלי, בביטחון האישי שמקנים הכבישים לרוכב בהם. נוכחות הולכת ובולטת יש לבעלי עור כהה מאוד שלא כמו בצפון השחום אך לא שחור כמו שמצוי בדרום. נוכחות מישטרתית וצבאית, רובה רכוב על אופנועים, גם היא הולכת ובולטת ככל שמדרימים מזכירה כי יחד עם הצעידה בנתיב הנכון עדיין מתמודדת קולומביה עם תאים פעילים של ה FARC, אותה מחתרת אופוזיציונית שמיררה את החיים בחלקים רחבים של קולומביה בפעולות אלימות ומזוינות כנגד אזרחים כמו גם תיירים. עד היום קיימות אזהרות במוסדות הארוח המייעצות לתיירים שלא לנוע בלילות, גם לא בתחבורה ציבורית מחשש לחטיפות או תקיפות. בהתיעצות עם הגמל החלטנו להקשיב לעצות אלו. לאחר עוד כ 160 ק"מ עצרנו בצהרי יום בעיר הקולניאלית Popayan, עיר לבנה של ממש, לפחות ברובע ההיסטורי שהוא לב העיר. בנייני ציבור ואחרים, כולם בסגנון קולוניאלי ספרדי, סגנון נקי ולבן תמיד. תענוג לעינים. התמקמתי בהוסטל במרכז העתיק והלבן. כיסיתי את הגמל ללילה ב'פרקאו' סמוך ויצאתי לשיטוט במרכז היפה. אוירה כמעט דומה לערים אחרות שכבר עברתי כמו אנטיגוואה בגוואטמלה או גרנדה בניקרגוואה. התחושה היא של ביטחון, שמחה וחופש המצויה באויר ונותנת הרבה מקום לאופטימיות. קולומביה המקובעת בתודעה, שלי לפחות, כמקום מאיים הולכת ומתגלית כמדינה שיש בה הרבה טוב והטוב הזה צובר יותר ויותר נוכחות.

P1050065 P1050080

P1050072

מראות פופיאן

————————————————————————————————

הדרך, השקט והלבד מספקים לי הרבה זמן למחשבה ולהקשבה ולפתע מצאתי עצמי במהלך הרכיבה מפתח מחשבות על ההמשך. המסע הזה לא קל לי פיזית ומנטלית למרות ש'שברתי' את שיגרתו כבר מספר פעמים. התחלתי לשחק עם מחשבות של ומה אם לא אגיע לאושוויאה? מה יקרה? מי ימות? ואולי בכלל אחתוך הביתה מכאן? כבר אמצא את הדרך לעשות זאת…. ואולי… כאשר אתחיל לטפס צפונה לכיוון ארגנטינה וברזיל, אחפש הקפצה למכסיקו או ארה"ב ומשם לאירופה? הראש עובד כל הזמן יחד עם הנפש.

P1050085

הרעיון הזה של הפסקת המסע וחידושו ביום מן הימים לא מרפה ממני. התשובה שאני נותן לעצמי היא שלא אסלח לעצמי אם 'אחתוך' מכאן עכשיו, לא אסלח לעצמי אם אשוב הביתה מאמצע הדרך. כפי שאני מכיר את עצמי, גם אם אשוב הביתה היום, אמצא יעד אחר לצאת אליו, ברגל, באופניים או על האופנוע. אם כך מדוע להפסיק את מה שאני עושה כרגע. בליבי אני מבקש את סבלנותם של אהובי עליהם כפיתי מסע ופרידה כה ארוכים. הם הגיבורים האמיתיים של המסע, לא אני. אני בחרתי במסע ובהגשמת חלום של חיים ואילו להם לא הותרתי ברירה אלא לקבל את שגעונותי. אך אולי המתנה הגדולה ביותר שאני מביא איתי לעצמי לפחות ולכל אוהבי מהמסע היא אוסף התובנות שחולף בראשי ובליבי. המסע הזה הוא הגשמה צפויה למחצה של חלום רב שנים אך השגת יעד אחר בלתי צפוי לחלוטין, מסע עמוק אל תוך התודעה וההבנה של דברים שהיו נסתרים ממני או שנותרו אצלי ללא תשובות שנים כה רבות. את המסע הזה אני חייב להמשיך, למען עצמי לפחות.

P1050090

————————————————————————————————-

התעוררתי בפופיאן לבוקר של היסוסים, לרכב היום או לא. זו סוג של מחשבה שעולה בי בלא מעט בקרים. לנתי בהוסטל מפנק למדי, אחד הטובים ביותר שידעתי עד כה במסע – HostelTrail, כך במילה אחת.

P1050063

לאחר  מאבק של כשעה עם עצמי החלטתי לצאת ולא הבטתי רגע אחד לאחור. הדרך חייכה אלי מן הרגע הראשון שטיפסתי על ה'גמל'. לא הפריע לנו שהדרך נעשתה פחות טובה, בחלקה נסחפה לחלוטין, ברובה היתה משובשת עם אספלט שחוק ושבור, השוליים הרחבים של הימים האחרונים נעלמו אך מצב רוח של 'קדימה' היה לשנינו הבוקר. עצרתי פה ושם להתרעננות והמשכתי לרכב בנוף שהלך ונעשה צחיח ופראי יותר ויותר. עם זאת בזכות ה'עונה הרטובה' עדיין ירוק לכל עבר והמדרונות העצומים בני למעלה מ 1,000 מ' היו מפחידים ונהדרים כאחד ובאויר ריחפו אלפי פרפרים צהובים, בעיקר, שחצו במעוף את הכביש משני צידיו ללא פחד. הדרך עולה מאות מטרים וצונחת שוב בתלילות המחייבת רכיבה איטית עבורי אך עבור המשאיות, רק על פי ריח הבלמים באויר זה היה הרבה יותר קשה. האזור נעשה דליל יותר באוכלוסין והיו קטעים שרכבתי לגמרי לבד. מכיוון שאזור זה של דרום קולומביה עדיין "חשוד במיקוש" מבחינת ה FARC עברו בראשי מחשבות מדאיגות כמו מה יקרה אם לפתע אתקל במחסום שלהם או במארב חס וחלילה. עד שהספקתי לעבד כמה תרחישים בראשי הופיעה משאית או רכב ועננת הדאגה התפזרה. כל מה שנותר הוא להנות מיום רכיבה מלא הוד בין רכסים אדירי גבהים, אל תוך מנהרות החצובות בדופן ההר או על גשרים גבוהי מידות. בקטע מסוים לאורך כמה ק"מ ישבו נשים משני צידי הדרך, חבל בידיהם מוכן להרמה והן פושטות יד לנדבה. מי יעצור להן על דרך כה קשה? מה שהפחיד יותר מכל הוא החבל המונח על כביש, אם יחליטו להרים אותו משאית אולי לא תרגיש בכך אך עבורי יכול להיות מעט פחות נעים. לקראת סיום הרכיבה נכנסתי אל תוך ענן אגב טיפוס לגובה של כמעט 2,800 מ' ולרגע היה נדמה לי שאני בשוויץ. הכביש הפך לאיכותי מאוד, בתים קטנים אדומי גגות החלו להופיע בצידי הדרך והצמחיה הלכה וגבהה. היגעתי לפאסטו, העיר הדרומית של קולומביה. עיר צפופה, סואנת ורועשת המתכוננת לחגיגות השנה החדשה. התרוצצות של נמלים בין החנויות המקושטות, נרות באלפים נמכרים ברחובות וברחבות שלפני הכנסיות השונות. מאות שוטרים ברחובות שומרים על הסדר ומחלצים פקקי תנועה של כלי רכב והולכי רגל בצמתים. התמקמתי בהוסטל Koala Inn במרכז העיר ויצאתי לסיבוב כיכרות וכנסיות ולארוחה קלה. בערב צעד מתחת לחלון חדרי מצעד של נושאי נרות עם תזמורת וכלי רכב מקושטים באורות חג המולד. השנה החדשה בפתח ואני כמעט בפתח אקוודור.

P1050095

P1050098

P1050099 P1050115 P1050133 P1050134

הדרך אל פאסטו, הוסטל קוואלה ועקבות של יוני… הוספתי מדבקת המועדון.

עם בוקר יצאתי מפאסטו ברכיבה רגועה ונעימה וגלשתי בנוף הררי באותם גבהים של אתמול עד לעיירת הגבול Ipiales ולפני החציה עוד ערכתי ביקור חביב למדי בכנסיה מוזרה בסגנון גותי החבויה בתוך קניון עמוק למדי ומהווה מוקד משיכה לאלפים בזכות ייחודה הארכיטקטוני ומיקומה המדהים.

P1050138 P1050148

הגעתי למעבר הגבול ולאחר תהליך מהיר יחסית יצאתי מקולומביה לעבר הכניסה לאקוודור, מרחק של 200 מ' בלבד. התהליך בכניסה לאקוודור התעכב בשל כשל תקשורת במכס המקומי ואני התעכבתי יחד עם עוד 4 רוכבים ממדינות שונות ביניהם חוגו מארגנטינה שכבר הזמין אותי להתארח בביתו בדרך לאושוויה, רוכב על GS 1150 צהוב, תאום לאופנוע שהיה לי לפני 4 שנים.

P1050156

P1050158

המעבר לאקוודור

רכיבה של עוד כשעה וחצי בנוף שהלך ונעשה יותר מדברי אבל לא פחות תלול וחד שיפועים הביאה אותי לדמדומי הערב, "זו השעה לסיים את היום" הודיע לי הגמל ונעניתי לו, עצרתי למנוחה על יד מלון דרכים שנקרא El Kibbutz אלא ש"הקיבוץ" הזה היה לי יקר מדי ולקחתי מקום סמוך ללא אינטרנט אך עם ארוחה טובה ושינה עמוקה סיימתי את היום הראשון באקוודור.

P1050160

קפיצה בדרך האויר לדרום אמריקה

לפנמה סיטי הגשומה שבתי לאחר ביקור מולדת שני מאז תחילת המסע. שבועיים ב'בית' של מילוי מצברים בין אזעקות ה'צבע אדום'וירוטי "כיפת ברזל", חידוש וחיזוק הקשר עם ילדי, חיבוקים והרגעת הגעגועים למשפחתי הקרובה, הצטיידות בעצות ומפות, סידורי נכסים וכספים, שיחות עם חברי הקרובים במועדון האופנועים, בדיקות רפואיות, הצטיידות בתרופות ועוד כמה עניינים שהגיע זמנם.

טיסה מייגעת הובילה אותי דרך ניו יורק הקרירה כבר בתקופה זו של השנה לעבר העיר החמה והגשומה המהווה לטענתה "גשר של העולם ולב היקום" – כך לפחות כתוב על שלט יומרני בחצר האחורית של שדה התעופה טוקומן, בדרך לעבר מסוף המטענים משם שלחתי האופנוע בדרך האויר לקולומביה. אבל לא אקדים את המאוחר.

התאחדתי עם האופנוע שחיכה לי בנאמנות וגעגועים בחניית ביתו של ג'יימי סלוריו, איש עסקים מצליח

P1040836

 ורוכב על אופנוע זהה לשלי, חבר של קותי ממכסיקו. הרכיבה המחודשת עשתה לי טוב אך ה'ג'ט לג' הפיל אותי למנוחה מוקדמת לקול המבול היומי שצונח על העיר מידי יום. למחרת החלטתי לצאת לעבר סכרי Gatun, אלו המאפשרים לאוניות שטיפסו מהפסיפיק 26 מ' באמצעות 3 מפלסים לעבר אגם Gatun, ל"רדת" חזרה לגובה פני הים בצד הקריבי באמצעות 3 מיפלסי ירידה. יצאתי ביום מעונן צפונה לכיוון העיר קולון אשר נהנית ממעמד של "אזור סחר חופשי" ובמחצית הדרך נפתחו ארובות השמים והמבול שמקורו באוקינוס האטלנטי החל לרדת. לאחר דקות ספורות הייתי רטוב כולי. אני בדרך כלל רוכב ללא חליפת גשם וגם הפעם לא לבשתי את השכבה הפנימית של חליפת הרכיבה משתי סיבות – מאוד לא נוח  להוריד את החליפה כדי ללבוש את השכבה העמידה לגשם והסיבה השניה היא מזג האויר החם – כך שאם אתה לא נרטב מהגשם, הזיעה מרטיבה אותך מתחת לחליפה. חברת טוראטק מצאה לכך פתרון מוצלח יותר, לדעתי, באמצעות שכבה חיצונית דווקא המגינה מהגשם והניתנת ללבישה והורדה בקלות יחסית. הדרמה של הגשם לא רצינית כמו שאולי נשמע מדברי. לאחר שאתה נרטב כולך ובתקווה כי זכרת להוציא מהכיסים כל מה שעלול להיפגע, אני לא תמיד זכרתי, לא נותר לך אלא לשיר בתוך הקסדה את "שיר אשיר בגשם" ולהמשיך להנות מהרכיבה. כך בדיוק עשיתי עד שנעצרתי במחסום המאפשר עם היפתחו חציית התעלה בגשר מתקפל בגובה המפלס התחתון.

P1040839

חציית התעלה בגובה פני הים

חצייה מאוד חווייתית מאחר ועם המעבר ניתן לראות את דלתות הסכר התחתון הולכות ונסגרות מאחורי הירכתיים של האוניה שזה עתה נכנסה לתא הציפה הראשון. המשכתי לרכב לעבר החוף הקריבי והגשם הכבד לא מרפה. הגעתי לקטעי כביש שהיו מוצפים בעומק של יותר מחצי מטר של מים זורמים ולאחר מעבר של קטע וחצי מוצפים החלה להבהב כל העדלידא של מנורות האזהרה בתוספת חיווי שמן מנוע. עד כאן, ביקש האופנוע, נעתרתי לבקשתו. אנחנו זוג מאוד דמוקרטי ולפעמים הוא מקבל החלטות ואני רק מבצע. ביצעתי פניית פרסה בתוך זרם מים גועש ושבתי על עקבותי. לפני חצית התעלה שוב פניתי לעבר האפיק של נהר Chagres, הנהר המזין את אגם גאטון אשר מימיו מאפשרים ההצפה של 6 תאי הציפה של התעלה. במחסום נוסף נעצרתי ושם הזדמן לי מראה נדיר של שחרור מי עודפים מהאגם לאוקינוס – זרם אדיר של מים שוצפים המשוחררים מאגם גאטון אל אפיק הנהר ומשם גולשים לים הקריבי. חציתי שוב את התעלה מערבה ושבתי על עקבותי רטוב אך שמח, כמו שאומרים. באותו הערב היו ברשתות הטלביזיה המקומיות דיווחים על שטפונות ענק שהציפו בתים ושכונות ומוטטו כבישים וגשרים באזור בו פניתי לאחור.

P1040841

שחרור מי עודפים של האגם לעבר הים הקריבי

—————————————————————————–

ייתכן ואני מעמיס פרטים רבים מדי על תעלת פנמה אך קשה לי שלא לעשות כך לנוכח ההתרשמות שלי מעוצמת מפעל האנושי הזה. רק מי שיגיע לכאן ויראה במו עיניו יבין.

הדבר המדהים בעיני היא העובדה כי תכנון הנדסי בן יותר מ 100 שנים ושימוש בטכנולוגיה בת אותן שנים מתפקד עד היום ביעילות מופתית ומאז העברת התעלה לידיים פנמיות התעלה 'עובדת' 24 שעות בזכות מערכת תאורה רבת עוצמה שהותקנה ע"י הפנאמים. למעט יומיים התעלה תיפקדה ללא הפסקה מאז היפתחה בשנת 1914 – יום אחד במהלך מלחמת העולם ה 2 ויום נוסף בשל עודף מים באגם Gatun כתוצאה משטפונות.

מערכת הסכרים החדשה שתיפתח בעוד שנתיים, במלאות 100 שנים לפתיחת התעלה, תעבוד בדיוק באותם עקרונות עם שיפורים טכנולוגיים קלים וכמובן במימדים המאפשרים מעבר אניות בעלות נפח גדול יותר.

—————————————————————————–

ג'יימי צלצל והציע רכיבה משותפת ביום למחרת. קפצתי בשימחה על ההצעה ויצאנו יחד לעבר סכר נוסף  על התעלה – Pedro Manuel, הסכר השלישי מכיוון הפסיפיק והיחיד שהיה פתוח לציבור הפנמי במהלך 86 שנות שליטה אמריקאית בתעלה והוא היחיד המאפשר תצפית ללא תשלום. רכבנו, שוב בגשם, על גשר ה Centennial שנפתח ב 2004 והוא בגובה של 80 מ' מעל לתעלה וחזרנו לעיר דרך "גשר האמריקות" כאשר מדרום נשקף הפסיפיק תחת שמיים כחולים ומצפון שמיים שחורים מעננים כבדים וגשם. טיפסנו לתצפית יפיפיה על הסיטי של פנמה וקינחנו במסעדה משובחת. ג'יימי סידר לי של יום של ארוח מלכותי כיום פרידה מפנמה סיטי ומרכז אמריקה.

P1040857

על גשר הסנטניאל יחד עם האופנוע של ג'יימי

P1040859

להנצחת שמו של הקצין מחיל ההנדסה האמריקאי שניהל את פרויקט ההקמה של התעלה

P1040864

P1040873

מראה מרשים של קו החוף וקינוח נפלא עם ג'יימי במסעדה המועדפת עליו בעיר

לילה מתוח, ללא שינה כמעט, עבר עלי לפני הדלוג האוירי לקולמביה. ב 0830 התייצבתי במשרדי חברת Girag. ללא גינוני טכס קיבלו אותי שם ובתהליך יעיל ומהיר הורדתי מראות והנמכתי מגן רוח, ניפרדתי מ 902$, ללא שורות קטנות או תוספות מפתיעות. הם מצידם עטפו לי את האופנוע בפלסטיק נצמד ונותר רק לקוות כי הגמל שלי יגיע בריא ושלם ליעדו, בוגוטה.

P1040881

עם תיק קטן על הגב וב'לבוש אזרחי' החתמתי את המכס על שחרור מפנמה ושמתי פעמי לטרמינל הנוסעים. רכשתי במחיר מופקע כרטיס הלוך ושוב לקולומביה, כי חד כיווני "אסור להם למכור" ושלוש שעות לאחר מכן המראתי דרומה. התמזל מזלי לצפות במחזות מרהיבים של עננים ערמתיים (קומולוס נימבוס), אלו שהרטיבו אותי כל כך ביומיים האחרונים וגם במראות של אזור הדאריאן, אותו חבל ארץ החסום למעבר יבשתי ממרכז לדרום אמריקה. אולי יום אחד יפתחו אותו אך נראה לי כי יום זה עדיין מאוד רחוק. ניתן להסביר את הנתק היבשתי הזה רק באינטרסים מאוד כבדים מדינתיים ובינלאומיים המעורבים בסוגיה זו. 'העולם' מצא דרך ל'בנות' גשר באורך של 77 ק"מ בין אוקינוסים במערכת של 6 סכרים בגובה של 26 מ' במבצע הנדסי מעורר התפעלות אך לא החליט עדיין על סלילת כביש אספלט או לפחות דרך סבירה באורך של 150 ק"מ בין 2 יבשות.

P1040890

בוגוטה של קולומביה ממוקמת בגובה של 2,600 מ' בצל הקצה הצפוני של שלוחה מיזרחית גבוהה למדי של רכס הרי האנדים הנמתח דרומה לכל אורכה של דרום אמריקה. מזג האויר הקריר כאן מוחשי בהתאם. מהשדה לקחתי מונית צהובה עם נהג חביב ל"קאזה של יפתח" שיש לה מוניטין בקרב צעירים ישראלים רבים שעברו כאן. מוסד ארוח ותיק, גדול ממדים ורב חדרים אך עיקר הפעילות בו ממוקמת בחדר המרכזי אשר בלילה בוערת בו אח חמימה. "אחי" היא הפניה המקובלת בין אורחי המקום. פוטר אותך מהצורך לזכור שמות. סידור די נוח. 'תמונות מחזור' של דיירים קודמים מקשטים את הקירות כאן, כביכול המשך לשירות הצבאי, והריח המתקתק באויר החלל המרכזי לא מותיר ספק באשר למקורו. העובדים והעובדות המקומיים מדברים כאן עיברית מעורבת בספרדית – תקשורת 'מקושקשת' כמו ביצה – 'ספרברית' ולפעמים 'אנגלוספרדית' על אותו עיקרון של ה"מקושקשת". בשעות הערב משתלטת מוסיקה מיזרחית וגם טראנס על האוזניים כאן בקאזה. אורחות מגיעות למקום ומכניסות רוח חיים בדיירי הבית והשמחה המהולה במשקאות ועשן נמשכת כאן עד לשעות הבוקר.

P1040980 P1040903

P1040975

P1040994

מראות ה"קאזה של יפתח" וגם ארוחת ליל שבת עם אלמוג, אבי, אמיתי, מור ואורחת, קידוש וחלה כדת וכדין

את ההמתנה בת יום להגעת האופנוע ניצלתי לסיור במרכז העיר. פתחתי בביקור במוזיאון בוטרו – האמן הקולומביאני ממדלין שאהב לצייר ולפסל בעיקר נשים שמנות אך לא רק. במוזיאון על שמו מצויות יצירות נוספות של פיקסו, רנואר ודגה. הכניסה חינם – תודה.

P1040908 P1040909 P1040964 P1040973

בוטרו ונשותיו ה'מלאות', כיכר בוליבר וענני גשם מאיימים בבוגוטה שבצל האנדים הצפוניים

ירדתי לכיכר המרכזית – כיכר סימון בוליבר אשר יש בה יונים יותר מבני אדם. מרכז העיר הומה אדם וגם כאן נשלפות מטריות מדי פעם אך פחות מפנמה. לפחות ממה שראיתי במרכז העיר ניכרת כאן גישה מאוד פתוחה ומחבקת לציבור. מסלולי רכיבה לאופניים, רחובות שלמים במרכז העיר שהופקעו מכלי הרכב לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים. מערכת אוטובוסים מפותחת הנעה בצירים מרכזיים בין תחנות מודרניות המספקות מחסה מגשם ושמש ומוגבהות מהקרקע כדי לאפשר כניסה ויציאה נוחים גם לבעלי מוגבלויות. מעורר לא מעט קינאה ותהיות על מערכת ההסעה הציבורית והתקדמותה בעיר העיברית הראשונה. חתמתי את היום בביקור מהנה למדי ב"מוזיאון הזהב" של העיר אשר שמו יצא למרחוק. מוזיאון מרשים ביותר. גם כאן הכניסה עבורי היתה חופשית מאחר ואני כבר מעל גיל 60. עוד תזכורת לגילי המתקדם. את הקודמת קיבלתי בטביליסי ובאקו כאשר נכנסתי לאוטובוס וצעירים קמו ממושבם כדי שאשב. הם היו בהחלט מנומסים מאוד ואני בהחלט מבוגר מאוד, לפחות בעיניהם.

P1040957 P1040947 P1040999

תח"צ מתקדמת, מוצג של "זהב" ו"תותי פרוטי" ברחוב

יום חלף ועוד יום וכנראה שנגזרה על האופנוע שלי עוד תקופה של געגועים – לחברת ההובלה אין כל הסבר מניח את הדעת מדוע האופנוע מתעכב כל כך ו'ידיעת' השפה הספרדית לא מוסיפה לעניין. אני כותב להם באנגלית והם עונים לי בספרדית. עולם מושלם. את הזמן ניצלתי לביקור את ב'שוקן פינת סלמה' המקומי המיועד לדו"ג על כל סוגיו. אזור בן כמה רחובות המוקדש כולו לאביזרים, צמיגים, קסדות, שמנים ועוד. רכשתי מדבקות זוהרות לקסדה עם מספר האופנוע – כך מחייב החוק כאן. אומרים לי כי זהו אחד הצעדים אשר ננקטו לפני כמה שנים להקטנת הפשיעה הדו גלגלית על כל סוגיה – גניבות, חטיפות של תיקים, ירי תוך תנועה וכיוצא באלו. בין הרחובות ממוקמות חנויות ומחסנים לעוד ציוד ואביזרים לדו"ג ואפילו קניון קטן אשר כולו "2 גלגלים" – רעיון מסחרי נאה. אני אאלץ כנראה להחליף את הצמיג האחורי שעדיין יש עליו אולי כמה אלפי ק"מ אך כאן יש צמיגים בשפע ולאורך הדרך המצב פחות ברור. לאחר התיעצות קצרה עם החברים ברשת ארכוש כנראה צמיגי מישלן. הצמיגים שכל כך נהניתי מהם – הינדנאו, אינם בנמצא כאן. לאחר שיגיע האופנוע לכאן נרכב יחד להחלפת צמיג אחורי. לעצמי אני אאלץ, לאור ההמתנה שנכפתה עלי, לרכוש מעט ביגוד כי למעט שיכבה אחת על גופי כל השאר נמצא עדיין מצפון ל"דריאן גאפ".

P1040987

'שוקן פינת סלמה' של בוגוטה

חוויתי כבר במסע מספר 'המתנות מאונס'. כל המתנה כזו היא גם סוג של מתנה עבורי. מעבר למנוחה אני מנצל הזמן להשלמת פערי מידע על המשך הדרך, סגירת פערי יומן ובלוג, עריכת סדר בתמונות ועוד. יותר מכך אני מקבל הזדמנות להיכרות יותר רגועה עם המקום ועם תושבי המקום ואפילו מצליח לסגור פערי 'זרות' למקום. כך היה לי בטיבליסי ובאקו במרכז אסיה עת המתנתי לויזות, באוש שבקירגיזסטאן עת המתנתי לחבירה מחודשת עם סלאבק, כך גם בבישקק, בירת קירגיזסטאן כאשר המתנתי לארגזי הצד שעשו דרכם מפולין הרחוקה. בברנאול שברוסיה שם עודד ויטליס חבר אלי למספר ימים משותפים, בולדיווסטוק המתנתי למעבורת לקוריאה, מספר ימים בפנמה סיטי עד לטיסה לבוגוטה וכאן כבר כמה ימים אני מצפה להגעת האופנוע מפנמה.

כך בימים האחרונים נהניתי ממרכז הבירה בוגוטה וחזיתי בלא מעט קינאה בגישה הפתוחה אל מה שקרוי המרחב הציבורי. בסוף השבוע המרחב הזה תפח וגדל לעוד כמה רחובות ראשיים. האופניים הפכו לרוב ושוטרים ניצבו בכל פינת רחובות כדי לאפשר להולכי הרגל הרבים לחצות צמתים אשר בהם התאפשרה תנועת רכב. בעלי מקצוע בתחום תיקוני אופניים פרשו על המדרכות ארגזי כלים וערכות תיקון תקרים וכך כל מי שרצה בתיקון לאופניו עשה זאת ברחוב כמו 'תיקון דרך'. נגנים והרכבים מוסיקליים הוסיפו צלילים ערבים לתמונה הציבורית היפה ותיאטרוני רחוב קבוצתיים וגם של איש אחד צצו בכל רחבה וקרן רחוב. אלפים רבים גדשו את רחובות מרכז העיר ולקראת ערב הודלקה תאורה חגיגית ברחובות, על קירות כנסיות ובנייני ציבור ובכיכר בוליבר הודלק עץ חג המולד. דוכני אוכל ושתיה רבים השלימו פערי רעב וצמא בקרב העוברים ושבים. הכל נראה כמו פיאסטה אחת גדולה. תענוג לכל החושים. זהו הצד הטוב שבהמתנה לאופנוע. מכיוון שבאנו לרכב ולראות עולם, אני והגמל שלי נקווה שהאיחוד הצפוי ביננו קרוב.

P1050018

P1040932 P1050003 P1050009 P1050011 P1050020

P1050030

פיאסטה ברחובות בוגוטה, ביום ובליל (סימון בוליבר, גיבור קולומביה, משקיף על העץ המואר)

ביום שני לפני הצהריים שמתי פעמי ב'צהובה קטנה' לשדה ונכנסתי למשרדי Girag בנמל המטענים החדש של El dorado, נמל האויר הבינלאומי של בוגוטה. "המטוס הגיע ובו האופנוע שלך" הודיעו לי אבל יקח עוד כשעתיים עד שיפרקו את המטוס. בינתיים הלכתי למכס עם הניירות ונפלתי על פקידה חייכנית שזרזה לי הליכים, עוד טופס ועוד צילום ועוד אחד, תשלום לא ביקשו, ראוי לציון. שמח וטוב לב חזרתי למשרדי Girag ולאחר עוד כ 15 דקות קיבלתי את האופנוע עטוף בניילונים כמו שעזבתי אותו, ללא פגע או שריטה. קילפתי מעליו את שיכבת המגן שעטפה אותו, קסדה, אליה הדבקתי ספרות זוהרות כנדרש כאן, כפפות ומעיל וירדתי, מהמחסן לגובה האספלט, בכבש עץ אשר הותקן עבורי,  בשימחה גלויה. איחוד משפות נעשה בדרום אמריקה סוף סוף. לאור השעה המאוחרת החלטתי לשוב לקאזה ללילה נוסף. החניתי האופנוע ב'פארקאו' סמוך והתכוננתי לחידוש המסע לאחר כחודש הפסקה, חציה מבחירה וחציה מאונס.

P1050036

סכום הפרק האסייתי במסע

סיכום ביניים – הפרק האסייתי במסע

יצאתי לדרך ב 20 לאפריל ואני עוזב את אסיה ב 12 לאוגוסט לכיוון צפון אמריקה.

מניתי 115 יום של מסע בהם רכבתי 19,773 ק"מ. מתוך התקופה 58 יום, כמחצית, היו ימי רכיבה נטו. בשאר הזמן המתנתי לויזות, ביקרתי בארץ במשך 10 ימים, שהיתי בערים גדולות בהן העדפתי לא לרכב או שהיתי על סיפון מעבורות.

בימי הרכיבה בלבד עברתי בממוצע יומי 341 ק"מ כאשר יום הרכיבה הארוך ביותר היה בדרך הטרנס סיבירית לאורך של 798.5 ק"מ. מהירות הנסיעה הממוצעת לאורך כל המסע עומדת על 63 קמ"ש וצריכת הדלק על 4.5 ליטר/100 ק"מ שהם 22.5 ק"מ לליטר בנזין.

בנזין היה סוגיה מעניינת באוזבקיסטאן בעיקר, שם תידלקתי 'על הדרך' מבקבוקי פלסטיק של קוקה קולה. לא ידעתי מה איכות הדלק או מה האוקטן שלו שכנראה נע בין 80 ל 92. האופנוע המשיך לנוע – זה מה שהיה חשוב.

תקלות ארגז שמאל נשבר בקזחסטאן בדרך אל הגבול האוזבקי, לא רחוק מבינאו. נורה ראשית כילתה ימיה באורח טבעי וצפוי בדרך והוחלפה באלמאטי. חוט מנותק באורח תמוה למדי, לעומת זאת,  בממסר ההתנעה תוקן במקום על ידי מכונאי שהיה במקום הנכון בזמן הנכון, מבחינתי. החלפת שמן מנוע ופילטר ודיאגנוסטיקה בוצעו באלמאטי. נודע לי, מאוחר יותר כי יש מוסך מעולה לאופנועי B.M.W בקרסנויארסק בסיביר, לא ניזקקתי לו.

ללא ארגז שמאל בדרך לגבול האוזבקי

בריאות – טפו טפו. כמה קילקולי מעיים כבדים באוזבקיסטאן, על סף התיבשות ולא יותר, מנוחה, לחם וקוקה קולה הוציאו אותי מזה די מהר.

כמה מילות הערכה לאופנוע

האופנוע, ה"גמל", ה"אייל האפור" – מה עוד אפשר לומר שלא אמרתי עד כה על ה'סוס' הנאמן הזה שכבר כמעט בן 6, עבר כמעט 150,000 ק"מ עם צמיגי "מצלר טוראנס" רגילים לחלוטין שספרו כבר 25,000 ק"מ לא קלים וממשיך לשרת אותי בנאמנות יוצאת דופן. בוונקובר אגמול לו בפינוק רבתי של טיפול וצמיגים. האלכסים כנראה עשו עבודת הכנה יוצאת מהכלל לאופנוע לקראת המסע. להסיר בפניהם את הכובע. תודה לכם אלכס את אלכס וגם משה. מצאתי עצמי מביט כל פעם מחדש על הכלי המבויץ, המאובק והנפלא הזה ומתפעל מהעובדה שהוא ממשיך וממשיך וממשיך… כך שאם יש בכם מתלבטים או מהססים באשר לכלי המתאים למסעות  – אני יכול להעיד כי חוויתי במו ידי ורגליי רכיבה על יצירה מוצלחת ביותר.

הגמל הנאמן עם ארגזי זגה פרו ממשיך בכל תנאי הדרך

• ההתלבטות הגדולה אם לקחת צמיג חילופי לדרך קיבלה תשובה חד משמעית – לא היה תקר אחד לאורך הדרך ולא היה צורך להחליף צמיגים גם אחרי 25,000 ק"מ מאז שהותקנו אצל אורן זיתוני בת"א.

צמיג אחורי לאחר 25,000 ק"מ, שחוק מעט בשני צידיו אך ללא פגע

רשמים וטיפים לגבי ציוד

מכיוון שחלפו כמעט 4 חודשים של התנסות במסע על אופנוע נדמה לי שניתן כבר לשתף בחלק מהלקחים כדי שיהיו זמינים לכל מי שמתכוון עוד הקיץ הזה לצאת לדרכים אז בבקשה:

קסדת "שואי מולטיטק" נפלאה.

חליפת רכיבה ראלי 3 שהוענקה לי בבוקר היציאה למסע על ידי ירון גולדשטיין מ"דלק" מוטורס" שרתה אותי היטב והיא עדיפה ומשופרת לעומת הראלי 2 קודמתה. לא נזקקתי ללבוש את מכנסי הגורטקס ולו פעם אחת למרות הגשמים הכבדים בסיביר מאחר והטמפרטורה היתה מעל ל 20 מעלות וקצת רטיבות המתייבשת מהר יחסית ברכיבה לא מזיקה. הגנת הגשם העליונה הפנימית יעילה בגשם לא פחות מחליפת הראלי 2 הקודמת שלי. לא ניזקקתי ללבוש חם מכל סוג שהוא כי מזג האויר היטיב מאוד עימי.

• השתמשתי באוהל קטן ליחיד של MSR מסוג Huba בלילות של קמפינג אך הוא צר מדי להכיל אותי יחד עם הציוד לכן אוהל זוגי עדיף כי כך ניתן להכניס גם את הציוד אל תוך האוהל. ייתכן וארכוש אוהל זוגי מרווח יותר בצפון אמריקה.

• במהלך המסע, לאחר שאיבדתי ארגז פלסטיק אחד, התצטיידתי בשני ארגזי "זגה פרו" ממתכת. כמה שאני יכול להשוות – נדמה לי כי הארגזים המקוריים של B.M.W טובים יותר אך גם גדולים יותר וזה אינו יתרון דווקא. היתרון של האחרונים הוא השימוש במפתח אחד, קלות הורדתם מהאופנוע לצורך שימוש כמושב או שולחן ועוד. כל אחד והעדפותיו, לי לא היתה אפשרות בחירה בכורח הנסיבות ואני מרוצה מאוד מהארגזים החדשים.

• באותה הזדמנות הצטיידתי במגפי טורינג "סנטיאגו" של B.M.W – נוחים מאוד.

• לאורך המסע מצאתי כי חיבור כתפיות למכנסיי הרכיבה מסייע לשמור אותם בגובה סביר מאחר וכל מסע כזה כרוך בירידה מסוימת במשקל, פשוט כי אוכלים פחות מאשר בבית.

• עוד פריט קטן אך חשוב המסייע להילחם ביתושי המוסקיטו אשר אין להם רחמים – כובע רחב שוליים המצויד ברשת המגינה על הפנים, כך שאם כל השאר מכוסה, פגיעתם קלה, אם בכלל. כמובן שספריי נגד היתושים הללו הוא הכרחי.

• לקראת המסע קיבלתי מהאלכסים ומאורי סוקו רצועות קשירה המגיעות עם האופנועים המיובאים מגרמניה. אלו רצועות מעולות לקשירת ציוד וטובות יותר מהרצועות הנמכרות על ידי טוראטק. בכל התמונות של האופנוע מופיעה רשת אדומה על הארגז האחורי. השימוש העיקרי ברשת הוא לייבוש כביסה שטרם התייבשה מליל אמש.

מפות, עזרי ניווט וספרות – לקראת המסע רכשתי מפות של Reise Know How במחסן של "שטיינהרט וקציר" באזור תעשיה פולג. מפות מצוינות העומדות ברטיבות הדרך ובקיפולים המשתנים מיום ליום. לאחר שימוש מרובה במפות אלו הן עדיין נראות כחדשות ללא פגם כלשהו. מכשיר הג'י.פי.אס – ZUMO 550 של גרמין מעולה ושרת אותי היטב. ניתן כמובן לרכוש מפות עבורו בכסף רב אך ניתן גם להוריד מפות למכשיר מאתר Open Street Map. ספרי Lonley Planet הם כספר תנ"ך לכל המטיילים. יש בהם כל האינפורמציה שצריך, מילה אחת לא יותר מדי וגם לא פחות מדי, כך לדעתי הצנועה. ניתן להשתמש בהם גם בתצורה של E Book על המחשב האישי או על Kindel ודומיו אך הדפדוף פחות נוח לעומת ספר בצורתו המסורתית. ניתן להשיג בארץ ספרים אלו בתרגום לעיברית (סדרת "העולם") אך הם מעט פחות מעודכנים.

גאדג'טים הטלפון החכם מוכיח עצמו כיעיל מאוד למסע, הוא מאפשר להיות בקשר עם העולם ועם הבית גם ללא מחשב נייד, משמש כמכשיר ניווט באמצעות מפות גוגל לניווט רגלי בערים, לקבלת תחזית מזג אויר במסלול הרכיבה העתידי, שערי מטבע משתנים וגם כמצלמה, לא מוצלחת אמנם כמו מצלמה דיגיטלית אך בכל זאת נותן פתרון חלקי.

• רכשתי לפני היציאה בחנות "למטייל" בבאר שבע כרטיס סים עולמי של חברת סימלס וכך עם כרטיס אחד חציתי גבולות ומדינות ואזורי סים שונים ללא צורך להחליף לכרטיס אחר ובכל מקום היה לי קשר זמין, זול ונוח, כל כמה שרציתי.

• מחשב נייד הכרחי לצורכי קשר עם הבית כמובן אך גם לצורכי תיאום עם הובלות וטיסות כמובן כמקור אינפורמציה מהרשת יצאתי לדרך עם מחשב נייד 13 אינץ' Macbook Air של Apple, והוא ניפלא לדרך. אין בו חלקים נעים ולכן הוא עומד היטב בטלטלות הדרך, לא כיביתי אותו מעולם.

• הצטיידתי במכשיר "ספוט" – מכשיר איתור לוויני המאפשר עידכון מאוד מדויק של מקומך. ניתן להשאיר אותו דולק לאורך הרכיבה וכך לאפשר לחברים ומשפחה לעקוב אחרי התקדמות וניתן גם להסתפק בעדכון על המקום בו סיימת הרכיבה באותו היום. כמובן שניתן להזעיק באמצעותו עזרה במקרה הצורך. המכשיר נרכש לפי עצתו של יוני בן שלום והצדיק כל דולר שהוא עלה, לפחות מבחינת השקט הנפשי של המשפחה בבית.

• בהחלטה של רגע רכשתי באתונה מצלמה דיגיטלית של פנסוניק – Lumix DMC FT3 והחזרתי את שתי המצלמות שלקחתי מהבית בחזרה. מצלמה זו עמידה בגשם, במים עד עומק של 12 מ', באבק, בזעזועים ונפילות והיו כאלו, לא רק שלי אלא גם של המצלמה. את איכות הצילום כולכם רואים ויכולים לשפוט.

מפה עמידה ברטיבות וקיפולים, טלפון חכם ומכשיר איתור לוויני "ספוט" – פריטי ציוד שימושיים וחשובים

• לקחתי איתי לדרך סיכות ישראל קטנות ועוד כמה מתנות ישראליות והן תמיד מרגשות את אלו המקבלים אותן, זה המעט שיכולתי לעשות מול האושר שהעניקו לי מלאכי הדרך, אלו שפתחו את ביתם וליבם אלי.

ביטוח – ה Green Card חיוני לצורך היציאה ליוון וזאת עשיתי עוד לפני היציאה למסע. בגבול הטורקי רכשתי את ה"סיגרוטה" שלהם וזהו זה. נשאלתי פעם אחת על ידי שוטר רוסי איפה ה"סטרוחבקה" שלי. הבנתי מה הוא שואל אבל עשיתי פנים של 'לא מבין' – "סע" אמר לי, מיהרתי להסתלק משם. מעבר לכך רכשתי ביטוח נסיעות של הפניקס – "פספורטכארד" המכסה אותי היטב למרות קשישותי המתקדמת ומצבי הרפואי המזהיר… תודה לאל – לא ניזקקתי לו, עד כה. אני כבר יודע כי אצטרך לרכוש ביטוח חובה עבור ארה"ב וקנדה בכמה מאות דולרים.

כל השאר – כמובן שלקחתי איתי כמו כל אחד, הרבה יותר ציוד מאשר אני באמת צריך למסע. חבילה אחת החזרתי כבר הביתה. גם כאשר חשבתי כי כל מה שנשאר חיוני, אני יכול לארגן למשלוח עוד חבילה בקלות.

• לא פתחתי (עדיין)  – ערכת עזרה ראשונה, תיק כלי עבודה, משאבת ניפוח לצמיגים, שקית הביגוד החם אבל אמשיך לשאת אותם לאורך הדרך.

—————————————————————————–

לבד או לא?

מילים רבות כבר נכתבו ונאמרו על הנושא. תובנה אחת ברורה יש לי – להיות לבד זה הכי לא לבד בעולם. כאשר אתה רוכב יחיד המקומיים מאמצים אותך, מזמינים אותך לביתם, אתה פתוח לתקשר עם כולם, נאלץ ללמוד כמה מילים בשפה המקומית וזה תמיד מעלה חיוך על שפתי השומעים אותך ושובר את הקרח. לאורך הדרך כולה, כמעט, לא הייתי לבד אלא תמיד עם רוכבים אחרים, מטיילים אחרים או עם מקומיים. להיות לבד לא אומר שאתה בודד – זה קסם, זה מיוחד וזו הרגשה נפלאה.

—————————————————————————–

כמה מילים חמות עם חצי חיוך על המקומיים שפגשתי בדרך

הטורקים מכניסי אורחים למופת ולפחות מציעים צ'אי…

הגיאורגים אף פעם לא מגולחים…

האזרים – דווקא כן…

הקאזאחים יורקים בכל מקום… מנהג שלא מובן לי לחלוטין אבל ניחא, כנראה שלא אבין הכל..

• גם האוזבקים יורקים… אבל פחות. וודקה הם דווקא אוהבים מאוד…

הקירגיזים – חביבים מאוד, מציעים לך בגאווה רבה לטעום כל מה שסוסיהם מספקים…

הרוסים – אוהבים מכוניות קוריאניות ויפניות עם הגה ימני. אנשים חמים, חזקים ולא נרתעים מדבר. לא ראיתי אדם שמן  אחד ברוסיה, פשוט אין שם ג'אנק פוד!! ו……האופנוענים הרוסים – הפגינו חברות וקולגיאליות יוצאי דופן.

הקוריאנים – דווקא אוהבים מכוניות קוריאניות אבל רק עם הגה שמאלי… וגם לא ניתן להבין מילה ממה שהם אומרים, גם באנגלית….ו…מלח – מה זה?

כולם כאחד- נהדרים

הפרק האסייתי תם בפתח מפרץ קרן הזהב בוולדיווסטוק

לעבר רוסיה

מדרום קזחסטאן הרכיבה צפונה לעבר רוסיה מתאפשרת בשני צירים – הציר הארוך מאוד והמשעמם דרך אסטנה הבירה החוצה את הערבות האינסופיות בלב המדינה והאחר הנע לאורך הגבול עם סין, קצר במאות ק"מ ועובר בשולים המזרחיים של הערבות אך משובש יותר ברוב חלקיו. בחרתי, כמובן, בקצר יותר, זה שיביא אותי לעבר הרי האלטאי המפורסמים של רוסיה, מוקד עליה לרגל לרוכבים הרוסיים ולאחרים בדרך למונגוליה. מרחק הרכיבה ה'קצר' היה כ 1200 ק"מ. זוהי קזחסטאן, אחת המדינות הגדולות בעולם ששיטחה כשטח מערב אירופה. יצאתי לדרך. לאורך הדרך שאלתי כל פעם איך ה'דארוגה' (הדרך) בהמשך ? התשובות שקיבלתי היו תמיד שונות וסותרות. שאלתי את עצמי מה ההסבר לכך והעליתי כמה סברות. האחת, אני לא הבנתי מה ענו לי, השניה, הם לא הבינו מה שאלתי, השלישית, הם נתנו לי את התשובות להן ציפיתי או ייתכן שהם כלל לא יודעים או לא מעודכנים או רק זוכרים מה היה המצב כאשר הם עברו שם לפני שנתיים…. מי יודע. הבוקר ניכנסתי לקטע עליו אמרו שהוא כבר הרבה יותר טוב מכל מה שעברתי ולרגע נשמתי לרווחה עד אשר הגעתי לנקודה משם החלה דרך עפר בוצית שכן גשם כבד ירד באזור דקות קודם. ק"מ אחרי ק"מ של בוץ ואני רוכב בזהירות רבה בבוץ הזה כאשר שאר כלי הרכב עוקפים מימין ומשמאל ואלו שחולפים ממול ממלאים את פני וחליפתי במעטה חום כבד ורטוב. האופנוע שאך לפני יומיים נצץ כאשר סיים טיפול במוסך "בווריה" התכסה ב'מעטה הסוואה' בוצי כבד. כך זה נמשך לאורך של 40 ק"מ 'ארורים', סופו של סיפור יצאתי מזה בשלום אחרי הכל, על שני גלגלים, כמו שדימה מברנאול נוהג לברך רוכבים –"Keep 2 Wheels Down". כמעט ש'הצטלבתי' בסיום הקטע הזה.

משאיות הקאמאז – גמלי המדבר המודרניים

היפות המקומיות והפירות שעל הדרך – תפריט חובה יומי

אחרי 40 ק"מ של בוץ

הדרך זימנה לי כמה מראות הזויים לחלוטין – כ 100 ק"מ מצפון לאלמאטי מופיעים לפתע מתוך המדבר בניינים מצועצעים בנוסח 'לאס וגאס למתחילים' עם שמות אמריקאים ועיטורים של ז'טונים וקוביות משחק עליהם. כאן עשירי קזחסטאן מהמרים על כספם ובכסף שנותר מבלים באגם מאלכותי כמה ק"מ צפונה משם עם סירות מירוץ וגלשני רוח. על פי כלי הרכב שחונים בשני אתרים אלו ברור לחלוטין איזה מאיון באוכלוסיה הקזאחית לוקח חלק בחזיון התעתועים הזה.

חזיון תעתועים מדברי

עם העלייה צפונה לעבר רוסיה מזג האויר החל להשתנות, הטמפ' ירדו מסביבת ה 35 מעלות ל 20 מעלות ואף למטה מכך, הגשם החל להיות בן לוויה כמעט קבוע באופן פזור לאורך היום אך בעיקר בשעות אחה"צ כמו במקומות רבים אחרים בעולם. המיגון נגד הגשם נכנס להישג יד. המגפיים החדשים שהצטיידתי בהם יחד עם ארגזי ה"זגה פרו", מגפי 'טורינג' – "סנטיאגו" של BMW מוכיחים עצמם מצוין בכל תנאי מזג האויר והדרך.

באחד הערבים האחרונים, כמחצית השעה לפני שקיעת השמש עצרתי במרכז כפר קטן מתוך החלטה נחושה לא לרכב בחושך, במיוחד בתנאי הכביש הָ'קצרָ' שבחרתי, מיד ההתקהלות המוכרת לי עם השאלה הראשונה שלעולם נשאלת – אד קודה דה? (מאין אתה). עניתי בנימוס ובחיוך שאלתי אם אפשר להקים כאן אוהל ללילה. התשובה היתה הזמנה לביתם של אולה וטלגאד. בית כפרי שבנה טלגאד למישפחתו במו ידיו, במשק שלו פרות ועגלים, כבשים ונחל קטן בו הוא מוצא דגים לגוון את התפריט הביתי. חלב, שמנת, חמאה, לחם הם מכינים בעצמם בבית, טעמתי – מצוין. בשר לא חסר כאשר צריך וגם דגים. בקיצור – מפעל "תנובה" ביתי, "מחלבה קטנה ומטריפה". כך קיבלתי הגדרה שונה למושג "שפע". טלגאד ומישפחתו, 3 ילדים וגם בבושקה (סבתא) נסמכים על המפעל הביתי והחיוך לא מש משפתיהם. מים זורמים אין בבית והשירותים בתא קטן בחוץ כמו בכל מקום כמעט במרכז אסיה ואת המעט הזה שלהם הם חלקו איתי כמעט באופן מלכותי ללילה אחד, כמה ביתי ומחבק היה ה"שפע" שלהם. תענוג.

גולז'אן מארחת ללילה

טלגאד ואולה מארחים בביתם השופע כל טוב, כמעט הכל על השולחן – מעשה ידיהם

טלגאד מדגים את ה'תנובה' הביתית שלו – מצד ימין השמנת, מצד שמאל מים ובקערה למעלה חלב

ילדי טלגאד כמו כל הילדים בכל מקום – האופנוע הוא המוקד

ארוחת בוקר לפני פרידה – גם ביתם, מעשה ידם להתפאר

כאשר הגעתי לעיר הצפונית "סימיי", סעיף צפוני של "דרך המשי" היושבת על גדות נהר האירטיש, יצרתי קשר עם דימה, הארליסט מקומי, קשר אותו קיבלתי מאליב, המכונאי הכל יכול מאלמאטי. ניפגשנו במלון שיעדתי לעצמי לאותו הלילה ולפני שהספקתי לומר מילה החדר כבר שולם על ידי דימה ( זו לא הפעם הראשונה שארוע כזה קורה לי במסעות, כנראה מסורת ארוח של 'בייקרים' רוסיים) ולאחר חניית האופנוע באופן בטוח במלון נסענו לביתו של דימה ושם חיכתה לנו ארוחת ערב מפוארת שהכינה אולה אישתו. יחד עם אופנוענים נוספים (סה"כ כ 20 רוכבים בעיר הנידחת הזו) סיפרתי סיפורים מהדרך באמצעות זארינה המתורגמנית, ראיתי איך משפצים אופנועי "אורל", אחד מהם מ 1948, ממש חיקוי של הב.מ.וו מאותה תקופה – R 50. לסיום הערב שאל אותי דימה שאלה אחת: " האם כאשר הם, הרוכבים הקזאחיים יגיעו לאירופה, הם יזכו לארוח דומה?" עניתי כי לדעתי כן ואם יגיעו אלי אכן יזכו לארוח מלכותי כפי שכבר הזדמן לי בעבר. ציטטתי להם את הרוכב הספרדי הבלתי נשכח מסביליה שאותו פגשנו במסע "סביב הים התיכון" לפני כשנתיים שאהב לחזור ולומר –Motorcyclists for life, Friends Forever.

בביתו של דימה בסימיי עם אופנוענים וזארינה המתרגמת

משפצים "אורל" מ 1948 בסדנא הביתית

דימה ואשתו אולה עם ילדיהם המקסימים – אנסטסיה ומישה לקחו אותי בגאווה רבה לסיבוב בעיר סימיי או סמיפלטינסק, שמה הקודם של העיר שאותו התושבים כאן מעדיפים על השם החדש הקצר יותר. לבקשתי ביקרנו באנדרטה המצמררת המציגה אם המגינה על עוללה מפני ענן נשורת רדיו אקטיבית. אנדרטה המנציחה 50 שנים של יותר מ 400 פיצוצים גרעיניים שערכו הסובייטים עד 1989 באזור הידוע לשימצה בשם "הפוליגון" הסמוך מאוד לסימיי. רבים מאוד מתושבי העיר והאזור נושאים עד היום מומים מולדים מאותם שנים ללא רחמים. רק איסוף של כמיליון חתימות ברחבות הערים בקזחסטאן הביא בסופו של דבר להפסקת הניסויים הגרעיניים שנערכו כן. אפילו ברוסיה הסובייטית מחאה עממית רחבה פעלה באופן מוצלח.

האנדרטה המצמררת של נפגעי ה"פוליגון"

סימיי, פרידה מדימה וילדיו – מישה ואנסטסיה

עוד ביקור קצר בביתו שבגלות של דוסטויבסקי שכאן בסימיי כתב את "האחים קרמאזוב" ובזאת תם הפרק הקזאחי ואיתו הגיעה "דרך המשי" לסיום (ללא סין…אולי בעתיד).

"דרך המשי" – סיום

חודשיים ומחצה של רכיבה לאורך כ 11,000 ק"מ על הסעיפים השונים של אותה דרך היסטורית אשר שימשה במשך מאות שנים גשר של מסחר, תרבות ודת בין מזרח ומערב של ה'עולם הישן' עד אשר מרקו פולו, בן למשפחת סוחרים מונציה שהשתמשה, גם היא, בדרך הזו לצורכי מסחר, גילה את הנתיב הימי לאירופה מסביב לתת היבשת ההודית ובזאת סתם את הגולל על הדרך הזו. הדרך עבורי היתה קשה ולעיתים אף בלתי אפשרית בנסיבות שנוצרו במהלכה. מרכז אסיה הוא שוק שחור של כסף ושל דלק באיכות ירודה עד מאוד, אוכל לא נקי, חום, לעיתים בלתי נסבל, דרכים שבורות ורצוצות אך מנגד החוויה החזקה מכל היתה המיפגשים האנושיים אותם חויתי עם יושבי האיזור. אנשים המסתפקים בהרבה פחות ממה שאנחנו מורגלים בו, מקבלי פנים, שמחים וטובי לב באופן שובה נפש. מהם ניתן ללמוד הרבה מאוד על היחסיות של מושג "השפע", דוגמה חיה לביטוי "איזהו העשיר השמח בחלקו". התברכתי בהרבה מזל לאורך הדרך ולא מעט בזכות כל אותן דמויות שייחרטו בזכרוני לעד וגם למפגש מיקרי ונפלא עם סלאבק שפתר לי בעיה מאוד גדולה להמשך המסע. כאן אני מוצא מקום להערה נוספת – המפגש האנושי החם אותו חויתי בבתיהן של משפחות כה רבות יכול היה להתאפשר בזכות היותי רוכב בודד ברוב הזמן. ה"לבד" מחבר אותך באופן מאוד הדוק ואנושי למקומיים וכך ב"סטאנים" זה התאים כמו 'כפפה ליד' בזכות התרבות של הכנסת אורחים בהם התברכו תושבי מרכז אסיה.

מפת "דרכי המשי" (צולמה בחיווה, אוזבקיסטאן)

רוסיה הנכספת

אינני יודע מה יש בה בארץ הענקית הזו שתמיד מאוד משך אותי להגיע לכאן ולחזור ולהגיע גם הפעם. גם כאשר רכבתי במערב אירופה במדינות יפות נוף כמו איטליה, ספרד או נורווגיה תמיד רציתי לחזור לכאן, לרוסיה. למדינה הענקית הזו עם עבר קשה ואכזר, למדינה עם הרבה מאוד עוצמה לאומית וחום אנושי שמכיל ומחבק הקורן מכל אחד אותו פגשתי. מרחבי רוסיה וסיביר עליהם קראתי בילדותי מעוררים בי את הרצון להיות שם, לחוש את המקום על בשרי ולראות במו עיני. המעבר לרוסיה היה קל מאוד, אף לא נשאלתי כמו בפעמיים הקודמות בהן ביקרתי לפני כ 3 שנים, "איפה הויזה?". מייד עם הק"מ הראשונים ניכר הבדל עצום בין מדינות "הסטאן" בהן רכבתי בחודש האחרון לבין מי שהיתה אך זה לפני 20 שנים בעלת הבית שלהן, רוסיה. הכבישים כאן ברמה אירופית מתקדמת, הנופים ירוקים לחלוטין, לא פלא, הגשם כאן מבקר קבוע, כמעט על בסיס יומי. הכל נראה נקי יותר, מטופח יותר ומתקדם. תענוג אמיתי לשם שינוי.

ברוכים הבאים למחוז אלטאי, רוסיה

כבישי סיביר באיכות אירופית ונוף ירוק לשם שינוי

מהדרך התקשרתי לדימה (כל הרוכבים נקראים דימה? או שיד המקרה היא…) בעיר ברנאול הנמצאת בשער הרי האלטאי יפי הנוף. דימה הוא ראש מועדון הרוכבים המקומי והלה שהיה בעיר אחרת העביר אותי לידיו של אנדריי אשר מייד לקח אותי לביתו. אנדריי הוא רוכב מטורף לחלוטין שאוהב לרכוב בעיקר בחורף הסיבירי בטמפרטורות שמגיעות למינוס 35 מעלות, על אופנוע או קטנוע עם סירה כאשר הוא מצויד במחממי ידיים רוסיים ומפשיר חשמלי של אדים וקרח במשקף הקסדה. טרוף מוחלט. כך הוא ואחרים רוכבים כאן בחורף הסיבירי עם צמיגי "סהרה" של "מצלר" על כבישי מצופים בקרח, מוכים בסופות שלג ובתנאי תאורה דלים בגלל היום החורפי הקצר. ביתו של דימה משמש כתחנת מעבר לרוכבים רבים בדרך למונגוליה ולהרי האלטאי, הוא מזמין עבורם צמיגי שטח, מרכיב אותם עבורם כאן בברנאול, מזמין חלקים לאופנועים עם תקלות ומארח בביתו או בחצרו רוכבים בעיקר בקיץ. גם אותי אסף אל ביתו וסייע לי באיחסון האופנוע למשך כעשרה ימים לצורך ביקור מולדת המתוזמן כך לצורך חבירה עם רוכבים נוספים ביניהם סלאבק הפולני ואולי גם עודד ויטליס, לצורך חציית מזרח סיביר עד לולדיווסטוק. בקטע הדרך בין ימת בייקל לאוקינוס השקט ארעו בשנתיים האחרונות 2 מקרי רצח של רוכבים בנסיבות של שיכרות ושוד. הרוצחים מאחורי סורג ובריח אך לא אפסו רעי לב גם בחבל ארץ נידח זה ולכן נדרשת זהירות במהלך ה 5,000 הק"מ של רכיבה עד לאוקינוס השקט.

בינתיים אקיים את ביקור המולדת הראשון ואבדוק מקרוב את הפתגם הסיני ששמעתי רק הבוקר: –

"From East to West – Home is the Best"

קירגיזסטאן – יהלום נופי עוצר נשימה

אוש – העיר "העתיקה יותר מרומא"

המעבר הקל והמהיר ביותר, עד כה, של הגבול בין אוזבקיסטאן לקירגיזסטאן לא ניבא את שחיכה לי מצידו השני של הגבול. מייד עם המעבר ניכנסתי לעיבורה של העיר אוש, העיר השניה בגודלה בקירגיזיה לאחר בישקק הבירה. שמתי פעמי למלון "טאג' מהאל" השוכן בצמוד לשוק מרכז אסייתי ציבעוני ורועש במיוחד אשר שוה ביקור בפני עצמו. כבר בהליכה הראשונה לעבר השוק המאוד מושך הבחנתי בפסגות מושלגות לא במרחק גדול מהעיר שסחטו קריאות התפעלות שקטות מגרוני.

מעבר הגבול לקירגיזסטאן, על דש צווארונו של ה"נמוך" – סמלון דגל ישראל

מצנפת קירגיזית בשוק באוש

כלי הניקיון הנפוץ ביותר במרכז אסיה מבטיח גב כפוף מגיל 9 עד 90

הדרך לסארי טאש

השהות באוש נועדה להמתין לבן זוגי בשבועיים האחרונים, סלאבק הפולני עד שהוא ישלים את ציר הפאמיר. אני קיבלתי החלטה לא להיכנס לציר בשל אופנוע שאינו מאורגן כהלכה לדרך הקשה. הצטערתי מעט על כך אך צערי יכול היה להיות גדול יותר אם הייתי נכנס לציר עם הארגז האחד שנותר לי ומרכז כובד גבוה מדי עקב העברת הציוד למושב האחורי. במקרה של תקלה עלול הייתי להיכנס לבעיה גדולה יותר. בראיה של מסע ארוך ההימור נראה גדול מדי 'ואם יש ספק, אין ספק'. פיצוי מה מצאתי ברכיבה יפת נוף לעבר סארי טאש, עיירה קירגיזית על גבול טג'יקיסטאן הממוקמת ביציאה המערבית של דרך הפאמיר וגם על אחד הנתיבים המובילים לעיר קשגאר בסין. מהעיירה נשקף רכס הפמיר בכל הדרו ובשיאו פסגת הר לנין בגובה של מעל 7,000 מ'. במורדות הר זה ארע בשנת 1990 אסון המטפסים הגדול ביותר כאשר במפולת שלגים נהרגו 44 מטפסים וביניהם 4 ישראלים. הדרך ההררית המרהיבה המובילה לסארי טאש נסללת ומשודרגת ע"י חברה סינית כמו גם דרכים נוספות ועבודות תשתית אחרות, מנהרות וסכרים במרכז אסיה. הקירבה הפיזית של סין, הגבול המשותף עם קירגיזיה, טג'יקיסטאן וקזחסטאן יחד עם היכולת הסינית ההולכת וגדלה מסביר את שתוף הפעולה הכלכלי הנרחב בין סין למדינות האזור.

מראה הר לנין מסארי טאש

בוקר נוסף ביליתי באוש בטיפוס של כ 600 מדרגות לצוק גבוה החולש על העיר וסביבתה, "כתר שלמה" זהו שמו. בשל צורתו ה'הריונית' משהו של הצוק מגיעות לכאן נשות העיר כדי לקבל ברכה להריון מוצלח, בתשלום כמובן, מאיש הדת השומר על המקום. בהפסקה בין לקוחה ללקוחה נשבע לי הלה בזקנו של מוחמד כי במקום הזה ביקרו, אחד אחרי השני – יוסף, בנו של יעקב, שלמה המלך ואפילו מוחמד. מי אני שאתווכח איתו.

הריון מוצלח רציתם, לכהן הדת הזה פניתם

קירגיזסטאן המפתיעה בנופיה

סלאבק הגיע גאה מאוד מדרך הפאמיר ובצדק רב לנוכח תיאוריו את קשיי הדרך. המשכנו יחד צפונה לעבר בישקק דרך מספר מעברי הרים בגבהים של מעל 3,000 מ', כולם מושלגים והנופים הנשקפים מהם לכל עבר מרהיבים. על צלעות ההרים עדרי צאן הנהנים משפע של מזון. בין הרכסים זורמים פלגי מים ונחלים של מי השלגים ועל כרי הדשא מפוזרים אוהלי הנוודים, ה'יורטים', ועל ידם רועים אלפי סוסים המספקים סוגי מזון רבים, בשר, חלב מעט חמוץ הנקרא 'קומיס' וכדורי גבינה קשים, 'קורט', חמצמצים וטעימים מאוד. מספר כה גדול של סוסים, רובם ככולם בצבעי החום, מעולם לא ראיתי.

לאורך נהר הנארין

כאן אולי המקום להמחיש עד כמה קשה או לא ניתן לתכנן מסע כזה לפרטים. עם כל ההכנות שעשיתי למסע כמעט בושתי להיות מופתע ולגלות עד כמה קירגיזסטאן יפה ומלאת הוד. לא בדקתי אך המקומיים אומרים כי 95% מארצם הם הרריים. אכן, לכל עבר שמביטים נתקלים ברכסים המגיעים לגבהים של 4,000 ו 5,000 מ', כולם מושלגים בפסגות כמעט כל השנה. הדרכים העוברות בין הרכסים והמטפסות אל המעברים ההרריים, אל ה'פסים', מאפשרות תצפיות מדהימות אל הרכסים האחרים, אל האגמים הטיבעיים והמלאכותיים בצבעי הטורקיז ואל העמקים הירוקים בין ההרים. מפעלי מים רבים בוצעו במדינה כמו של שלאורך נהר הנארין היוצר על ידי סכרים אגמי טורקיז יפים ביותר בין הרי גרניט כהים וחשופי צמחיה. בהחלט מדינה ששווה כל מאמץ להגיע אליה. תשתיות האינטרנט אינן מפותחות כאן כמו במדינות האחרות בהן עברתי אך הנוף כאן מפצה על כל חוסר נוחות 'מערבי' אחר.

מראות קירגיסטאן

בישקק הבירה טובלת בירוק, עצים למכביר מצילים את רחובות מרכז העיר ומקילים על חום הקיץ הכבד יחסית. בבישקק הבירה התאכסנו בביתם של טאלנט, מדריך תיירים ובעל ידע רב בכל הקשור לצרכי תיירים ומטיילים וגולנארה רעייתו, בשלנית ממדרגה ראשונה. הקבוצה הפולנית אשר מתוכננת להמשיך מכאן לסין, לקשגר ולמעבר הקרקורם הגיעה בטיפטוף ואת השהות עד להגעת כולם ניצלנו להיכרות קרובה עם רוכבי האופנועים המקומיים, כולם שייכים לקבוצת ה'נובו-ריש' של בישקק. התארחנו בבתיהם של כמה מהם, יצאנו איתם לסוף שבוע קצר בימת "איסי קול" היפה, ביקרנו איתם בסאונה מקומית עם טכס של שתיית תה עם הרבה לימון וסוכר, בין הגיחות לקיטור החם. כולם קיבלו אותנו בחום רב מאוד וברוחב לב מרשים שכלל כמובן הרבה וודקה, גבינות, בשר, דברי מתיקה ועוד.

ימת איסי קול בין הרכסים המושלגים של קירגיזסטאן

לאחר המתנה מורטת עצבים הגיע הרכב מפולין עם נגרר ועליו 7 אופנועי הקבוצה הפולנית וגם הארגזים והמגפיים המיועדים עבורי. הרכבנו תוך דקות לא ארוכות את הארגזים על האופנוע וחזרתי למצב של אופנוע מאורגן כהלכה להמשך המסע. כמעט והצטרפתי לקבוצה במסעה לסין אלא שהזמן היה קצר מדי להשיג הויזה הנדרשת. עוד יום אחד יכול היה לפתור את הבעיה אך יום כזה לא היה בנמצא. לפני העזיבה את בישקק עוד הספקנו לערוך גיחה של אח"צ לעבר קניון אלא-ארצ'ה הסמוך לעיר, גם הוא מרהיב עין. פגשנו שם קירגיזים שחוגגים בהרים כמובן עם הרבה וודקה, לחם ושישילק. אחד מהם שאל אותי "מאיפה אתה", "מישראל" עניתי ללא היסוס. תגובתו היתה מאוד מהירה – "שפיון" הוא אמר בחצי חיוך והשיק איתי מייד כוסית של ה'נוזל השקוף'.

נוף מקניון אלא ארצ'ה

"שפיון" הוא קרא לי

משפחה מקומית חוגגת בטבע

הקבוצה הפולנית בארוחת פרידה

פרידה מדניאר מבישקק עם אופנוע מדוגם מחדש

תקלות אינן קורות – הן תמיד נגרמות

ב'רעם מנועים' יצאו הפולנים דרומה לעבר המעבר לסין ואני שמתי פעמי צפונה לעבר קזחסטאן. מעבר גבול מהיר וחלק והדרך לאלמטי רצה לי מהר, מהר מדי שכן לאחר מספר ק"מ מסמן לי ירוק מדים חבוש בכובע מצחיה אופייני, עם השרביט האדום בידו לעצור בצד, עוד פעם "נפלתי בפח"?! הוא מראה לי כי רכבתי במהירות של 97 קמ"ש במקום בו מותר רק 50. מה הם רוצים לכל הרוחות? כביש ראשי בין עירוני ללא נפש חיה מסביב ופתאום, בלי סיבה נראית לעין הגבלת מהירות ל 50 קמ"ש. אולי הסיבה היא רק דרך נוספת להגדלת ההכנסה החודשית לשוטרים שכן כמה דולרים שוב פתרו את הבעיה במהירות וביעילות ו…"תעוף לנו מבין העיניים" כי 'אנחנו ממהרים לצהריים עם וודקה בזכות הדולרים שלך'. המשך הדרך עד אלמאטי עבר עלי בזהירות יתרה כמובן. העיר עצמה היא עיר יפיפיה, אירופית לחלוטין במראה שלה, בתרבות הפנאי שהיא מאפשרת, במראה הרחובות והגנים, בתי הקפה ובנייני הציבור. לפני שיצאתי לדרך מבישקק קיבלתי מחבר מקומי טלפון של רוכב באלמאטי. כאשר נכנסתי לאלמאטי חברתי לאותו רוכב, סריק שמו שהוא מעין נשיא מועדון רוכבים מקומי וגם בעלים של מוסך וחנות לדו"ג. יש להם יכולת לארח במועדון רוכבים מזדמנים לעיר וכך ארחו גם אותי. ארוח שהסתבר כמושלם מבחינת העיתוי והמקום. לאחר טיפול ושטיפה בליווי מתנות ממוסך "בוואריה" של BMW, יצאתי על אופנוע נוצץ ןמטופל חזרה למוסך של סריק. בבוקר הייתי מוכן ליציאה מהמוסך לעבר קניון שארין, כ 200 ק"מ ממזרח לאלמאטי. לחיצה על כפתור ההנעה – נאדה, הרחש המוכר עם סיבוב הסוויץ' לא נשמע, אין צליל התנעה, כלום. טיפות זיעה מופיעות על מיצחי ולא כי כבר חם. אליב המכונאי אומר לי ללא היסוס "תפרק את המושבים". אני בחוסר אמונה בולט עושה זאת כי 'מה הוא כבר מבין באופנוע בווארי'. אליב מרים את שקית הכלים שמתחת למושב ושם מתגלה התא בו 'יושב' ה'ריליי' של ההנעה. התא מלא במים בזכות השטיפה המאוד יסודית של "בוואריה" וחוט אחד נראה מנותק. הוא מתחיל להתעסק עם החיבורים של החוטים ושוב אני מביט במעשה ידיו בחוסר אמונה. לבסוף הוא מחבר הכל ובדיוק באותו הרגע אני מעיר את אלכס הגבוה מ"האלכסים", בישראל השעה 7 בבוקר בשבת. כמו שאני נותן לאליב את הטלפון והוא מתחיל להסביר לאלכס מה קרה ומה הוא עשה, אני נותן לחיצה על הכפתור ההנעה והאופנוע עונה לי בגרגור ערב לאוזן. 'אנחת הרווחה' שלי היתה יותר קולנית מצליל המנוע. מסקנה – לא לשטוף אופנוע כאילו הוא רכב, (כמה פעמים כבר אמרו לך את זה?!) ומסקנה נוספת – קצת אמונה בבעלי מקצוע לא תזיק, הם יודעים לאתר תקלה וגם את סיבתה ולפתור אותה בתושיה רבה. תשלום סרב אליב לקבל כך שהסתפקתי ב'הורדת הכובע' וחיבוק אמיץ.

המזרקה הסינית באלמאטי

האופנוע לאחר טיפול ושטיפה "מאוד יסודית" במוסך "בוואריה" 

אליב ה"קוסם" מתגבר על תוצאות השטיפה של "בוואריה"

קניון השארין בדרום מזרח קזחסטאן, לא רחוק מהגבול הסיני, אכן שווה את הרכיבה אליו, הקזאחים קוראים לו – "הגרנד קניון שלנו". ההבדל ניכר במימדים ובעומק אך בהחלט קניון מרשים בצורותיו המגוונות וביופיו. כאן הנקודה הדרומית ביותר בקזחסטאן אליה אגיע ומכאן הרכיבה תהיה רק צפונה לעבר סיביר דרך הערבה המיזרחית רחבת הידיים של קזחסטאן. העליה צפונה תוציא אותי מהמדבר הצהוב והחם אל עבר האקלים הממוזג והגשום בדרך כלל בקיץ ולעבר מרחבים ירוקים וקרירים יותר.

קניון ה"שארין"

להתראות ברוסיה.

דרך המשי – איפה הדרך? איפה המשי?

דרך המשי – איפה הדרך? איפה המשי?

דבר לא הכין אותי למה שציפה לי לי מעבר לים הכספי, גם לא עשרות הבלוגים ויומני המסע שקראתי כהכנה למסע שלי. יום אחד בלבד לאחר שקיבלתי את הויזה המיוחלת לאוזבקיסטאן מהקונסול החייכן ונעים ההליכות האוזבקי, כבר חיכתה לי מעבורת לצד המזרחי של הים הכספי. יחד עם רוכבי האופניים, ז'ק מצרפת ומיכאל מגרמניה, 3 תרמילאים מצרפת ועוד כמה נוסעים מקומיים עלינו על סיפון ה"מרקיורי-1" בנמל אקטאו. פעם ראשונה ראיתי איך מעבורת משיטה קרונות רכבת ולא משאיות. לאחר שהועמסו הקרונות בתהליך איטי אך מתמיד ניתן האות לעלות על המעבורת. קיבלנו תאים יחסית נוחים עם מקלחות ויצאנו לים, מתרחקים מנופי העיר באקו המוכרים לנו כבר יותר מדי לעבר הים שקרקעיתו זהב נוזלי – נפט ועשרות רבות של מגדלי קידוח ומיכליות ממלאות את קו הרקיע שלו. על המעבורת מטבח המכין ארוחות לא יקרות ואפילו בר המוכר בירה מחבית. קצת פינוק לא יזיק אף פעם. השייט אל מעבר לים הכספי נטע בי התחושה כי אני ממש בעומק המסע ותחושת המרחק מהבית מקבלת ממשות.

אופנוע וקרונות רכבת על המעבורת

הפלגה ממסילת הברזל בבבאקו אל המשך המסילה באקטאו

עם ז'ק ומיכאל במרכז ואיתנו 3 תרמילאים מצרפת על הים הכספי

לאחר כ 20 שעות של שייט הגענו אל מול נמל אקטאו אך המתנו עוד כ 12 שעות עד שהורשינו לעגון ברציף. כבר אחרי חצות, רוכבי האופניים מנסים לצאת מהנמל אל עבר העיר, מרחק של 4 ק"מ אך חוזרים בבהלה מכלבים אימתניים ואני, ממתין לפקידים שיגיעו רק עם בוקר כדי לטפל בניירת הנדרשת לאופנוע. כולנו ישנים על מה שאפשר בקושי לקרוא לו מדשאה בפתח בית הנתיבות של הנמל. בבוקר נפרדים ואני מתחיל בתהליך האיטי להחריד וחסר האיכפתיות של איסוף החתימות הנדרשות להכנסת האופנוע. את הפקידים לא כל כך מעניין שחיכיתי להם כל הלילה במקום. לבסוף אחרי כ 3 שעות יצאתי מהנמל לעבר אקטאו. מצאתי מסעדה עם אינטרנט לקשר אחרון עם הבית לפני המדבר ויצאתי לדרך. לאור תיאור של ערן שפיצר ממסע קבוצתו ב 2006 על הטעות שעשו ביציאה מהעיר, שאלתי כמה פעמים מהי הדרך הנכונה וקיבלתי את אותה תשובה מכולם. התייחסתי לתשובה שקיבלתי ולא למפות שברשותי. לאחר 20 ק"מ עצרתי בתחנת משטרה על הדרך ושאלתי שוב. עבור התשובה התבקשתי לשלם כסף לשוטרים, ללא כל בושה. עשיתי עצמי כ'לא מבין', אמרתי "ספסיבה" ויצאתי. לאחר כמה עשרות ק"מ – מיכאל על אופניים ועוד כ 5 ק"מ גם ז'ק הצרפתי, המדווש הניצחי – "איפה מיכאל?" הוא שואל – "מאחוריך" עניתי. חיכיתי לשניהם בצומת דרכים נוסף ואז נפרדנו כי ידענו שהסיכוי להיפגש שוב כמעט ולא קיים או רק כעבור ימים רבים. עם ז'ק ניפגשתי  בטביליסי בגיאורגיה ונפרדנו על סף המדבר הקזאחי. המשכתי לרכב משם על כביש מפתיע באיכותו עד לעיירה הדהויה שיטפה ושם מצאתי מלון דרכים מאובק עם עוד 5 פועלי כביש קזאחיים באותו חדר אבל גם עם מיטה ומקלחת ואפילו בר עם בירה בסמוך.

כפולי הדבשת של ערבות קזחסטאן – בהמות חזקות שמילאו תפקיד נכבד על דרך המשי

רכיבה אל ה'אין סוף' הקזאחי

בבוקר יצאתי צפונה לעבר בינאו, מרחק של כ 300 ק"מ. לאחר כ 40 ק"מ הסתיימה ה'חגיגה' והחלה דרך שהיתה פעם כביש לאורך כ 200 ק"מ, עליה רק אני, מעט ג'יפים וטנדרים ומאות של משאיות הקופצות מבור לבור, פותחות נתיבים חדשים בחול הערבתי במקביל לדרך החתחתים עליה רכבתי. "קטסטרופה" כדברי אחד מנהגי המשאיות. לאחר 200 ק"מ הופיע לפתע כביש ואני שיפשתי עיני מהפתעה ושימחה. איך רוכבי אופניים רוכבים דרך כזו בחום כבד של 35 מעלות עם ציוד במשקל 60 ק"ג ועוד כ 20 ליטר מים, אינני מבין. עוד כמה קטעים חוליים קצרים והיגעתי לבינאו, עיר קזאחית מבודדת למדי ממנה יוצאים כביש צפונה לאסטרחאן ודרך מזרחה לאוזבקיסטאן. מלון מקומי זול ושקעתי בשינה מתוקה.

אם חשבתי שבכך נגמר העניין, טעיתי טעות גדולה. בבוקר יצאתי בקלילות, מעודד מהצלחתי יום קודם לעבור בשלום את הדרך הנוראית עד כה, לכיוון מזרח.  הדרך הלכה והשתבשה ומספר אמבטיות החול גדל והן החלו להצטופף מדי, לטעמי. לבסוף באחת מהן נפלתי לא טוב ולאחר שהתאוששתי בעצמי פניתי לבחון נזקים לאופנוע. שמן לא נזל, כלומר צילינדר שמאל לא נפגע אבל ארגז שמאל נראה לי במצב מוזר משהו. הקופסא הזו המחוברת בתפסים מפלסטיק נתלשה כולה ממקומה, ללא תקנה. בעיה. הראש מתחיל לעבוד, מה עושים עם כל הציוד שבארגז. למזלי הרב זהו הארגז השמאלי הקטן יותר. איגור, נהג משאית עוצר על ידי ויחד מרימים את האופנוע. הוא לוקח הארגז השבור אליו וקובע להיפגש איתי במעבר הגבול. לאחר הנפילה הזו נפלתי פעם נוספת לאחר כמה מאות מטרים, הפעם ללא נזק. לאחר עוד כ 70 ק"מ מתישים אני מגיע לטור באורך 4 ק"מ של משאיות הממתינות למעבר. ההמתנה הזו נמשכה עבורם יומיים תמימים, אלו חיי נהגי המשאיות בחלק העולם הזה. אני ממתין לאיגור כשעתיים וכאשר הוא מגיע אני כבר בראשי עם הפתרון להמשך הדרך. אני מתחיל לצמצם ציוד, חלק מהדברים עוברים לאיגור, בחור עם לב מזהב, המנסה בכל דרך אפשרית באמצעות רצועות עיגון לחבר את הארגז למקומו. לבסוף אני מוותר על הארגז, מעביר מה שנשאר לתיקים אחרים וכך עם מרכז כובד גבוה יותר ופחות ארגז שמאל ממשיך בדרך. עובר את הגבול, מצהיר כמה כסף ברשותי, מתחמק באלגנטיות מפתיחת הציוד האישי שלי ונכנס לאוזבקיסטאן.

בדרך ה"קטסטרופה" לבינאו

המרחקים הם התוכנית היומית שלי, כל מספר מסתיר בתוכו הרפתקאות לא צפויות

על הרגליים מחדש, ללא ארגז שמאל

אחת התוצאות של הנפילה, תוקן בשטיפה הראשונה

איגור, נהג המשאית שסייע לי להתגבר על התקלה הזמנית וניסה לעזור בכל כוחו וסבלנותו

בחוץ, מעבר למעבר הגבול, מתקיים 'שוק' על בסיס כלי רכב ובו ניתן להחליף כסף ולמלא דלק ב'שוק שחור', לאכול ואפילו לישון. אני מחליף שטר של 50 דולר ב'חבילה' עצומה של שטרות אוזבקיים בני 1000 סום כל אחד, מדהים. למה לא מוחקים 3 אפסים ובכך נגמר העניין? אולי כי מחיקת 3 אפסים תעלה מחירים באופן חד כלפי מעלה… אני מחליט להמשיך מזרחה אבל אחרי כ 20 ק"מ אני מגיע למחסום דרכים ומבין כי זהו זה להיום. טעות תהיה להמשיך. הנפילות והטראומה בעקבותיהן מחייבות מנוחה ורגיעה. ראשיד החייכן מקבל אותי עם אוכל ומיטה תחת שמי המדבר מלאי הכוכבים וכך אני מתחזק להמשך. טלפון הביתה ואני מבקש מזהר סיוע דרך ירון מ"קמור" לזוג ארגזי צד ממתכת שימתינו לי במוסך ב.מ.וו באלמאטי כאשר אגיע לשם עוד כשבועיים. בוקר, שמש עולה במהירות וגם הטמפרטורה, אני יוצא לכביש, כמה מפתיע, לכיוון מזרח ואחרי כשעתיים עוצר במחסום דרכים נוסף ועדיין מרגיש את עקבות יום אתמול על גופי. אני מרגיש קרוב מאוד להתייבשות ומחליט לעצור בצל המחסום עד אחה"צ, כך אני נע לחילופין בין בקבוק מים לתנומה עד 5 אחר הצהריים ואז יוצא לכביש בחום של עדיין 38 מעלות אך מאושש יותר גופנית.  לאחר עוד כ 180 ק"מ אני מגיע לסוף המדבר, לכביש חדש לחלוטין ולריח המזכיר את שדות עמק בית שאן. לאחר 1000 ק"מ של מדבר ו 3 ימים ללא עץ אני מבחין, לאושרי, בעץ הראשון. עצרתי סמוך לעיר קונגרד בתחנת משאיות, אוכל, מנוחה ומיקלחת. לא צריך יותר מכך כדי להרגיש נפלא.

אסון ימת אראל והעיר חיווה

החלטתי להישאר כאן יום נוסף ובבוקר רכבתי כ 100 ק"מ לעיירה מוינאק, עיירה שהיתה פעם לחופו של "ימת אורל", האגם השלישי בגודלו בעולם והיום יושבת על מצוק חולי בגובה 15 מטרים מעל קרקעיתו של 'אגם' חול מידברי יבש וחרב. כדי להמחיש את הטרגדיה האקולוגית רוכזו מספר סירות דייג מעלות חלודה קרוב לעיירה וכך נוצרה 'סיבה' להגיע לכאן כדי לראות בעיניים את אחד האסונות האקולוגיים הגדולים, מעשה ידי אדם. אגם ושני נהרות ענק, סיר-דריה ואמו-דריה שהזינו אותו הוקרבו לטובת מפעל כותנה ענק בקנה מידה סובייטי. משלחות מחקר אין ספור נשלחו למקום האומלל הזה כדי לנסות להבין ולמצוא פתרון אך אין, בינתיים. מספר מדריך ה"לונלי פלנט" כי אם כל מדען שהגיע לכאן ב 30 שנים האחרונות היה מביא איתו דלי מים היה האגם חוזר לקדמותו, כמה עצוב.

מפגש דו גלגלי בערבה האוזבקית

האסון של אראל – בתמונה אחת

החלטתי להתחיל מוקדם לנוכח העליה החדה בטמפ' עם עליית השמש. יצאתי כבר ב 6 לדרך וכבר אחרי שעתיים לא יכולתי להמשיך כי כנראה שהמרק עם הבשר שבלעתי יום קודם לא היה מסונכרן עם בטני והתוצאה היתה תקלת מעיים חריפה, תקלה המסוכנת פי כמה ביום חם מאוד. נכנסתי למסעדה מקומית ושם התאוששתי על בסיס לחם וקולה קולה, על פי עצת בת זוגי ויויאן, עד אחר הצהריים ואז יצאתי מאושש לעוד 200 ק"מ לכיוון חיווה. חציתי פעמיים את נהר האמו-דריה הרחב על גשרי ענק וכאשר ירד החושך עצרתי, רק 20 ק"מ מחיווה כי בלילה אני לא רוכב. מלון ומנוחה והגעתי עם בוקר ברכיבה קצרה לעיר חיווה. הסיבה היחידה להגיע לחיווה היא העיר העתיקה שהיא למעשה מעין מוזיאון ענק מוקף בחומת בוץ בת מאות שנים עם צריחים ומדרסות נפלאים ביופיים. עיר זו הוותה במשך מאות שנים מרכז של סחר בעבדים על אחד נתיבי דרך המשי לכיוון טורקמניסטאן וראתה הרבה מאוד מעשי אכזריות קשים. מצאתי כאן הוסטל צמוד לשער הכניסה לעיר העתיקה, נווה מדבר של ממש ובחרתי בו כמקום מנוחה. אין לאן למהר.

לאחר יום וחצי ב'עיר המוזיאונית' של חיווה הרושם העיקרי מהמקום הוא מ'מגדל החבית הלא גמור' אך הנאה מאוד לעין בפרופורציות שלו ובצבעיו וכן מהמדרסות עם החזיתות המעוטרות וכן מחומת הבוץ המיוחדת של העיר העתיקה. מעניין היה לראות את העיר העתיקה באור ראשון של שחר, אור של שקיעה וגם בליל ירח כאשר מעל למסגדים ולצריחים עולה ירח מלא.

המגדל "הלא גמור" בחיווה

מיפגש נתיבי דרך המשי באוזבקיסטאן

מראה מחומות הבוץ על צריחיה של חיווה

למחרת בבוקר, יצאתי לדרך לכיוון בוכרה, 450 ק"מ כאשר מתוכם קטע של 100 ק"מ שארך כ 5 שעות, רכיבה מבור לבור שמזעזעת כל בורג באופנוע וכל עצם ועצב בגופי.

——————————————————–

אינטרמצו לאופנוע

כיוון שנשמעו כבר הערות ושאלות בענין האופנוע עליו אני רוכב אקדיש כאן מספר שורות לנושא. אני רוכב על BMW 1200GS מודל 2007 שנרכש ב"קמור" באוגוסט 2008 כ'יד שניה' עם 9,000 ק"מ עליו. מאז הוספתי לו יותר מ 120,000 ק"מ משלי, מתוכם כ 60,000 ק"מ בשני מסעות קודמים ובמסע הנוכחי. מאז יצאתי לדרך עברתי 8,000 ק"מ שהיו רחוקים מלפנק אותי או את הגמל שלי, בעיקר החל מרגע הכניסה לקזחסטאן. באחת מהעצירות באוזבקיסטאן, על שפת אגם אורל היבש ממים, שאל אותי בחור צעיר:" מדוע כל האופנועים שמגיעים לכאן הם מתוצרת BMW?"

האופנוע טופל במוסך היבואן במקצת מן הזמן וברוב הזמן, מאז התחלתי המסעות במוסך ה"אלכסים". ההכנה למסע הזה גם היא בוצע אצל ה"אלכסים" ועד עתה, לא נתגלתה כל תקלה, קטנה כגדולה. מקווה כי כך יימשך אף שאני בטוח כי באיזשהו שלב תגיע תקלה לנוכח מספר הק"מ שמצפה לי. לנוכח כישוריי ה"גבוהים" בנושאי מכונאות אני מנסה להדחיק המחשבות על כך.

הלב שלא מפסיק לפעום

אני בטוח כי אופנועים אחרים כמו KTM או דו"שים של Hunda או Yamaha ואחרים יכולים לעבור הדרכים בחלק העולם הזה בשלום והם אכן מסתובבים כאן ולעיתים אף יחד עם מורכבת. עם זאת האופנוע שלי לא איכזב מעולם, הרכיבה עליו מאוד נוחה, צריכת הדלק שלו עומדת עד עתה על 22.5 ק"מ לליטר, הכלי מספק תחושה של 'אמינות גמלית' וביטחון רב לרוכב. שורה תחתונה, לא הייתי מנסה אופנוע אחר לדרך הזו.

————————————————-

אח, פגישה שכזו ב… 10$

נחזור לדרך המזעזעת לבוכרה. בערך במחציתה מחסום דרכים שיגרתי של המשטרה המקומית. שוטר צנום וגבה קומה מסמן לי לעצור ומבקש 'ניירות'. על ידו קצין משטרה. אני מבין שיש בעיה. הוא מעיין בניירות והוא מצביע על שלט "עצור" במרחק של 10 מ' מאחורי ואני מבין כי הוא טוען שלא עצרתי. או קי, מהירות של כ 10 קמ"ש בערך והוא טוען שלא עצרתי. היה ברור לי מראש מה מטרת העצירה. קורא לי לאוהל הקטן בצידה של דרך העפר, הקצין נשאר בחוץ, מראה לי כי הקנס על אי עצירה הוא 62,000 סום (משהו כמו 30$ תלוי לפי איזה שער) והוא דורש ממני 100,000 סום, אמרתי לא! או קי 50,000 סום – לא! אני עונה ולוקח את העט מידו ורושם, על אותו נייר שהוא רשם את הסכומים, 10$. מייד "קופץ על המציאה" מקבל את השטר ואז יושבים יחד עוד כמה דקות, צחוקים, סיגריה ביחד, לצלם את שנינו הוא לא מרשה מסיבה ברורה ואני ממשיך בדרך.

מחסום ה 10$

סלאבק מפולין ומפגש "שורשים"

באחת מהיציאות מחומה של חיווה בשעת אח"צ פונה אלי בחור עם פנים עגלגלות, לא מקומי. "מהיכן אתה?" אני מישראל ואתה – "מפולין, לאן ממשיך?" – לבוכרה עניתי, "גם אני" אמר. אני על אופנוע – חייך, "גם אני". ו…לאן מתכוון להמשיך? שאל. אמרתי לפמיר, אלמאטי, בייקל וולדיווסטוק ובכלל להקיף את העולם. התחיל לצחוק בצחוק פרוע – "גם אני בטרוף". כל השאר היסטוריה. סלאבק, בן 50 רוכב על אדוונצ'ר מדוגם לעילא ולעילא מכל טוב טוראטק, בעל חברה למערכות בקרה, בטיחות וכיבוי אש מוורשה שהחליט שהגיע הזמן בחייו ל'עשות את זה'. עוד כמה שאלות ותשובות קצרות בעודנו נרעשים מהמפגש המפתיע מתחת לחומות חיווה אנחנו נפרדים ומסכמים, כיוון שאני יוצא מוקדם יותר, להיפגש אי שם על הדרך לבוכרה.

פגישה שכזו

לקראת סוף הקטע ה'מזעזע' לכיוון בוכרה ראיתי בזוית העין רוכב לבוש כולו בירוק זוהר חולף אותי מימין בעמידה על הרגליות. לאחר כמה ק"מ עצרנו יחד לקראת סיום הקטע 'השבור' של הדרך וסעדנו יחד דג נפלא על הגריל, באמצע המדבר. משפחתו של סלאבק מעיירה סמוכה מאוד לסקארישב העיירה שבה נולד אבי, קרוב לעיר ראדום. סבא שלו היה מומחה לסוסים כי סקארישב היא עיירה עם מסורת של שנים ארוכות בנושאי סייסות. סבא שלי, יעקב, היה רצען שהתמחה בייצור רתמות ואוכפים לסוסים. האם ייתכן כי שניהם נפגשו אי שם לפני 75 שנים סביב הנושא? בהחלט ייתכן. צחוק הגורל ממש. הוא בכלל טוען כי בעורקי דם פולני – ומי אני שאכחיש זאת?!

סלאבק רוכב על סוס מודרני, אדוונצ'ר מודל 2011, מדוגם בכל טוב טוראטקי והחברים הטובים שלו הם מהענף הדו"ג. הוא יהיה המלאך המושיע שלי בעניין ארגזי המתכת אותם אני מבקש להתקין על האופנוע שלי, דבר שהייתי צריך לעשות לקראת המסע אך לא הערכתי נכון כמה גבוה עבורי סף הדרכים כאן. אין בנמצא ארגזים כאלו במלאי, כך על פי בדיקתו היסודית של זהר 'השבילאי' ולכן הארגזים יגיעו אלי מפולין עד לבישקק בקירגיזסטאן ויותקנו במקום. בנוסף גם זוג מגפי רכיבה במקום שלי שנפחו נשמתם באבק דרכים.

צומת נתיבי הסחר ומפגש מזרח מערב על דרך המשי – בוכרה וסמרקאנד

הגענו יחד לבוכרה, סלאבק ואני ישירות למדרסות המרשימות במרכז העיר העתיקה. לא אגזים בכתיבה על שכיות חמדה אלו כי אין טוב ממראה עיניים. במרכז העיר העתיקה, בין המדרסות שוכנת לה בריכה ענקית המוצלת בעצים בני 500 שנים וסביב הבריכה מסעדה נעימה לשישליק או סתם תה ירוק או בהיר, תענוג צרוף לאחר ימי הדרכים המאובקות. מטרים משם שוכן בית הכנסת היהודי של קהילת יהודי בוכרה, על ידו בית הספר היהודי. שרידים לקהילה מפוארת ועשירה שחיה כאן תקופה ארוכה והיום רובה הגדול נמצא בישראל. הדרך מבוכרה לסמרקנד לא ארוכה במיוחד, כ 250 ק"מ והנתיב למלון שבחרנו לאותו הלילה הסתיים צמוד למוזוליאום של גורי-טמור. אותו מנהיג צבאי אשר הקים במאה ה 14 בכוח אכזריותו וגם כשרונו הטקטי אימפריה שחלשה על כל מרכז אסיה. הוא גם האיש שאחראי, בכושרו היצירתי ובגישתו לאומנות, להקמת בנייני הפאר העומדים על תילם עד היום במתחם הרג'יסטאן, יצירת מופת ארכיטקטונית, אין שניה לה בכל מרכז אסיה. יצאנו עם אור ראשון לצילומים במתחם המדהים הזה והוא אכן מעורר השתאות. המתחם הזה ידע וראה הרבה מאוד מעשי אכזריות והוצאות להורג במשך השנים בעיקר כעניין להמון בסופי שבוע….. היום הוא אתר תיירות מרהיב ומוקד משיכה לכל מבקר באוזבקיסטאן.

עם נוריאל בבית הכנסת ליהודי בוכרה

בוכרה

בבוכרה היפה להפליא

מוזוליאום גורי-טימור, המצביא והבנאי של סמרקאנד

הרג'יסטאן בסמרקאנד – מפעלו של גורי-טימור

הערים בוכרה וסמרקאנד היוו את נקודת המפגש של מוכרים וקונים מהמערב, טורקיה, אירופה, הקווקז ורוסיה עם המזרח – הודו, סין ויפן. כאן ישבו המתווכים, הבלדרים, המחסנים הבנקאים וכאן כסף וסחורות החליפו ידיים במשך מאות שנים עד לדעיכה של דרך המשי לפני כ 400 שנים עם ההתפתחות של הסחר הימי. הצומת הזה במרכז אסיה היווה לא רק מיפגש של סחורות אלא גם מפגש תרבויות ודתות, בעיקר מפגש של האיסלם עם הדת הבודהיסטית. במאבק על השליטה הדתית בחלק העולם הזה גבר האיסלם על הבודהיזם. יש באזור דוגמאות רבות לשילוב של אלמנטים דתיים משני עברי האמונה. הסוד הסיני הטכנולוגי השמור ביותר, אמנות הכנת הנייר (לא רק משי)  דלף באמצעות דרך המשי (שבויי מלחמה סיניים בקרב טאלאס) למרכז אסיה ומשם לאירופה. סוד זה הווה דלק בגלגלי הקידמה הטכנולוגית באירופה שאיפשר לאירופה להתגבר על הנחיתות הטכנולוגית מול ה'דרקון' המתוחכם ממזרח.

העיר טשקנט בה אנחנו נימצאים כרגע, הינה עיר ענקית, עדיין מלאה סימנים של כמעט 90 שנות שלטון סובייטי – בנייני דירות ענקיים מכוערים עם מאות מרפסות, כל מרפסת מסמלת דירה אחת. בנייני ציבור ושלטון עצומים בגודלם, רובם עומדים ללא שימוש מסיבות של תקציב לאחזקה. רחובות רחבים מאוד, 4 וגם 6 נתיבים לכל כיוון. חציית רחוב כזה היא ריצה של 60 מ'. הכל נותן תחושה של קטנות לנוכח הגדלים שמקיפים אותך. אולי זו הפילוסופיה מאחורי התפישה האורבנית הזו. אין כמעט אפשרות להסתדר בעיר כזו ללא רכב וכך פועלת כאן תחבורה ציבורית לא רעה בכלל ואנחנו עושים בה שימוש תכוף. העיר עצמה איננה מצטיינת ביופיה או באתריה ובכלל זה הבאזר המקורה המפורסם הנמצא תחת כיפה עגולה ובו אלפי דוכנים של פירות, ירקות, בשר, תבלינים, דברי מתיקה ומאפה. באזר כמו באזר.

לסיכום דיווח זה רק אומר כי דרך המשי 'חיה וקיימת' אם כי בעוצמה פחותה בהרבה מבעבר ותכניה אחרים. (בחלק מנתיביה עובר היום אופיום מאפגניסטאן) שיירות של מאות משאיות ורכבות עושות דרכן מממזרח למערב וממערב למזרח בנתיבי העבר ומובילות מזון קפוא, מוצרי אלקטרוניקה וכלי רכב בין אירופה ומדינות מרכז אסיה. נוסף להם גם כמה אופנוענים שיצאו לבדוק את הדרך בגלגלי 'גמליהם'.

הכיוון מזרחה

יומיים ראשונים של רכיבה ביוון ולמעשה כבר חלף שבוע מאז היציאה ממשמר הנגב. כמתוכנן, יצאתי מאתונה לאחר הצטיידות אצל אנג'לה הסנטימניטלית מטוראטק שהרטיבה עיניים כאשר שמעה שבעצם אני יוצא למסע לבד. "עברו אצלי כבר כמה כמוך…אני לא מצליחה להבין אתכם…" כך אמרה ואיחלה לה דרך צלחה. רכשתי בחנות הנפלאה הזו באתונה כמה השלמות של ציוד והפריט החשוב בעיני הוא מכשיר ה SPOT. מכשיר מעקב לוויני המאפשר למי שאתה מאשר לדעת היכן אתה נמצא בהפרשי זמן של כחצאי שעות ובדיוק גבוה מאוד. הקרדיט לרכישה הוא ליוני בן שלום שהמליץ לי לרכוש אותו. ה'כתום' הקטן הזה מביא הרבה שקט נפשי לדואגים לך ומאפשר להם כמעט… לרכב יחד איתך.

התוספת שרכשתי בטוראטק היתה זניחה מבחינה משקלית אך איך אומרים… זה היה הקש… כל שביקשתי היה רק להעמיד האופנוע על 2 גלגלים ולצאת לדרך. אי אפשר. כבד מדי או יותר נכון מרכז כובד גבוה מדי. קראתי למישהו שיסייע לאחר שכבר יום קודם בדרך מנמל לאבריו לאתונה כאשר עצרתי לחגוג עם סובלקי יווני נפל האופנוע, ללא נזק אבל מכה בתודעה.

הבוקר כבר הורדתי לו את מרכז הכובד וחילקתי משקל נכון יותר ואכן ההבדל מייד ניכר בניהוג, בשליטה בבהמה הגדולה הזו אבל היא עדיין גדולה וכבדה ולזה אצטרך להתרגל. האופנוע כבד יותר מהמסעות הקודמות כי הוא מכיל 'תשובות' ליותר מצבים אפשריים ועדיין לא לכולם.

מאוד לא פשוט 'להיכנס' בפועל למסע כזה. התוכניות המחשבות והפתרונות שאתה נותן בביתך רחוקים מאוד מהמצב האמיתי ורק כאשר מנסים פעם כך ופעם אחרת 'בשטח', מגיעים לתוצאות משביעות רצון. כאשר מדובר בציוד כמובן. קטע אחר בכל בעניין הזה הוא מה שלמעשה נטלתי על עצמי. אולי ארחיב על כך בפוסט אחר אבל הוא מאוד משמעותי. הרבה יותר מארגון פריטי הציוד באופן הנכון על האופנוע. בעניין זה, לא רבים מבינים עד הסוף במה מדובר. אחד שמבין סובב כרגע בעולם, אדם שני (מתועד באתר של יוני בן שלום) כתב לי אתמול מייל מעודד ומחזק כמי שמבין היטב מה עומד לפני.

מזג האויר מצוין, האייל האפור מתנהג מצוין, הנופים ניפלאים כרגיל, הקפה היווני טעים לעולם כך גם הסובלאקי. "אני מישראל" – "אהה, מכבי ת"א", זו התשובה הקבועה והפתח לכל שיחה כמעט. מעניין איך יתפתחו שיחות בתורכיה לשם אגיע מחר בצהריים.

היום עם הגיעי לסלוניקי התחלתי התנועה מזרחה ומקווה כי לא אקבל תשובה של 'תנועה מזרחית'. מחר אני חוצה את הגבול בין היבשת הנוצרית בעיקרה לעולם שמתחיל באיסלם אבל יש בו גם לו מילארדים הנושאים אמונות אחרות. אני מקווה למפגש טוב עם השונה והאחר.

בנמל לאבריו, הבותקה של סלמיס

נוף יווני טיפוסי בדרך לפיראוס

גירוס (סובלאקי) ראשון

פסגת האולימפוס מושלגת בשלגי אביב

קשירה מחודשת והתוצאה טובה יותר