מארץ הטנגו והמאטה אל חופי אורוגוואי

נפרדתי מחביאר וסנדרה בפרידה חמה ותיקווה להיפגש מחדש תוך כחודשיים ושמתי פעמי לעבר הנמל משם יוצאת מעבורת החוצה את Rio de La Plata המאוד רחב לעבר העיר קולניה באורגוואי. חציית מוצא הנהר לעבר אטלנטי אורכת כשעה תמימה. ביקרות הדרכונים נערכה עוד לפני העליה למעבורת ורק הליך המכס בוצע לאחר הירידה מהמעבורת על כנף טנדר עם פקיד אחד ששיחרר אותי לאחר כ 3 דקות של מילוי טופס, קצר ויעיל. מצאתי הוסטל נחמד לא רחוק מהמרכז La Cachimba ולאחר עליה על מדי רחוב יצאתי לאתר את מה שמצוי כנראה בכל עיר באורגוואי, כך אומרים, דוכן ה Chivito. סנדוויץ' אורגוואי אשר בו כל טוב של בשר, ירקות, ביצה ועוד שאר ירקות.טעים ומשביע כמו ארוחה מלאה. ברחובות קולוניה חולפות באיטיות וזהירות ראויים לציון מכוניות בנות חמישים ושישים שנים. פיאט 127, NSU, BMW 2002, מכוניות פיז'ו 404 ו 504 ועוד רבות מאותה התקופה.

P1080125 P1080127 P1080134 P1080136

הרושם הראשוני מהארץ החדשה הוא של מדינה רגועה, שקטה, מכבדת ומכובדת. נעלמה ה'פושיות' של הארגנטינאים. שם התקבל רושם של משהו חסר סבלנות, לא יכולתי להניח את האצבע במדויק על מה שלא אהבתי אבל היתה באויר תחושה של משהו לא רגוע, לא סבלני.

P1080144 P1080146 P1080149 P1080150

אורוגוואי היא מדינה מאוד שטוחה טופוגרפית. רובה מצוי באגן הדלתה של נהר הפלאטה אשר נקרא "נהר אורוגוואי" בשטחה של זו ונהר ה"פלאטה" בשטחה של ארגנטינה. המדינה נהנית מחופי ים ללא סוף לאורך האוקינוס האטלנטי ואלו מלאים בהמוני נופשים. בין השאר תודות לעובדה כי הימים הם ימי הקרניבל – עוד סיבה לחופש כאשר לא מזמן הסתיימה חופשת חג המולד והשנה החדשה גם יחד. חופי הבירה מונטווידאו גם הם, כמובן, מלאים במתרחצים ואני ניצלתי את העובדה כי העיר כמעט ריקה בזכות הסופ"ש הארוך ועברתי כמעט לבד רכוב על הגמל בכיכרותיה הראשיות ולאורך הרציפים של הנמל הגדול. יש כאן אוירה של עיר נמל ים תיכונית, מזכירה את חיפה, רק ללא הכרמל.

P1080154 P1080156 P1080161 P1080162

פונטה דל אסטה (Punta del Este) היא מגרש המשחקים של עשירי בואנוס איירס שמדרום, סן פאולו מצפון וכמובן עשירי אורגוואי. עיר נופש מהסוג של קאן, סן טרופז ואחרות בריביירות האירופיות. היה מעניין רק לחלוף ברחובות ולארוך הטיילת הנוטפת כסף רב ולאורכה רכבי פאר בעלי לוחיות שונות ממדינות דרום אמריקה אך החופים נמשכים הרבה לפני ואחרי פונטה דל אסטה ("נקודת המזרח").

P1080164 P1080165P1080168 P1080172 P1080177 P1080178 P1080179 P1080180 P1080181 P1080182

כך היא גם "נקודת השד" – Punta Del Diablo, כפר נופש מרושת רחובות חוליים – מעשה שתי וערב, היושב מעל מפרציים חוליים ויפים למראה. מאות צעירים ממלאים את בתי הארוח שלו, באחד מהם השתכנתי – Unplugged Hostel שמו. השמחה ממלאת את החדרים וגם ביניהם של ההוסטל, שירים בליווי גיטרות כמעט עד אור הבוקר, בשר משובח על האש –  צעירים לוקחים חופש מהעבודה בבואנוס איירס ומגיעים לחופי אורוגוואי להנות – בדיוק כמו שאנחנו נסענו לחופי סיני לפני 4 עשורים.

P1080187 P1080188 P1080192 P1080194 P1080195 P1080196 P1080199 P1080200

כך נראה גשם אח"צ העומד לפרוץ כל רגע
P1080202
P1080203 P1080205 P1080207

כך בהוסטל בערב – אלופי הבשר לכל סוגיו

את הכניסה לברזיל כמעט והחמצתי. מעבר גבול מינורי, לא מסומן או מדוגלל יותר מדי. עברתי את נקודת היציאה מאורוגוואי ביותר מק"מ ואז הבנתי שצריך לשוב על עקבותי כדי לקבל החותמות הדרושות ורק אז להמשיך לנקודת הביקורת הברזילאית. שמיים הולכים ומשחירים וגשם מתקרב, תופעה כמעט קבועה בברזיל בשעות אח"צ דחקו אותי למלון דרכים סביר לקראת ערב.

P1080208

צפונה בארץ הרוח והטנגו

P1070733ללא טקסים מיותרים יצאנו מאושוואיה על כביש 3 לאחר תידלוק, צפונה. אין כיוון אפשרי אחר. כאשר זרקתי מבט קצר לעבר המפה המקופלת תמיד עם המסלול היומי, המפה הנמצאת בכיס השקוף של תיק המיכל, הבחנתי כי בפעם הראשונה מאז היציאה מהקצה הצפוני של אלסקה לפני כחמישה חודשים המפה מוצפנת עם כיוון הנסיעה והכל מסתדר. לא צריך יותר להפוך כיוונים – מזרח עם מערב, צפון עם דרום. הכל מונח במקום ובאופן הגיוני, עוד סימן לכך שפני צפונה. מזג אויר קר למדי קיבל את פני ברגע שיצאתי מאושוואיה ורוח שרק הלכה והתחזקה לעוצמות שלא פגשתי עד כה, הפכה את הרכיבה ללא נעימה בלשון המעטה. חשבתי על ה'ריפיו' שמחכה לי ורוחי מעט נפלה. עצרתי לתדלוק והמשכתי למעבר הגבול השישי במספר בין צ'ילה לארגנטינה. עומס תיירים האריך מעט את הליך ההחותמות אך גם זה עבר ודהרתי עם דייב למעבר הצ'יליאני על 12 ק"מ של 'ריפיו' לא רע בכלל. לאחר החותמות הצ'ילאניות עצרנו למרק חם כדי להוריד מעט את רעידות הקור, המרק המהביל הועיל בהחלט. יצאנו ל'ריפיו' – לקראת 110 ק"מ אחרונים בהחלט של דרכי עפר וחצץ, מאובקות עוד יותר מתמיד, "בזכות" הרוח העיקשת ממערב. הפעם הספירה של הק"מ היתה לאחור שלא כמו ברכיבה דרומה – אז פשוט לא ידעתי כמה ק"מ זה יימשך. הפעם ידעתי וזה הפך את כל העניין לקל הרבה יותר. דהרתי ממש, ככל שהתקדמה הדרך, למרות תלמי החצץ, לא עצרתי ולו כדי לנוח קמעה ואחרי כשעתיים חיבקתי את האספלט בשימחה וגאווה. (מזכיר לי את ה'דהירה' על ה'"דאלטון" של אלסקה בדרך דרומה) טפחתי לגמל על מיכל הדלק שלו והודיתי לו על הביצוע המושלם. מכאן דהרנו, דייב ואני, לעבר המעבורת, שם בהמתנה פגשנו שני רוכבים מברזיל שגם הם יצאו מאושוואיה כמונו. חצינו כולנו את מיצרי מגלאן ובשעת ערב עברנו במעבר גבול אחד משותף לצ'ילה וארגנטינה – זיג מס' 7. לקראת חושך הגענו לריו גאייגו (Rio Gallegos). עיר של רחובות שתי וערב המשמשת כעוגן צבאי לפעילויות רבות באזור הדרומי של פטגוניה, בעיקר פעילות ימית ואוירית של צבא ארגנטינה. התמקמנו במלון Cabo Virgines והגיע סוף ליום בו רכבנו 580 ק"מ ובו נפרדנו מארץ האש. בבוקר גילינו כי רוכבים נוספים הגיעו במהלך הלילה והתעוררנו עם בוקר ל 8 אופנועים הסוגרים על הכניסה של המלון, רובם מברזיל. יש מאות רוכבים, להערכתי, המגיעים מברזיל לפטגוניה ולארץ האש.

P1070736 P1070737 P1070738 P1070742 P1070745

P1070750 P1070752

גם כאשר לא קורה כלום בפאטגוניה ואין אתר לבקר בו או לצפות בו הרי שלא משעמם כאן. מייד עם היציאה בבוקר לכיוון צפון נתקלנו ברוח צד מאוד חזקה שהלכה והתגברה לעוצמות גבוהות. התחזית בישרה רוחות מערביות של 50 קמ"ש, לעניות דעתנו – שלי ושל הגמל, מהירות הרוח היתה גבוהה בהרבה מזו שנחזתה. הדרך כולה – כ 360 ק"מ עד לסן יוליאן עברה עלינו ב'הסבת שמאל' חזקה. כל אימת שחלפה משאית מולנו הטלטלנו כאחוזי אמוק. כל מעבר כזה שואב אותך אל מרכז הכביש בעוצמה, דבר מאוד מסוכן כאשר בעקבות המשאית דוהרות מכוניות נוספות, אתה למעשה נשאב אל מולן. לאט לאט הסתגלתי למצב, יצאתי מהדריכות ומהמתח בשרירים, אחיזה קלה מאוד וחופשיה בכידון גם כאשר חולפת משאית כבדה ממול, ה'גמל' מזדעזע כולו אך שומר על קו ההתקדמות שאותו בחרתי לעיתים במרכז המסלול ולעיתים הרחק בצד ימין כדי להקטין למינינמום הזעזוע ממשאית חולפת. בהחלט יום 'מעניין' של רכיבה. רק הגואנקו והיענים שבצידי הדרך לא נראו מתרגשים מהרוח. לדעתי הם יתחילו להתרגש אם היא תיפסק ביום מן הימים.

P1070753 P1070754 P1070755 P1070756 P1070758 P1070767 P1070770

בסופם של טילטולים הגענו לסן יוליאן היושבת לפתח מפרץ רדוד יחסית. על הטיילת של העיר ניצבת רפליקה של "ויקטוריה" – האניה של מגלאן שעגנה כאן ב 1520 בדרכה לגילוי של המיצרים הקרויים על שמו בין פאטגוניה לארץ האש – מיצרי מגאלן. כאן תלה פרדיננד מגלאן 2 מהאנשים שסרבו לפקודותיו, אחד מהם קברניט של אחת מספינותיו. 58 שנים לאחר מכן ערף, באותו המקום, פרנסיס דרייק את ראשו של סגנו באשמה דומה לזו שנאשמו התלויים של מגלאן. כאן על צוקי החוף גילה  ב 1834 צ'ארלס דארווין הצעיר בעת מסעו עם ה"ביגל" עצמות אותן חשב לפיל קדמון ולאחר מכן הסתברו כעצמות בעל חיים קדמון אחר, משהו בין לאמה לגמל. הגילוי הזה הוביל את דארווין יותר מאוחר לפרסם את מה שמוכר לנו כ"מוצא המינים". סן יוליאן בהחלט מקום עם כבוד היסטורי, לטוב ולרע.

P1070762 P1070763

הרכיבה צפונה לעבר בואנוס איירס ארוכה היא מאוד – כ 3,000 ק"מ, יותר ממחציתם היא 'פאטאגונית' עם הרבה רוח ומישורי פאמפאס אין סופיים מרופדים בשיחים כדוריים וקוצניים, מאוד מצומצמים כדי להיות מסוגלים לשרוד בתנאי הקור והרוח, כך לימדה פועה בשיעורי אקולוגיה באוניברסיטת ב"ג.

P1070772 P1070774 P1070776

לאורך כביש 3 המיתולוגי ובמרחק של כ 100 מ' ממנו גדרות בקר משני הצדדים. גדרות בגובה 1.40 מ', 7 חוטי ברזל לכל אורכם. גדרות בעלות מקצב קבוע של עמודי עץ חזקים וביניהם 7 ולעיתים 11 עמודים דקים יותר. מעל הגדרות הללו מדלגים הגואנקו הבוגרים וגדולי הממדים בקלות רבה, צאצאיהם הצעירים יותר מתקשים לעיתים למצוא נקודת מעבר והם רצים לאורך הגדרות עד אשר מוצאים אפשרות מעבר בעוד ההורים עוקבים אחריהם בדאגה ומחכים להם, מחזה נפלא שחזר על עצמו מול עיננו מספר רב של פעמים. גואנקו שנכשל במעבר נשאר תלוי על הגדר ובדרך כלל זה נגמר בשלד עצמות, עצוב.

P1070769

יום רכיבה ארוך של כ 500 ק"מ הוציא אותנו מ Caleta Olivia אשר במרכזה ניצב מונומנט של El Gorosito האיש אשר על מגוף הנפט, האוצר האזורי כאן בפאטגוניה, עליו נבנתה כלכלה איזורית אדירה של קידוחים, הפקה והובלה של הנפט צפונה לעבר מרכז ארגנטינה ושאר העולם. אכן פניו של האיש מופנות בהחלט צפונה, לשם יישלח הנפט. המונומנט הזה הוקם כבר ב 1969 כאשר היה גבוה מכל בתי העיר בני קומה אחת אז. היום הוא קצת נעלם בין הבניינים אבל שמחתי, לפתע, לחלוף על פניו.

P1070780

בשעת אח"צ מוקדמת הגענו ל Puerto Madryn לפתחו של פארק ואלדז והתמקמנו בהוסטל Anclas del Sur עם חניה סגורה וחיבור טוב לרשת.

P1070784

מאז שנמצאה אם ללא רוח חיים לצד הדרך ולצידה תינוק חי היונק ממנה חלב נוהגים הארגנטינאים להניח בקבוקי מים על יד אתרים המנצחים טרגדיות בדרכים

פארק הטבע בחצי האי ואלדז הוא מקום מפתיע בהחלט. יצאנו עם בוקר ל"סיבוב" של 400 ק"מ בשמורת הטבע שזכתה למעמד של אתר טבע עולמי ע"י אונסק"ו. לאחר כ 100 ק"מ של אספלט נכנסנו בשערי השמורה ורכבנו על דרכי חצץ, "ריפיו", על פני שטח רחב וגדול, שטוח לחלוטין ולכאורה חסר עניין. כך, עד שמגיעים אל צוק החוף החולי המתנשא בגובה 30 מ' מעל גלי האטלנטיק. אז מתחיל האקשן האמיתי. בנקודה אחת מתארחים בקרב קהילת פינגווין מגלאני אשר בניה מתקרבים ממש עד רחבת החניה של כלי הרכב ומאפשרים התבוננות מאוד קרובה בהם. בנקודה אחרת, צפונית יותר, מגיעים לתצפית על רצועת חוף עשירה באלפי פילי ים ואריות ים, משפחות משפחות הם מוטלים או מתרוצצים בין החוף החולי לגלי הים וחוזר חלילה. נערות הזכרים של פילי הים בעלי החדק המעוך נשמעות למרחוק כאשר הם מגינים מפני זכרים בודדים על הטריטוריה שלהם הכוללת את הנקבות והצאצאים אשר "בבעלותם". מחזה שאפשר להביט בו שעות. לעיתים ההגנה על "המשפחה" לובשת אופי יותר פיזי ואלים אבל "דם" לא ראינו נשפך. לעומת זאת ציפינו לראות "דם" מצד לוויתני האורקה, ה Killer Whales, אשר כאן בפארק ואלדז מגיעים לצוד את הגורים הקטנים של פילי הים, תמיד בשעת גאות. הקדמנו או אחרנו כנראה במספר שבועות ו"דם" מהסוג הזה ניתן לראות במהלך החודשים נובמבר ודצמבר או במרץ ואפריל.

P1070789 P1070794 P1070798 P1070802 P1070807 P1070808 P1070809 P1070812 P1070813 P1070819 P1070831 P1070834

בפעם הבאה, לא נורא. חזרנו לעבר פוארטו מאדארין על דרכי ה"ריפיו" ובסה"כ גמאנו ביום אחד כ 220 ק"מ של חצץ ואבק. בדרך חזרה עוד חלפנו על פני "אי הציפרים" אותו אי אשר נתן לסנט אקזופרי את ההשראה לתאור של נחש הבואה הבולע פיל בספרו ה"נסיך הקטן". זו הפעם השניה שאני "פוגש" את סנט אקזופריֿ, הטייס המפורסם, שעקבותיו נעלמו בים התיכון במהלך מלחה"ע ה 2. בפעם הראשונה היה זה במרוקו כאשר סעדתי במסעדה הנושאת את השם "הנסיך הקטן" על יד מקום אשר שימש את סנט אקזופרי כמסלול נחיתה לצורך העברת דברי דואר במרוקו בדרכו לדאקאר.

P1070801

אחד הדברים שהבנתי היום כי הרכיבה על דרכי החצץ מאוד מתישה לא בגלל המאמץ הפיזי הכרוך בשליטה על האופנוע וקו ההתקדמות שלו אלא בריכוז הנדרש מהרוכב כדי לשמור על מהירות סבירה וקו התקדמות בטוח. 220 ק"מ כאלו היום היו לי קשים מאוד לקראת הק"מ האחרונים, בעיקר ריכוז הראיה והמבט למקום הנכון. בשלב מסוים הכל מתחיל להראות מטושטש ולא ניתן להבחין יותר היכן בטוח לרכב והיכן לא. ייתכן כי לצעירים ממני אין בכך בעיה אך ל'קשיש' כמוני בהחלט לא קל.

עצים, ירק, מטעים – כל אלו התחילו להופיע היום בפעם הראשונה לאחר 4 שבועות של ערבה אין סופית, קרה וסחופת רוח. מזכיר את המראה של השטחים הירוקים הראשונים שראיתי לאחר המדבר האוזבקי, לא רחוק מחיווה. רק הרוח עדיין משתוללת ומאיימת לקרוע הקסדה מהראש ואת הגמל יחד איתי מנתיב הנסיעה, אך כל אלו לא התרחשו עדיין, לשימחתי. עוד דבר שלא משתנה הם התורים בתחנות הדלק. תופעה לא מובנת – המתנה לתידלוק אורכת בין 45 דקות לשעה וחצי בשעת צהריים. כך בכל תחנות הדלק כמעט ללא יוצא מן הכלל אלא אם אתה מגיע לתדלוק מוקדם מאוד בבוקר. שאלתי אחד הנהגים המקומיים להסבר שלו לתופעה והוא נתן לי את התשובה המפתיעה – "יותר מדי תיירים….". כלומר, ה'שיטה' בסדר אבל התיירים או המטיילים הם הבעיה. מדדתי – כל רכב לוקח בערך 7 דקות לתדלוק. פנטסטי. בתחנה שני עובדים ורק 2 משאבות מופעלות מתוך 6 הקיימות.

P1070840

סופו של יום הגענו למרכז העיר ויידמה (Viedma) השוכנת על שפת ה Rio Negro – נהר גדול התוחם מצפון את פאטגוניה. בתמקמנו במלו "אוסטרל" מול פסלה של "אוויטה" הלא היא אווה פרון האהודה כאן מאוד.

P1070843 P1070847

הרכיבה נעשית יותר ירוקה, יותר חמה אבל גם הרוח נעלמה כאשר התרחקנו כ 200 ק"מ מצפון לRio Negro. בהחלט אני יכול לציין כי הרוח זהו עניין פאטאגוני פנימי שאין כל אפשרות להתחכם לו, לעקוף אותו או להימנע ממנו אלא רק אם מקבלים החלטה לרכב בלילה וזו כמובן החלטה לא נבונה כאשר מדובר בדו"ג וברוכב לא מקומי. כל שנותר הוא לחוות אותה לאורך כמה אלפי ק"מ, בירידה דרומה וגם בטיפוס צפונה ולזמזם או לצעוק בקסדה את "זמר נודד" של נעמי שמר, זה עוזר, מעדות אישית.

P1070849

עברנו ב Tres Arroyos, עיר שקטה עם מרכז נאה, בניינים ישנים בסגנון מעט ברוקי, כמו צרפתי, לא מוקד תיירות או עיר תעשיה. מקום שחיים בו אנשים כמו רוב המקומות בעולם אך עבורי זו היתה חניה נעימה של לילה לפני הרכיבה של היום האחרון לעבר Bs. As. כמו שכאן נוהגים לקרוא לבואנוס איירס.

P1070857

P1070851

קורבנות תאונות דרכים מונצחים על הכביש עם כוכב מחומש צהוב ושם הקורבן בצידם

לאחר כ 3,600 ק"מ ו 8 ימי רכיבה הגענו לבואנוס איירס. בשכונת פלורידה השקטה במזרח העיר קיים מוסד מוכר לאופנוענים רבים המגיעים מכל העולם לבואנוס איירס בדרכם אל או מאושוואיה ואתרים אחרים – "דאקאר מוטוס". מנהלים אותו זוג יהודי חביב ביותר – חביאר ואישתו סנדרה. חביאר מכונאי במקצועו ועיסוקו מבצע טיפולים ותיקונים מכל הסוגים, החלפה של צמיגים לכל דורש ואילו סנדרה מטפלת באחזקת ההוסטל הקטן בו משתכנים הרוכבים לכמה לילות וכן מתמחית בהובלת אופנועים מכאן לכל חלקי העולם. חויאר כבר ארחו כאן לפני את יוני בן שלום ואת אדם שני כאשר עברו כאן. כמובן שמצויה כאן, בראשם ועל קירות ה'אואזיס הדו"ג' שהם מנהלים כמות עצומה של אינפורמציה מכל סוג הדרושה לרוכבים במסעותיהם בדרום אמריקה. התמקמנו על מיטות ספרטניות, קומותיים, נקים כאן בית למשך כמה ימים עד שנסיים טיפולים לאופנועים, נחליף צמיגים ונשוטט מעט בעיר שיש לה לא מעט מה להציע לתייר.

P1070863 P1070920 P1070865

ראשית דבר, הגמל דורש את שלו. לאחר יותר מ 13,000 ק"מ בדרכי האבק של פאטגוניה וארץ האש מאז הטיפול האחרון ולאור העובדה כי ה'קשיש' כבר חצה את קו ה 180,000 ק"מ ביקש מסג' הגון והחלפת נוזלים בכל איבריו. בקשתו היא פקודה עבורי. רכבנו יחד לעבר אחד מכמה המוסכים המורשים המטפלים באופנועים בוואריים בבירת הטנגו. קיבלו אותנו יפה. בדלפק חייך אלי Grande ששהה בישראל במשך 4 שנים בזכות שליחות של אביו אשר שימש כמזכיר ראשון בשגרירות ארגנטינה בתל אביב בין השנים 1990 – 1994. הבטיחו לנו אופנוע מטופל למחרת בשעת צהריים.

P1070869

ניצלתי את אחר הצהריים לסיור יחד עם וינסנט מדרום אפריקה אשר שוהה יחד איתנו כאן בהוסטל של חביאר וסנדרה.

P1070867

לקחנו רכבת למרכז העיר – מרחק של כ 15 ק"מ. התחושה המיידית עם ההגעה למרכז העיר כי זהו מקום בסדר גודל עולמי – זוהי עיר-עולם במונחים גיאוגרפיים. זוהי העיר הרביעית בגודלה בעולם. הכל גדול מאוד, התנועה של העוברים והשבים אל תחנת הרכבת וממנה עצומה. הרחובות רחבים מאוד ובקירבה לתחנה נמצאת השדירה הרחבה ביותר בדרום אמריקה – שדירת ה 9 ביולי, הוא יום העצמאות הארגנטינאי. אורך השדירה כ ק"מ אחד ובה 11 נתיבי תנועה לכל כיוון. במרכזה האובליסק המפורסם של בואנוס איירס. ביקרנו, לפני כל דבר, בבית העלמין "ריקולטה" בו טמונה "אוויטה" – אווה פרון שנפטרה בגיל 33 ממחלת הסרטן. אישתו של חואן פירון בתקופת כהונתו הראשונה כנשיא ארגנטינה. "אוויטה" זכתה לאהדת ההמונים בארגנטינה וקברה עד היום משמש כמוקד עליה לרגל. גם אנחנו ביקרנו. המשכנו לשוטט ברחובות העמוסים לעייפה בנחילי אדם אינסופיים וחלפנו על פני משמר הכבוד הקבוע באנדרטה לחללי "המלווינס/פולקלנד".

P1070874 P1070877 P1070879 P1070885 P1070902 P1070903 P1070905 P1070918

בשעה היעודה למחרת היום חיכה לי הגמל הקשיש מחייך כולו מנוזלים רעננים בגופו ופילטרים חדשים בפתחיו השונים ושוב עבר את בדיקת המחשב ללא כל כשל וכל תקלה אחרת לא נמצאה בו. ניצלתי את שארית היום לאירגון הציוד כולו מחדש, דבר בהגיע הזמן לעשותו.

אני עסוק במחשבות על ההמשך – אפשרויות ההטסה מכאן מאוד נוחות ולא יקרות הן לאוסטרליה והן לדרום אפריקה וכמובן גם לארה"ב או אירופה. הכל פתוח ואפשרי. מחכה לי גיחה ארוכה לאורגוואי וברזיל ובמהלכה אחליט על כיוון.

איתנו בהוסטל נימצאים ג'ורג' משוויץ המטייל בעולם והגיע לכאן מאלסקה על אדוונצ'ר ואיתו ייאצק מקרקוב שבפולין גם הוא עורך מסע חובק יבשות. יושבים ומדברים עד מחצית הלילה כאשר נושא השיחה הכמעט יחיד הוא אופנוענות, מסלולים לרכיבה, מסלולי אקסטרים ופינות "קצה" וכמה שאפשר יותר. אני בעיקר מקשיב בקטעים הללו ושוב ושוב מתחדדת בי ההכרה כי אני 'תייר על אופנוע' ובהחלט לא "אופנוען" כמשמעו.

בואנוס איירס עיר ענקית, כך הבנו היטב, דייב, וינסנט ואני ממרומי האוטובוס הצהוב שלקח אותנו לסיבוב של תיירים ברחבי העיר במשך כ 3 שעות. גם מרכז העיר לא אפשרי להליכה יותר מכמה בלוקים בשל הממדים העצומים של העיר. עברנו את רוב שכיות התיירות הפופולריות – האובליסק, פרח הטיטניום, הפארקים המלאים במשפחות הנהנות מהם, מרכזי השלטון והמונומנטים למיניהם ועוד. קינחנו לעת ערב בפלאזה של שכונת סאן טלמו עם צפיה בטנגו נעים לעין.

P1070931 P1070934 P1070940 P1070962 P1070966 P1070974 P1070981 P1070985 P1070998 P1080006 P1080011 P1080014 P1080015 P1080018 P1080047 P1080050 P1080057

IMGP8134

לרקוד כזה טנגו לא בטוח שאצליח אבל אולי אנסה כוחי בנגינה באוקרינה

הביקור המעניין וה"צבעוני" ביותר שערכתי בבואנוס איירס היה דווקא בשכונת בוקה, שכונה המסווגת במדריכים השונים כמקום מעט מסוכן להסתובב בו. השכונה בה שוכן המגרש הביתי של קבוצת בוקה ג'וניורס בה שיחק גם מרדונה האגדי ובה נמצא קובץ של בנינים ישנים הצבועים כולם בצבעים עליזים, ביניהם בתי קפה, גלריות, מזכרות לתיירים, שווקים ניידים של סופשבוע וכמובן ריקודי טנגו ברחוב. בדרך חלפתי על פני תחנת כיבוי האש הראשונה של ארגנטינה ובה רכבי כיבוי מסוף המאה ה 19. בוקה היא הנאה לעין ולנפש.

P1080081 P1080084 P1080087 P1080088מראדונה היה כאן לפני
P1080090 P1080095 P1080099 P1080100 P1080103 P1080108 P1080110 P1080118

גשר "הנשים" של קלטראווה – בהשראת ריקוד הטנגו, על פי דבריו

P1080111

משפחה של 'דרי רחוב' שרועים על מדשאה בלב בואנוס איירס ביום חם ולח של קיץ

בפוסט הבא אמשיך לרכב מבואנוס איירס החמה אל ריו דה ז'נירו הלוהטת וגם לגמל יתחיל להיות 'קשה' במקצת.

"ארץ האש" – "סוף העולם" אך המסע נמשך

יצאנו מפוארטו נאטאלס לאחר 4 לילות במקום בארוח מפנק למדי של תרזה ורוג'רס, דייג בעברו והיום נגר לעת מצוא. לירידה לעבר קו המים ומשם מזרחה היתה תחושה כבדה של פרידה. פרידה שנוספה להרבה פרידות אחרות שכבר עברתי במסע. כמה מהר מלון דרכים ללילה, שניים או שלושה, הופך לנקודה אשר לעזיבתה יש ניחוח של פרידה. כביש אספלט רהוט הוביל אותנו לעבר צומת מצפון לפונטו ארנאס. בשני צידי הכביש חוות חקלאיות ענקיות לגידול בקר, בעיקר כבשים מאוד צימריות וגדולות למראה. חוות כאלו נמצאות בכל פטגוניה בצד הארגנטינאי והצ'ילאני גם כן. הן המקור לבשר המשובח שאנחנו אוכלים כל ערב במסעדה אחרת.

P1070350 P1070352 P1070355 P1070357

לאורך הדרך הופיעו קטעים מיוערים באופן דליל, העצים סובלים ממזיק כלשהו האוכל את עלוותם ומייבשם. תנועה מאוד ערה של אוטובוסים, משאיות, כלי רכב קטנים ולא מעט זוגות אופניים העידה על פעילות מאוד עירנית של תיירים, סחורות וגם מקומיים. בעברי חלמתי על מסעות אופניים חובקי עולם וכעת קשה לי להבין את הרוכבים המתענים על הכבישים האין סופיים, בדרכי החצץ – על אחת כמה וכמה וברוח הקרה שלא מפסיקה כאן אלא בשעות הלילה המאוחרות. לאור השעה המוקדמת יחסית החלטנו להמשיך לעבר נקודת החציה של מיצרי מגלאן. המיצר אשר רוחבו בנקודה הצרה שלו מגיע ל 2 ק"מ קרוי על שמו של מגלה נתיבי הים חובקי עולם – פרננדו מגלאן אשר "גילה" את המעבר המוגן מסערות הים הדרומי כבר לפני כ 600 שנה. המעבר במיצרים המפותלים מאוד מסוכן לאניות מפרש ולא פחות, כנראה, לאניות קיטור. 2 כאלו, אשר הובילו תה מסין לאנגליה, כמובן, ראינו מוטלות אלי חוף, מחלידות ונראות כמו לוויתן ענק שרק עצמותיו החלודות ושרשרות העוגן הכבדות שרדו עד היום. את כל השאר הים לקח כבר מזמן. מיצר מגלאן שימש כמעבר היחיד בין האטלנטי לפסיפיק עד אשר נפתחה תעלת פנמה לפני 100 שנים.

P1070359 P1070360 P1070371 P1070378

לנגד עינינו השמחות נגלה השלט הענק המפנה אותנו ל Tierra Del Fuego, הלא היא "ארץ האש", אליה אנחנו דוהרים כבר חודשים. עוד כ 16 ק"מ והגענו למעבורת Patagonia החוצה את המיצר בן 4 הק"מ תוך 30 דקות קרות. שימחה גדולה, צילומים והתחלנו רוכבים על אדמת "ארץ האש". לאחר כ 50 ק"מ 'נגמר הכביש' בשלט כתום, מאיר עיניים, ש"אנו אוהבים כל כך" והחל ה"ריפיו" העמוס במשאיות (גם הן מתהפכות על הדרך הזו), לאורך של יותר מ 100 ק"מ, לא קשה מדי אך ארוך מאוד. הערב היורד מצא אותנו עוצרים ללילה בסן סבסטיאן, נקודת הגבול הצ'ילאנית לעבר ארגנטינה, לעבר ה"זיג" החמישי שלנו בין שתי המדינות.

P1070384 P1070385 P1070389 P1070392 P1070394 P1070395 P1070396 P1070398 P1070400

המעבר עם בוקר מצ'ילה לארגנטינה היה מהיר יחסית תודות לשעה המוקדמת של יום א' בה עברנו. לאחר המעבר הופיע שילוט המרחק הראשון – 290 ק"מ לאושוואיה, מרגש. מייד לאחר המעבר הופיע שלט הטוען: "המלווינס הם של ארגנטינה" – כלומר איי פולקלנד – אלו שבהם הובסה ארגנטינה בקיץ 1982 ע"י בעלת הבית אנגליה ובראשה אז מרגרט טאצ'ר ("גברת הברזל") – שייכים לארגנטינה, כך לפי טענתם. הרוח הפאטגונית הלכה והתחזקה לעוצמות אותן לא הכרנו עד היום והתנחשלה בעשביה האדמדמה כמו רוח על גלי הים, מראה נפלא.

P1070408 P1070410 P1070417 P1070419 P1070411 P1070412 P1070413

לאחר כ 80 ק"מ נכנסנו לצורך תדלוק אל ריו גרנדה וקיבלה את פנינו עיר ממושטרת ומסוידת – עיר מאוד צבאית למראה, הכיכרות נוסח באר שבע של טרנר – בכל כיכר מטוס וביניהם המיראז "שלנו" ועליו סימני הטבעה של משחתת בריטית מהקרב על הפולקלנד/המלווינס.

P1070423 P1070424

המשכנו דרומה ברוח צד מאוד חזקה ועצרנו בטולוהין בה קיים "מוסד" מבוסס – מאפיה נפלאה (La Union) עם כל סוגי המאפים האפשריים, מלוחים כמתוקים. על בטן מלאה וחמימה טיפסנו את מעבר "גריבלדי" בנוף כמו אלפיני וגלשנו לעבר אושוואיה. (Ushuaia) עיר נמל ובסיס ליציאה לאנטארטיקה, לארכיפלג הנפלא של כף הורן ולתעלת ביגל.

P1070425 P1070426 P1070429 P1070430 P1070432

לא התעכבנו בעיר אלא המשכנו מערבה כדי להשלים בפעם אחת את הנסיעה לעבר "סוף הדרך". חלפנו על פני אלפי המכולות של נמל אושוואיה ויצאנו מזרחה לעבר הפארק הלאומי של טיירה דל פואגו – בהייאה לאפאטיה (Bahia Lapataia). מחיר שערורייתי שילמנו בכניסה – קרוב ל 30 דולר, אבל אין ברירה אם רוצים להגיע לשלט המפורסם שכמוהו לא רבים בעולם. דרך עפר במצב טוב לאורך כ 12 ק"מ הובילה אותנו עד לקצה כביש 3 הארגנטינאי ושם ערכנו מס' צילומים למזכרת מרגשת מהמקום. השלט מורה על מרחק של 17,848 ק"מ מאלסקה, כלומר מהקצה הצפוני בו ביקרתי. עבורי המרחק היה 31,000 ק"מ במשך כ 5 חודשים, ביום ה 282 למסע. רגע מרגש עבור דייב ועבורי. חגגנו על כמה פיסות גדולות של שוקולד אותן קניתי עוד בדרך, במאפיה של טולוהין. "מור החמור" הגיע לנקודה משמעותית במסעו סביב העולם.

P1070442 P1070446 P1070448

חזרנו לאושוואיה ולא היה קל למצוא מקום ללילה מאחר והעיר מלאה במטיילים בעונה העמוסה ביותר של השנה – סופו של חיפוש התמקמנו במלון Rio Ona, מקום מטופח במרכז התוסס והמאוד פעיל של אושוואיה. העיר עצמה מבוססת על מרכז, תיירותי בעיקרו, הבנוי על ה'שתי וערב' המסורתי והאופייני לכל כך הרבה מקומות ישוב אחרים כאן בדרום אמריקה. במרכז עצמו ניתן להשיג כל מה שתייר חפץ בו – לינה, מזון, ציוד לכל סוגי ההרפתקאות, מפעילי  תיירות היודעים למכור כל טיול אפשרי מהפלגה של שעתיים בתעלת ביגל ועד למסע של שבועיים לאנטארטיקה, איי ג'ורג'יה הדרומית ופולקלנד במחיר של 10,000$. אפילו ספר מצאתי כאן שיוריד ממני את הזקן אותו הבטחתי לטפח עד אושוואיה בלבד. העיר מעורסלת בין הרים מחודדי פסגות עטורי שלג וקרחונים. כיוון שכבר היגעתי 'עד הלום' אקח אחד מהסיורים היוצאים לתעלת ביגל לצפות במקצת מבעלי החיים הימיים האופיניים לאזור ולשוט באותם מים בהם שייטה ה"ביגל" במסעה השני במימי הדרום בפיקודו של קפטן פיצרוי ועל סיפונה צעיר סקרן בשם צ'ארלס דארווין שהצטרף במימון עצמי להפלגה.

P1070466 P1070468

P1070453 P1070458 P1070467 P1070469 P1070473 P1070483P1070475

כאשר יצאנו עם בוקר אל המים המריא מעלינו מטוס נוסעים סילוני בשריקה חרישית ואני חשבתי כי חלפו פחות מ 200 שנים מאז שקפטן פיצרוי ניווט את ה"ביגל" ומיפה מים אלו ודבר לא היה כאן מסביב והיום מטוסי סילון מובילים תיירים מכל העולם לחזות ביפי האזור וקאטאמראנים משייטים מאי לאי במהירות ובבטיחות עם תיירים המשקשקים במצלמות דיגטאליות המצוידות במכשירי GPS. רגע קטן אחד בהיסטוריה האנושית ואיזה קפיצה נחשונית לבני האדם אשר לעיתים בטיפשותם ועיוורונם כי רב בוחרים להתנגח על השאלה למי שייכים איי פולקלנד/המלווינאס.

P1070490

P1070497 P1070498 P1070715 P1070502

בוקר קריר למדי קיבל את פנינו בתעלת ביגל על סיפונה של ANA B. שטנו לעבר אי סלעי קטן ממדים ועליו מאות קורמורנים ולהקה גדולה מאוד של אריות ים – הזכרים גדולי ממדים והנקבות קטנות וחלקות עור. קורמורנים ואחרים התעופפו לצד הספינה והיו מהירים ממנה בקלות רבה כאשר הם חולפים ס"מ ספורים מעל למים בשורות ובבודדים גם כן.

P1070608 P1070543 P1070588

המשכנו בשייט לעבר מגדלור הניצב על צוק סלע במרכז התעלה – מגדלור אשר נקרא Fin Del Mondo בדיוק כמו שקוראת לעצמה העיר אושוויה. לא חשוב מי צודק ב"ויכוח"  חסר החשיבות הזה, המגדלור אכן מיוחד בצורתו ובמיקומו ומהווה אטרקציה למבקרים בתעלת ביגל.

P1070501 P1070515 P1070519 P1070521 P1070529 P1070532 P1070565 P1070575 P1070577

המשך השייט מזרחה לעבר הכניסה האטלנטית לתעלה אשר אורכה כ 240 ק"מ ורוחבה בנקודה הצרה כ 5 ק"מ, גילה לנו כי קיים ישוב נוסף דרומה לאושוואיה – פוארטו ויליאמס (Puerto Williams) השוכן בצד הצ'יליאני של התעלה ומספר תושביו כ 2,000.

P1070595

ההבדל בינו לבין אושוואיה הוא בכך כי לישוב זו ניתן להגיע רק בשייט ולא כמו לאושוויאה – בנסיעה/רכיבה/דיווש. אושוואיה נחשבת לעיר הדrומית בעולם אך בפוארטו ויליאמס הקטנה ממנה נמצא בית הדואר הדרומי בעולם, כך כל ישוב מקבל את ייחודו ו"בא שלום על ארץ האש". המשך השייט מזרחה הביא אותנו לאי קטן שכל חופיו וסלעיו וגם אזורי הצמחיה שבו מלאים באלפי "פינגווין מגלאני" קטן המידות, אחד מ 17 מיני פינגוונים המצויים בעולם אשר תפוצתם היא אך ורק בחצי הכדור הדרומי – דרום אמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה וחלקים מאנטארטיקה. התבוננו בהם מקרוב, אך ממרום הסיפון במשך דקות ארוכות.

P1070620 P1070621 P1070628 P1070641 P1070646 P1070663

IMGP7815

לאחר שהורדנו מספר נוסעים במקום הישוב הנחשב ל'ראשון' בארץ האש חזרנו בשייט מהיר לנקודת היציאה, באושוואיה. מעל גבי הספינה שיגרתי גלויות לבני משפחתי האהובים בארץ ורכשתי עותק נוסף לספר שכבר נמצא בידי אך בהוצאה אחרת – South של ארנסט שקלטון (Shakelton) אותו קפטן שלא הצליח להשיג ולו אחד מיעדיו לכיבוש הקוטב הדרומי אך רשם פרק של גבורה, מנהיגות ותושיה שאין כמותם בדפי ההיסטוריה. לא ארבה לספר עליו כאן אך כל המתעניין יכול למצוא אין ספור מאמרים על האיש ועלילות גבורתו שאין להם אח ורע.

P1070700 P1070730

הרכישה של הספר South היתה נחמה פורתא לעובדה כי לא הגשמתי את רצוני להגיע לאיי South Georgia, אותם איים עליהם התרחשה הדרמה האחרונה של שאקלטון בניסיונו ההרואי להציל את אנשיו הממתינים לו ב Elephant Island באנטארטיקה. לא היה בנמצא שייט לשם במועד שהתאים לי וממילא מחירי השייט לשם הם כמעט כמחירו של רכב חדש, הסתפקתי בעותק של ספרו.

מחשבות ותחושות חלפו בי עת עמדתי בקצה החרטום, היבטתי מטה אל רגלי הניצבות בקצה החרטום של ANA B המפלח את המים ומתחתי מתנחשלים מימי הים הכחול-אפרפר של תעלת ביגל. הנה, לאחר כל כך הרבה שנים מאז בלעתי בשקיקה את הסיפורים על מגלי עולם, ספרי המתנות ל'בר מיצווה של פעם' ואני כאן, משייט במים עליהם קראתי ופינטזתי כל כך הרבה שנים. תחושה עמוקה של אושר חלפה בי באותו רגע קצר שהבליח בתודעה. ניסיתי להיאחז ברגע ובתחושה שחלפה בי עוד שניות ארוכות. אך ללא הועיל. כנראה שהרגעים המאוד מאושרים מציצים לזמן קצר מאוד ורק רישומם נשאר מעט יותר בזיכרון. זה היה בהחלט רגע מיוחד מאוד עבורי, עבור ה'אישי' שלי. לא אשכח את הרגע הנפלא הזה. לרגע חזרתי לאותו הילד שמנסה לקרוא עוד ועוד על סיפורי מגלן, דרייק, וסקו דה גמה, מרקו פולו, קולומבוס ואחרים. אבא ואמא מכבים לי את האור בחדר "כי מחר בית ספר" אבל אני ממשיך לקרוא בעזרת האור המגיע מהפרוזדור המוליך לחדרי. היום אני כאן עם המשקע שנצרב בי מאז, מאותם הספרים שקראתי כמעט בחשיכה, הייתי אז מרותק לסיפורים. היום, מרותק לנופים, אני מגשים חלומות ילדות רחוקים מאוד שלא כבו ולא דעכו עם השנים. הייתי חייב את זה לעצמי.

IMGP7769P1070707

מכאן מתחילה הדרך הארוכה מאוד, גם היא מסע בפני עצמו, חזרה הביתה.