מסע ב"גן העדן" של מרכז אמריקה

מדינות מרכז אמריקה – גוואטמלה, הונדורס, אל סלבדור, ניקרגוואה, קוסטה ריקה ופנמה – מצויות באקלים המאפשר תנאים של גן עדן. האדמה פוריה, השמיים נדיבים והגן שופע פרי מכל הסוגים. דבר לא חסר כאן. אלא שכאן בגן יש גם פינות אפילות, פה ושם זוחלים נחשים ארסיים תרתי משמע אשר נכישתם כואבת למדי, יש כמובן פינות יפות וגם מאוד יפות. יש כאן מהכל ובעיקר הרבה מאוד בני אדם שעברו תקופות מאוד קשות ומרירות לאורך המאות האחרונות ובמיוחד במאה ה 20.

די לצפות בסרט Voces Inocentes המתאר גיוסם האכזרי של בני ה 12 באל סלבדור לצבא הרישמי, הנתמך בידי ארה"ב, במלחמתו לדיכוי ההתנגדות של לוחמי האופזיציה, עימות שנמשך כ 12 שנים במהלך שנות ה 80 של המאה שעברה והסתיים במותם של 75,000 אזרחים, כדי להבין עד כמה מרים ונמהרים היו החיים כאן בעשרות השנים האחרונות, לא רק באל סלבדור אלא גם בניקרגוואה והונדורס ומי לידינו או לידיהם יתקע כי הרוע והאיבה והחיים הקשים חלפו מן העולם או לפחות מממרכז אמריקה ומהי הנוסחה הנכונה לחיים טובים ושקטים יותר? מי יכול לשפוט?

כל זה קרה כאן, בחלק העולם, אשר מכל היבט, יש לו פוטנציאל עצום – ראו קוסטה ריקה. קשה להימנע מההקדמה הזו המהווה תמצית של המחשבות שחלפו במוחי עם החצייה מצפון לדרום את "גן העדן" של מרכז אמריקה.

————————————————————————————————

יצאתי מטיקאל דרומה בבוקר סגריר לאורך אותם  200 ק"מ שרכבתי אתמול כדי להגיע למעבר הגבול לעבר הונדורס. קיים מעבר גבול קרוב יותר אך לא ברור היה לי מה מצבו. האם אפשר שם להזדכות על האישור לאופנוע ועל פי המפות, לפחות, הגישה אליו מעט בעייתית משני צידי הגבול וכרוכה ברכיבה בדרכי עפר שמצבן לא ידוע. עצרתי בעיירה הקרובה למעבר הגבול – Zacapa מאחר וקבעתי לעצמי כלל כי אני חוצה גבולות במחצית הראשונה של היום ולא אחר הצהריים. הטעמים לכך הם של זמן מרווח יותר לאחר החציה להתרחק המאזור הספר של הגבול אשר בדרך כלל נעדר הוא תשתיות ראויות ללינה. טעם נוסף הוא הסיכןי למזג אויר גשום במחצית השניה של היום – מה שעושה את המעבר לעוד יותר מסורבל ולחוץ. כל מעבר גבול כזה מצריך זמן לביצוע התהליך בשני הצדדים והרבה סבלנות.

צ'יקיטה זריזת ידיים

עוד נחזור למעבר… כאמור עצרתי באותה עיר גבול בצד של גוואטמלה. יצאתי כהרגלי לשיטוט בכיכר המרכזית של העיר. זהו המרחב הציבורי העיקרי של העיר ובו בצל מיבני הכנסיה והעיריה מתרחשת עיקר פעילות ההמון. נגנים, דוכני אוכל, זוגות אוהבים, נואמי "הייד פארק", שוטרים וכמובן גם מצחצחי הנעליים. עצרתי על יד דוכן שמאחוריו השתרך תור א-לה-"הסביח של עובד" בגיבעתיים והתכבדתי גם אני במנה שכולם לקחו – בשר חתוך בתוך לחמניה עם הרבה חמוצים ומשם המשכתי לדוכן שמשך תשומת ליבי כבר קודם לכן. העגלה הקטנה נושאת את המילה  Granizadas. על העגלה מכונה קטנה לגריסת קרח אשר נמזג לתוך כוס יחד עם פירות או לימון, חלב מתוק, סוג של פטל והרי לכם מעדן קר ומתוק, יותר מגלידה וכמובן עולה מחצית. יש בי נטיה לטעום יותר ויותר מהמאכלים המקומיים למרות השמרנות הטבועה בי. בדרך כלל אני מלקק שפתיים מהתוצאות.

פניתי למלון ועצרתי בבר סמוך להרים בקבוק בירה לכבוד סיום תקופה יפה של 3 שבועות בגוואטמלה. כמו שהתיישבתי עם הבירה ביד קפצה למושב על ידי 'סניוריטה' צעירה, עם בטן הריונית קלה ופשוט "התחילה" איתי. מכיוון שיכולת השיחה שלי מוגבלת משהו עברה הצ'יקיטה מהר מאוד לשפת הידיים. הבנתי מייד עם מה ועם מי יש לי עסק אך היא היתה זריזה ממני ולפני שברחתי מהמקום כבר נעלמו לי מהכיס כמה שטרות של קטצאלים, נזק ששוויו כ 40 דולר. כפרה, אבל חייכתי לעצמי ולמדתי את השיעור.

יש גם נחשים בגן העדן

בבוקר השכם יצאתי בכביש מפותל בתוך נוף הררי וירוק, כ 70 ק"מ, לעבר מעבר הגבול עם הונדורס.

הוזהרתי על יד אחרים, ביניהם יוני בן שלום מהמעבר הזה. יצאתי די בקלות מהצד הגוואטמלי לא לפני שפקידת ההגירה הגוואטמלית מזהירה אותי בעצמה מהמעבר להונדורס. "תשמור על הציוד שלך" אל תיתן כסף בלי קבלה" ועוד. אך כבר שם, עוד לפני שיצאתי מגווטמאלה, נדבק אלי מישהו וגם ליווה אותי בריכבו לעבר הכניסה להונדורס, מרחק של כמה מאות מטרים. עצרנו ברחבה על יד כמה ביתנים עלובים למראה, מייד הוצב שומר, מטעם עצמו, על יד האופנוע. החתמתי דרכון עבור 3 דולר ועברתי למוכסת במדים כאשר ה"איש" שלי מלווה אותי ומסייע פה ושם. לאחר שמילאה ה'סניורה' כמה טפסים אמרה משהו למלווה שלי והוא פונה אלי ואומר: "100 דולר". מייד עניתי לו – "יותר מ 40 לא משלם". עוד דיבור מהיר ביניהם והוא אומר "בסדר", פשוט כך. אבל קבלה, כפי שדרשתי, תהיה מוכנה רק בעוד כמה שעות כי "הבנק סגור כרגע..". זוהי המדינה ואלו נציגיה הרישמיים. בושה וחרפה. עמד על ידי תייר מצרפת ואמר לי "דווקא הצלחת, אני שילמתי 80…" עוד הזהיר אותי הבחור הצעיר והנחמד מפני הבורות בכבישים. "אני כבר הרסתי שני ג'נטים" אמר לי. הלכתי יחד עם המאכר שלי לחנות סמוכה לצלם מיסמכים – כמעט 20 עמודי צילום. עוד תשלום – כולם צריכים להתפרנס… בשעה טובה יצאתי מהמקום ה'רע' הזה אל הדרך.

מסוף הגבול ההונדוראי – בושה

היופי של הנוף השכיח ממני די במהרה את ארוע הכניסה וכך רכבתי במשך שעתיים בדרך יפיפיה אך רצופת בורות ענק תוך שאני מתפתל ביניהם שלא כמו כלי הרכב הקטנים והמשאיות שנאלצות לנפול  אל תוך הבורות לפחות עם גלגל אחד. הדרכים נוראיות ממש. במקומות מסוימים מפולות של עפר מוטטו נתיב שלם וכולם נדחקים לנתיב שנותר כאשר התהום שנוצרה בין ליל מסומנת לכל היותר בכמה אבנים או חביות קטנות, עוד סיבה טובה שלא לשקול, אף לא לרגע, רכיבת לילה כאן. הגעתי לעיירה נחמדה ביותר – סנטה תרזה. סיור של אחר הצהריים לכיכר, כמו תמיד. טעימות מקומיות, צילומים והסתיים היום.

ה'סוקאלו' של סנטה תרזה

למחרת בבוקר שמתי פעמי לעבר טגוסיגאלפה, בירת הונדורס, "טגוס" בלשון המקומית. כ 50 ק"מ לפני הבירה הכביש הפך, סוף סוף, לכביש איכותי, דו מסלולי בסטנדרט מתקדם ונעים. ניכנסתי לעיבורה של העיר שנראית מאוד עלובה וענייה. גדרות תיל על גגות הבתים מעידים על רמת ביטחון רכוש נמוכה ביותר, גם בבנינים אשר סובבים את הכיכר המרכזית. הכיכר עצמה מלוכלכת באופן חריג ביותר, עלובת מראה וניכר שאיש לא רואה במקום הזה בית. היה די מוזר להבחין כי אין דוכני אוכל מקומי בכיכר או ברחובות הסמוכים ולעומת זאת רשתות המזון המהיר האמריקאיות, כולן, מיוצגות כאן בכבוד. בפתח כל סניף כזה שומרים מזוינים. גם בפתחי הקונדיטוריות ניצבים אותם לובשי מדים חמושים. מן הסתם אלו עובדי חברות אבטחה שנראה כאילו הן הדבר הכי משגשג בהונדורס. התחושה שקיבלתי כאן היא של "מקום רע", אין לתושבים ולרשויות כבוד, לא לעצמם ולא לבירתם. החלטתי ל'הרים רגליים' מכאן, "אסטה לה ויסטה" הונדורס.

מראות 'טגוס'

ניקרגוואה – הדימוי בן ה 30 והחוויה המתקנת

למחרת בבוקר שמתי פעמי לעבר הגבול עם ניקרגוואה. בשעת צהריים היגעתי ליציאה מהונדורס, התעלמתי, לאור הלקחים מאתמול, מכל המאכרים שנצמדו מייד אלי, נעצרתי על יד בעל עגלת גלידה והצבעתי עליו מול כל המאכרים והשומרים להשכיר – "הוא ישמור". הוא כמובן קיבל עליו התפקיד בשימחה, מכר לי ארטיק וקיבל סיגריה לאחר כל הסידורים ושנינו המשכנו לדרכנו מרוצים. עברתי בעצמי מחלון לחלון, סידרתי ניירות המעבר והתקדמתי לעבר הצד הניקרגוואי. גם שם סידרתי בעצמי את הכניסה לאחר שרכשתי ביטוח חובה והופתעתי מהתהליך המהיר והפשוט יחסית. מייד במעבר מרגישים בהבדל. הגעתי למקום פחות לחוץ, פתות מתוח ויותר מחויך. יצאתי לדרך למדינה חדשה והכבישים ניפלאים – ללא בורות או "טומולוס", האנשים מחייכים, שולי הדרך נקיים והכל רגוע יותר.

מעבר גבול מסודר ושקט

דרכים איכותיות

אנשים טובי סבר

רק הנוף נשאר יפה וירוק כמו תמיד – יער טיבעי סבוך וירוק ובתוכו פזורים שיחי בננות באלפים. הדרך החלה להשתפל במתינות עיקבית לעבר האוקיינוס וכך עד לעיר גרנדה (Granada) שם נכנסתי להוסטל בשם "הקוף המזוקן" (The Bearded Monkey). דחפתי את האופנוע אל תוך החצר הפנימית של ההוסטל והתמקמתי. מכיוון שהגעתי לעיר בשעת ערב יצאתי למחרת עם הזריחה לסיור ברחובותיה המאוד קולוניאליים של העיר. השתדלתי לא להעיר כמה "דרי רחוב" "מכוסים" בקרטונים. עברתי מכנסיה לכנסיה, כולן יפות ומיוחדות בדרכן. מאחת מהן בקעה שירה נעימה לאוזן של תפילת יום א'. עצרתי בכיכר לארוחת בוקר מקומית של מאכל הנקרא "ביגורון". סניורה עבת בשר הקימה דוכן קטן בצל אחד מעצי המנגו שבכיכר והיא מכינה מנות כאלו על בסיס "פירה" של תפו"א מתובל בבשר מטוגן ועל זה פזורים ירקות חמצמצים. טעים ומיוחד. ארזתי עצמי ויצאתי מגרנדה. עוד לפני היציאה, בקרבת בית הקברות המקומי, חלפתי על פני שיירה של הולכי רגל שקטה ועצובה. בראשה הלך בחור צעיר עם ארון קטנטנן. עצוב.

גרנדה ואכסנית "הקוף המזוקן"

הדרך לכיוון קוסטה ריקה חולפת על פני מיצר יבשתי מאוד צר בין האוקינוס השקט לאגם ניקרגוואה גדול הממדים. רוחות חזקות ביותר נושבות במקום הזה רוב שעות היממה ואכן מספר גדול מאוד של טורבינות רוח ניצבות במקום הזה ומייצרות חשמל זול ונקי. המראה שלהן על רקע הרי הגעש הנימצאים בכל מרכז אמריקה וגם כאן בניקרגוואה הוא מראה שיש בו "הרבה אנרגיה".

אנרגיה מכל הסוגים

לאחר כשעה רכיבה מגרנדה עצרתי בדוכן פרי, כמהו פזורים אלפים בכל מרכז אמריקה. כיבדתי עצמי בבננה גדולה וניפרדתי מהגברת בדוכן תוך שאני מרעיף בפניה מחמאות על מדינתה, היא כבר תעביר מחמאותי לנשיא  ניקרגוואה, אני בטוח בכך.

שהיתי כאן יום אחד בלבד אך ההתרשמות שלי מהמקום היא שיש כאן בעל בית, יש מישהו שמנהל את העניינים במדינה הזו וכי ל'ניקוס' יש כבוד לביתם. אולי זו אבחנה רדודה משהו אבל זו היתה תחושתי. במשך שנים היה לי דימוי אחר על ניקרגוואה מאחר ושמה נכרך בהיסטוריה לא רחוקה, שנות ה 80 של המאה הקודמת של מורדים ומתנגדים (קונטראס, ממשלה סאנדיניסטית ומעורבות אמריקאית סמויה שנחשפה לאחר זמן). דימוי טוב או רע של מקום נוצר במשך זמן קצר בדרך כלל אך כדי לעקור דימויים שליליים דרושה חוויה מתקנת ראויה. כזו אכן היתה לי כאן.

קוסטה ריקה ה'צפונית' – Pura Vida

במעבר הגבול לקוסטה ריקה חזרה על עצמה תופעת המאכרים, אני לא שומע ולא רואה. רק שואל איפה ביקורת דרכונים ואיפה המכס. התרגיל כבר ידוע וחוזר על עצמו אז מדוע שאזדקק לעזרה כלשהי. חותמת קטנה כאן ועוד אחת שם. תשלום קטנטנן ליציאה ואני בצד של קוסטה ריקה. כאן הכל כבר אחרת. ה'טיקוס' מדברים איתך אנגלית, הכל משולט ומוסבר בארשת פנים נעימה. תהליך מעט ארוך בזמן אך מאוד מסודר. גם כאן ביטוח חובה, בלי זה אין 'פרמיסו'.

הביטוח הוא חובה

כל השאר סודר די בקלות ויצאתי לדרך. עצרתי בעיר הקרובה ליבריה (Liberia) לשנת לילה והבנתי מייד כי קוסטה ריקה היא ה'צפונית' שבמדינות מרכז אמריקה על אף מיקומה הדרומי יחסית. הכל כאן יותר מערבי, יותר אמריקאי וגם הרבה יותר יקר מהשכנות היותר צפוניות. הדרכים באיכות פחותה מאלו של ניקרגוואה אך משולטות וברורות. תחושת הביטחון האישי הרבה יותר טובה כאן. ניתן לשלם בכרטיסי אשראי כמעט בכל מקום והנוף, אפילו הנוף יפה עוד יותר. לא מפליא כי ניכרת כאן פעילות נדל"נית אינטנסיבית על פי כמות השלטים והמספר הרב של סוכנויות תיווך בכל מקום. אפילו את העשב בצידי הדרכים קוצרים במשורים מכניים ולא עוד במאצ'טות כמו אצל השכנות מצפון.

מכיוון שיותר מכל רציתי להנות מהנוף והטבע של קוסטה ריקה שמתי פעמי בבוקר לעבר החוף הראשון המצוי בחצי האי ניקויה, חוף סאמארה (Samara Playa) מפרץ טיבעי המושך אליו גולשים מתחילים ללימוד רזי הגלישה. מצאתי ביקתה על החוף, בצל דיקלי הקוקוס הפזורים כאן באלפים, במרחק 30 פסיעות מהים ומרגע זה רחש הגלים הקטנים הנישברים אל החוף ליווה אותי לכל מקום.

קופים יודעים לנבוח?

ביליתי יום נפלא כאן בסאמארה, התמכרתי לצלילי הגלים, למראות החוף המוקף בדקלי הקוקוס ומרוצף באין סוף ענפים וגיזעי עצים שהים פולט ללא הרף ולא חשתי צורך כלשהו לגלות חופים סמוכים. צעדתי על החול הרך עד לשקיעה היפה. לאחר השקיעה המשכתי לטייל בסימטאות המקום ולפתע שמעתי קולות נביחה בדיוק כמו של כלבים אלא שהקולות הגיעו מצמרות העצים. כאשר הרמתי ראשי למעלה הבחנתי בלהקה של קופים ה'נובחים' אחד לשני כאחוזי אמוק. כנראה שזהו 'טכס השקיעה' שלהם. לפני השינה  ירדתי שוב לעבר הים המבריק לאור ירח מלא אך נאלצתי ללכת מאות מטרים על רצועת חוף עד אשר היגעתי לקו המים, שיאו של השפל הלילי. עשרות סרטנים אשר החליטו לבדוק מה נעשה בין אצבעות רגלי דחפו אותי די מהר לעבר שנת הלילה אשר לוותה ברחש האינסופי של גלי הים.

בסימטאות גן העדן לקול 'נביחות' הקופים עם השקיעה

ההרים תמיד מפתיעים

עזבתי את סאמארה עם בוקר וטיפסתי בדרך העטופה בירוק של יער הגשם ושל מטעי הבננות והמנגו ועליתי מחצי האי לעבר ה'יבשת'. היגעתי בשעת אח"צ לעיר אלאנחוואלה (Alanjuela), העיר השניה בגודלה בקוסטה ריקה. לכאן היגעתי כדי לטפס ברכיבה למחרת לעבר הר הגעש פואס (Poas) רק למחרת מאחר שבדרך כלל הבקרים בהירים ונקיים ואחרית היום מעוננת לפחות ולעיתים גם גשומה. זו היתה התוכנית. בבוקר העפתי מבט לשמים והבנתי כי תוכנית לחוד ולאלוהים יש תוכניות אחרות. השמיים נראו מעוננים מדי. בכל זאת יצאתי לכיוון ההר וטיפסתי די מהר מגובה של 1,000 מ' לגובה של 2,000 אך הענן שתוכו רכבתי נעשה יותר ויותר רטוב. החלטתי שאני ממתין קצת עם קפה או שניים. לאחר כשלוש שעות של המתנה החלטתי לתת צ'אנס למזג האויר והמשכתי לגובה של 2,500 מ' תוך שאני חולף על פני קטעי דרך נקיים יותר מענן, התיקווה נעורה בי. כבר בשער השמורה של הר הגעש הזהירה אותי הקופאית כי לא ניתן לראות דבר. ראיתי שאחרים מגיעים, משלמים 10$ לאדם וניכנסים. אני לא? כמובן שכן, שילמתי, עליתי לחניה והלכתי עוד כ 400 מ' על לתצפית היושבת ממש מעל ללוע הפעיל שאך לפני יומיים התפרץ עם זרמי לבה. הבטתי למטה וחוץ מעלי הענק הגדלים בגובה הזה לא ראיתי, כמובן, דבר. רק הריח הגופריתי החזק הסגיר מה חבוי בתוך הענן הסמיך. החמצה, אך לאחר מזג אויר ניפלא במשך יותר מחודש אין לי על מה להתלונן.

עצרתי אצל אריקה לבננה אך היה לה רק אגס טעים – כפיצוי ציידה אותי בתפוח ושוקולד לדרך 🙂

הר הגעש "פואס" – רק את השלט מעל ללוע אפשר היה לצלם

קפה עם בננות – נראה יפה

מאוכזב, עצרתי לקפה טעים בלב אזור של מטעי הקפה הגדלים יחד עם שיחי בננה בתוכם בגבהים של 1,500 מ' והמשכתי לרכב תוך שאני חוצה את הכרך של סן חוזה, בירת המדינה, מבלי להתעכב. לאחר מעבר העיר החלה הדרך לטפס שוב אל תוך ענן סמיך ורטוב בגובה של 2,500 מ'. הרכיבה הפכה לחסרת טעם ואף מסוכנת מאחר והתפתלה ללא קץ והתנועה השתרכה אחרי שורת משאיות ארוכה. ציר התנועה של ה"פאן אמריקנה" מהווה ציר תנועה כמעט יחיד החוצה את כל מרכז אמריקה מפנמה ועד ארה"ב והתנועה עליו צפופה ביותר, בעיקר בשל המספר הגדול של משאיות כבדות הנעות עליו ובשל העובדה כי הוא ציר הררי מפותל ורב מעלות ומורדות. לזכותו יש לזקוף את יפי הדרך והנופים משני צידיה. הרגשתי כי צריך לסיים את היום הזה ולקוות ליום חדש ובהיר לנצח, לפחות. עצרתי בפונדק דרכים המשמש גם כבר לצעירי הסביבה ולאחר ארוחת ערב טעימה למדי שקעתי בשינה עמוקה מכוסה ב 3 שמיכות מפאת הקור העז בגובה בו הייתי.

התעוררתי לבוקר צח ובהיר, כמעט לנצח וחזרתי לציר המפותל של אתמול אך בשל שעת הבוקר המוקדמת התנועה היתה עדיין דלילה. הכביש טיפס על גובה של מעל 3300 מ' והחל להתנשא בפיתולים אין קץ מעל תיקרות העננים. הדבר המעניין היה לראות כי למרות הגובה הרב היער מתנשא לגובה הזה במלוא עוצמתו גם אם בגבהים של מעל ה 3,000 מ' העצים הפכו לנמוכים  יותר, בעיקר אלונים. החורש השתנה אך עדיין נשאר מאוד צפוף. זאת בהשוואה לאלפים ולהרי מרכז אסיה, שם מגובה של 2,000 מ' או לעיתים 2,500 מ' העצים נעלמים לחלוטין ונותרים המורדות החשופים לרוח, אולי עם צמחיה עשבונית קצרת נוף. בשיא הגובה' כ 100 מ' מתחת לפיסגתו של "הר המוות" (Cerro De La Muerte), שיאו של רכס הטאלאמאנסה המשתרע מצפון קוסטה ריקה ועד לתוך פנמה פגשתי בצד הדרך שתי משאיות שנהגיהן מעבירים אשכולות ענקיים של בננות ממשאית אחת לשניה. 'הוזמנתי' ל 2 בננות טעימות והתחלתי לרדת במדרון הארוך לעבר היער סאן איסידרו ומשם הלאה למטה לעבר החוף.

מזג האויר הלך והתחמם ככל שירדתי – עובדה מטאורורלוגית ידועה לכל מי שמעט מתמצא בחומר. יצאתי מטמפ' של 11 מעלות קרות ויבשות והיגעתי, לאחר מספר לא רב של ק"מ, עד ל 32 מעלות לחות וחמות לאורך הים. בדרך חתכתי, כמו מטוס שמנמיך לנחיתה, את שכבת הענן המאוד רטוב וכאשר יצאתי מבסיסו קרוב לחוף החל הגשם הקבוע של אח"צ. המשכתי בגשם הטרופי החם עד לקוופס (Quepos) ומשם לעבר הפארק הלאומי של מנואל אנטוניו.

חזרה לגן העדן של החופים

עצרתי לקפה ב Le Avion, בית קפה שנבנה בתוך ומסביב למטוס אמריקאי Fairchild C-123.  המטוס נזנח ע"י האמריקאים בסן חוזה ב 1986 לאחר ש'אחיו לצמד', מטוס נוסף זהה לו הופל בדרכו לסייע ללוחמי הקונטראס כנגד המשטר הסנדיניסטי של ניקרגוואה. לאחר כמה שנים נרכש, פורק והובל לאחר כבוד למיקום הנפלא הנוכחי מעל למפרצים של פארק מנואל אנטוניו.

מכיוון שהגשם המשיך חיפשתי מקום קרוב ללינת הלילה ומצאתי כזה סמוך לשער הפארק הלאומי במקום. המחירים עדיין בשפל מאחר וה'עונה' כמו שאומרים עדיין לא החלה על אף שהיום הוא ה 1 לנובמבר ולגבי המקומיים זהו היום הראשון של הקיץ ושל העונה היבשה. עולם מוזר כי למעשה זוהי תחילתה של תקופת החורף אך הם מתעקשים לקרוא לעונה היבשה – קיץ. אומרים לי כאן כי החל מהיום הגשמים מפסיקים והתיירים מתחילים להגיע. ירדתי לחוף לאחר ההתמקמות כדי לחזות בשקיעה יפיפיה בינות לעננים רחוקים שעדיין המטירו גשם מעל לים.

בעודי נכנס אל תוך חליפת הרכיבה לקראת היום החדש חלף בי הרהור של חרטה על כך שאני סמוך כל כך לכניסה לפארק מנואל אנטוניו ולא אבקר בו. זמן יש לי למכביר אז מדוע למהר כאשר אני במדינה יפת הנוף הזו – קוסטה ריקה. הרצתי הסרט לאחור, יצאתי מהחליפה, חזרתי לסנדלים ומכנסיים קצרים, כובע, מצלמה ובקבוק מים וניכנסתי לפארק. לא הסבתי ראשי לאחור פעם אחת במשך כל היום. פארק מדהים ביופיו. יער טרופי סבוך, עשיר בחי וצומח, עשיר בנופי ים של מיפרצים כחולי מים המוקפים בפרסות של חול מוזהב ודקלי קוקוס. מראות שיצאו מ'סרטי רובינזון קרוזו', רק שברים של ספינה טרופה וכמה שודדי ים היו חסרים להשלמת התפאורה. הפארק עשיר בפרפרים, קופים, איגואנות, לטאות, נחשים, תנינים ואחרים. שוטטתי בשבילי הפארק במשך כ 5 שעות נפעם כל פעם מחדש מהמראות המשתנים מעיקול אחד למשנהו. אכן, בוקר נפלא תחת שמים כחולים. האנשים מהלכים בשבילי הפארק עם ראשים מתוחים כלפי מעלה כי עיקר הפעילות של בעלי החיים מתרחשת בצמרות העצים. אך מגיעה השעה 2 בצהריים והשמיים מתקדרים בשחור ואפור והגשם חוזר לרדת על היקום הירוק מסביב, אני כבר הייתי מחוץ לפארק. כך כל יום, למרות שהעונה היבשה החלה כאמור, אתמול.

מראות הפארק של מנואל אנטוניו

במהלך הימים האחרונים שמעתי יותר ויותר את המשפט/ברכה/תשובה – Pura Vida – כאשר שאלתי מישהו מה פירוש צמד המילים הוא ענה לי פשוט כך: "הכל סבבה"… צחקתי וחשבתי שזהו המשפט הראשון שהם המקומיים לומדים מאיתנו הישראלים. בכל מיקרה אימצתי את ה"פורה וידה" שלהם והתחלתי להשתמש בו תכופות.

לאחר יומיים במנואל אנטוניו עליתי שוב על האופנוע כאשר הרגשה כבדה בליבי – רק בדקות האחרונות נודע לי התאונה הקשה בה נהרגו ליאת ואביקם גור ונפצע קשה מאוד אלחנן גבריאלי. כל כך עצוב וכואב לשמוע כי שוב אחד מבכירי הרוכבים קיפח חייו בתאונה מחרידה ויחד איתו אישתו ליאת. מי ייתן ולא נדע צער וכאב.

רכבתי מעט באותו היום – דרומה כ 70 ק"מ עד לUvita, עיירת חוף ושם התמקמתי בהוסטל "הטוקאן" – El Tucane. הוסטל ססגוני ומאורגן היטב לכל הצרכים של המטיילים. מקום נעים ביותר לשהות בו למשך מספר ימים לפעילויות בנוף והטבע העשירים של הסביבה. ירדתי אח"צ רגלית לחוף היחסית רחוק ביום מעט מעונן אך ללא גשם. עצי ענק מסביב, שרכים גדולי ממדים, קופים המקפצים בין ענפי העצים ולעת שקיעה מתחילים ב"נביחות" שלהם. הכל שופע פוריות וירוק. כאילו נפתחה כף ידו של אלוהים וממנה נשפך חומר טוב בכמויות גדולות על פיסת הארץ הזו. גולשים בים הגלי ניסו שוב ושוב מזלם ברכיבה על ראשי הגלים – מחזה יפה לעין תמיד.

הוסטל ה'טוקאן'

'מקרה צלע' בגן העדן

סטלה, מטיילת יהודיה מריגה שבלטביה הכינה ארוחת ערב טעימה עבור שנינו. סטלה, במקור מחיווה שבאוזבקיסטאן מאוד התלהבה למראה התמונות שלי מחיווה, מקום שלא באמת זכתה לראות במו עיניה מאחר ומשפחתה עקרה משם ללטביה בינקותה. סיום חביב עבורי של יום קצר רכיבה.

ארוחת ערב מפתיעה עם סטלה מריגה, לטביה

עם בוקר יצאנו, סטלה ועוד כמה מטיילים מה'טוקאן' לעבר המפלים והבריכות של יוביטה. הליכה לא ארוכה במעלה ההר תחת שמש קופחת ושמיים כחולים הביאה אותנו לפתחה של פנינת טבע של ממש – סידרה של מפלים ובריכות של מים קרירים. נהר קטן החבוי בתוך הצמחיה העבותה מדלג עצמו מבריכה לבריכה, כולם משתעשעים בקפיצות לבריכות והחלקה במפלים הנפלאים. מים זכים, קרירים וצלולים מכל עבר וקשה לצאת מהם. באחד מהסיבובים בין הטבילות החלקתי על סלע רטוב וספגתי חבטה הגונה באחת הצלעות והכאב המוכר לי מ"התאונה עם הכלב" לפני שנה ומשהו חזר אם כי רק כתזכורת קלה לארוע הקשה ההוא. חזרתי למנוחה בהוסטל כי לפני עוד רכיבה מחר עד לפנמה סיטי.

ברכות ומפלי יוביטה ש'עלו לי' בצלע כואבת ופירות ה'כמו ליצ'י הגדלים בסביבה

לילה של כאבים עבר עלי ורק זוג גלולות אדוויל הצליח להרגיע אותי עד הבוקר. ההכמה היתה איטית וזהירה, העמסה של האופנוע ובעזרתה של סטלה שהתעוררה כדי לומר לי שלום, דחפתי את האופנוע לאחור עד למצב בו צריך רק לשלב בהילוך ולצאת. עליתי על האופנוע ויצאתי, מההוסטל החביב ששימש לי כמלון דרכים למשך שני לילות. להפתעתי הגדולה ברכיבה עצמה לא חשת כל כאב. רק כאשר ביקשתי לעצור או לחדש רכיבה חלף בי הכאב בצלע כסכין. לאחר כשעתיים במזג אויר נוח למדי היגעתי למעבר Canoas – המעבר מקוסטה ריקה לפנמה. ההליך בצד של ה'טיקוס' הסתיים ללא קושי למעט תור יחסית ארוך להחתמת הדרכון. הצד הפנאמי הרבה יותר מבולגן, רועש והמוני. תוסיפו לכך פיאסטה חגיגית שחסמה את הכניסה למדינה למשך יותר משעתיים ורק הסתננות בין התזמורות הצועדות בסך איפשרה פה ושם לכלי רכב לעבור. התור לדרכונים היה אין סופי. כל השאר היה יותר מהיר ובכלל זה 15$ עבור ביטוח, הכל מסודר עם קבלות. נוסף על הכל החל לרדת מבול של ימי תיבת נוח על פני היקום סביבי. כאילו טנקר ענק של מים פתח את כל צינורותיו ברגע אחד מעל מסוף הגבול. חיכיתי מעט ולבסוף אזרתי עוז ויצאתי מחוץ למחסה הגגון של המסוף אל תוך המבול. עוד הסתננות קטנה בין התזמורות הרועשות ואני רוכב בפנמה.

אין כניסה (זמנית) לפנמה כי יש פיאסטה על הגבול… מרכז אמריקה..

נוף ירוק, פחות צפוף ועשיר מהשכנה הצפונית ממנה אני מגיע אך הנוף יפה בדרכו. האומץ לצאת אל הגשם הסוחף הסתבר כנכון. לאחר כ 15 דקות שנראו לי כמו נצח. הענן ואני נפרדנו, איש לדרכו והמשכתי לרכב תחת שמים פחות שחורים. כנראה ש'מר ענן' הבין שאני כבר רטוב עד לעורי  והחליט להמשיך בדרכו. עוד שעה של רכיבה הצליחה לייבש אותי כמעט לגמרי. לפני עוד כשעתיים של אור. 'נותנים בגז' וממשיכים על כביש בטון סדוק בחלקו. כלי רכב עוצרים בצד להחליף גלגלים שכשלו בין השברים והסדקים. אצלנו, זוג הגלגלים והצלע הכואבת, הכל בסדר, תודה לאל. החושך התחיל לכסות את העולם ומרחוק הבחנתי שאני הולך ומתקרב לסופת ברקים אדירה וסערת גשם נוספת שהרטיבה כל שהתייבש. עצרתי בסנטיאגו – עיר מקומית לא גדולה ומצאתי מסתור ללילה ומרגוע לעצמי לאחר כמעט 400 ק"מ למרות 'ארוע הצלע'. כנראה שהבעיה לא קשה כמו שנדמה היה מהכאבים.

צלע, ענן ונער צעיר עשו יד אחת נגדי – הזוהי פנמה?

הבוקר הביא מעט קטעים כחולים בינות לעננים ואני כבר קיויתי כי הנה מזג האויר לוקח מנוחה ליום אחד לפחות. לאחר שעתיים רכיבה מערבה לכיוון פנמה סיטי נכזבה תיקוותי ושוב החלה ההתמודדות שלי עם וילונות של מים משמים. רציתי מאוד להגיע באותו היום למוסך בוואריה של פנמה אבל הגשם חייב אותי לעצור מדי פעם במיסתור של תחנת אוטובוס ויחד איתי אופנוען מקומי על סוזוקי 1500cc. באחד המיקרים חלפתי על פני קבוצה ענקית של תלמידי בית ספר שבדקות אלו סיימה את יומה ומתוך הקבוצה לפתע, ללא מבט לכביש, קפץ נער בן כ 11 שמיהר לרכב של סבא, כנראה, שחנה בצד שני של הכביש, בצד הנתיב כו רכבתי. הנער חלף מרחק של ס"מ או שניים מהצמיג הקידמי שלי ונערות אחרות שעמדו בצד הכביש הביטו באימה על המחזה המחריד. נישמתי פרחה לרגע. עצרתי בצד כדי להרגע וגם לנזוף בעול הימים. הסבא יצא מהרכב והתנצל בפני על התנהגות נכדו אבל מה היתה עוזרת לי ההתנצלות אם חס וחלילה הייתי פוגע בילד? יד אלוהים כנראה מנעה את הנורא מכל. לא אשכח ימים רבים את ה'כמעט תאונה' הזו.

"גשר האמריקות" – ראו את מיכל המים השחור המחכה לי ממעל

מזועזע, המשכתי לרכב ומרחוק כבר הציץ מתוך החורש העבות "גשר האמריקות" העובר בגובה של מעל 60 מ' מעל המוצא הפסיפי של תעלת פנמה ואורכו כ 1,600 מ'. זהו הגשר הראשון שחיבר את שני הגושים היבשתיים של דרום אמריקה עם הצפון, נחנך ב 1962, כמעט 50 שנה לאחר שנכרתה תעלת פנמה עצמה. חלפתי על פניו מייד ניכנסתי אל תוך עיר גשומה ועמוסת פקקים כתוצאה מהגשם. הבהלתי עצמי למחסה של תחנת דלק והמתנתי שם כמעט שעתיים. בשל עוצמת הגשם לא ניתן היה להמשיך לרכב. ברגע שנחלשה עוצמתו במשהו עליתי מחדש על האופנוע, רטוב ממילא עד לשד עצמותי והתנהלתי בזהירות בתוך זרמי מים אדירים, מערכת ביוב שקרסה מעוצמת הזרימות ותאונות מספר שיצרו עיכובי תנועה ועומסים. לאחר שיטוט, עליז דווקא, לאורך קו החוף המאוד מרשים של העיר על כל מגדליה רבי הקומות היגעתי למוסך בוואריה המקומי ושם קיבלו אותי מאוד יפה. כל שהייתי צריך זה להחליף נורית אחורית ולהוסיף קצת שמן מנוע. הנורה העקשנית סרבה לצאת ורק טיפול בתרסיס המיועד למערכות חשמל איפשר לעקור הנורה החוצה. כל הטיפול למעט עלות הנורית היה 'על הבית' של היבואן ושל המכונאי הראשי בשם "ישראל" שטיפל בי נאמנה. הענקתי לו סיכת ישראל כהוקרה. לאור מצב הרטיבות והעובדה שאני צריך לארגן את עצמי לביקור מולדת בחרתי מלון שקט בעיר וכאן אבלה את היומיים הקרובים עד לטיסה לישראל.

ישראל עם "ישראל" קטנה על החזה במוסך "בוואריה" בפנמה סיטי

המטבע הפנמי נקרא "בלבואה", על שמו של מגלה וכובש ספרדי שחצה לראשונה את המיצר היבשתי בין האוקינוסים, המיצר שבו נכרתה תעלת פנמה. שוויו של ה"בלבואה, זהה לדולר האמריקאי ולכן התשלום בשטרות ומטבעות מקומיים או אמריקאים או תערובת של שניהם מקובל מאוד, נוח מאוד גם אם מוזר משהו וזקף את גבותי במשך כמה שעות, עד שהתרגלתי.

התעלה – הישג אנושי מופלא

עם בוקר יצאתי לביקור אותו אגדיר אותו כביקור חובה – מפעל הסכרים של תעלת פנמה. המקום המיועד למבקרים הנקרא Miraflores נמצא בפאתים המזרחיים של פנמה בסיטי. הגעתי לפני הפתיחה והמתנתי עם 3 מטיילים צעירים מישראל במקום עד לשעה 9, שעת הפתיחה. קשה שלא להתרשם עמוקות מעוצמת המפעל הזה של העברת אוניות מאוקינוס לאוקינוס דרך רכס יבשתי המגיע כמעט לגובה של 100 מ' באמצעות מספר סכרים הנפתחים וניסגרים וב'כלים שלובים' ובסיוע של 6 'פרדים' חשמליים המושכים ובולמים וכך מבקרים את קצב התנועה של האוניה.

האוניות הגדולות בתבל הבנויות בדיוק ברוחב התעלה פחות ס"מ בודדים, חוצות תוך כמחצית היום את המיצר היבשתי הזה ומדלגות בין האוקינוסים. עלות המעבר יכולה להגיע עד כדי 300,000$ אך המעבר מקצר במחצית את זמן השייט בין האוקינוסים לעומת מעקף דרומי ורחוק דרך מיצרי מגלן הסוערים בדרום אמריקה. מפעל התעלה עומד יותר מלהכפיל את עוצמתו והיקפו כאשר ב 2014, בדיוק 100 שנים מאז שנפתחה התעלה יפתח נתיב נוסף רחב יותר מצפון לתעלה הקיימת. מרכז המבקרים מאפשר תצפית מהקומה הרביעית שלו על המעבר בין הסכרים ולרגע נדמה לך כי אתה צופה מעל במשחק ילדים של רכבות חשמליות אבל רק לרגע. הכל אמיתי לחלוטין ומדהים. המרכז מציג באופן יפה ותמציתי את ההיסטוריה של חפירת התעלה והמאבק להשבת הריבונות על התעלה לידיים פנמיות. סימולטור מתוחכם מאפשר "לשבת על גשר ספינה" ולחוות את המעבר מזוית הקפטן, עשוי מאוד יפה ומשכנע.

סימולציה מצולמת ומשכנעת מתא הקפטן

בנוסף להכנסות הענק מהתעלה מהן נהנית פנמה מאז תחילת שנת 2000, התעלה הופכת את פנמה לצומת תחבורה עולמי. השיגשוג הכלכלי כאן ניכר לעין כל מייד עם הכניסה לעיר למראה קו הרקיע של מגדלי המשרדים והדירות הגבוהים המשקיפים לעבר האוקינוס הפסיפי.

קו הרקיע של פנמה סיטי הצומח לגובה בערבוביה של סגנון, צורה וצבע

לאחר הביקור בתעלה סיירנו מעט, אני והאופנוע לאורך הטיילת והמרינות של חצי האי Naos, נהנינו מאוד שנינו למרות הגשם שחזר לפקוד אותנו בעוצמה דומה לאתמול אבל כבר התרגלנו, שנינו. שמתי פעמי שוב ל"בוואריה" לצורך בדיקת מחשב, זו נעשתה ע"י ישראל מיודענו והכל תקין. פעם נוספת ש'ידידי האפור' עובר את מבחן הסימסטר בהצלחה מלאה. אכן בחור כארז.

אני נמצא בהתארגנות לקראת ביקור מולדת נוסף בן שבועיים, האופנוע ימתין לי בביתו של אופנוען אחר – חיימי – חבר טוב של קותי, אותו פגשנו כבר במכסיקו.