טוב לדרוך במקום מדי פעם

טוב לדרוך במקום מדי פעם

לאחר יותר מ 5 שבועות בתחומי ה"ממלכה הלטינית" ובתוכם שבועיים של לימוד אינטנסיבי של השפה הספרדית אני מתחיל לענות ב"סי"…. זהו, החלפתי את ה"דה" שסיגלתי לעצמי כמענה כמעט אוטומטי מגבולה המזרחי של תורכיה ועד לאוקינוס השקט – תחומי ה"ממלכה הצארית" או ההשפעה הרוסית.

שבועיים שלמים תיקשרתי רק בספרדית, למעט השיחות עם המשפחה בישראל. 50 שעות לימוד מוצלחות ממורה מצוינת ועוד ארוח משפחתי נפלא הפכו אותי מאחד שלא מבין מילה, ולא מסוגל לשאול שאלה לאחד המסוגל לשאול שאלה ברחוב, לענות על שאלה, לתאר חוויה, לקרוא ולהבין ואפילו מעט לכתוב. אני מוצא את זה כל כך חשוב כדי להמשיך דרומה עד כי לא עולה על דעתי איך ניתן להסתדר בלי ידיעת השפה ברמה בסיסית.

במהלך השבועיים, 10 ימי לימוד שהיתי בעיר "שלה" (Xela) והתארחתי אצל הגברת הנחמדה ובשלנית מעולה – אירה סמה. יחד עם בנה אריק הנשוי לנטלי ושני ילדיהם הקטנים – מכסמיליאנו בן ה 3 ואמיליאנו בן השנה ויחד עם מריו צעיר בניה של אירה סמה גרתי בביתם בחדר משלי עם חיבור מצוין לאינטרנט, 3 ארוחות טעימות כל יום, תנאים ניפלאים של מחיה וכל זה במחיר כמעט מצחיק עבורי.

השהות הזו בת השבועיים בעיר איפשרה לי להכיר יותר מקרוב את החיים היומיומיים של המשפחה, השכונה, העיר וסביבתה ואת התושבים במקום. התאפשרה לי חוויה שונה לחלוטין מזו של הרכיבה האינסופית עם כל ההנאה הנופית שבה. ההנאה האנושית לה זכיתי בעת שהותי במקום היתה בעלת ערך רב עבורי. מדי בוקר התייצבתי יחד עם התלמידים שהלכו לבתי סיפרם, בבית הספר שלי Kie-Balam, עליו שמעתי מיוני בן שלום ששהה בו במהלך מסעו ב 2009. במשך 5 שעות רכשתי ממורתי מריאלה אוצר מילים עשיר של שמות עצם ותואר, פעלים והטייתם, קראתי סיפורים וכתבתי יומן כל יום בספרדית בנוסף ליומן היומי, עליו אני מקפיד לאורך כל מסעותי, בעיברית. בשעות אחה"צ יצאנו לסיורים בסביבה להעשרה תרבותית – ביקור בשוק מקומי או בעיירה שכנה, בית העלמין המקומי, צפיה משותפת בסרט הנוגע ללב ועוד. בהחלט מעניין ומעשיר. את הערבים ביליתי בהכנת שיעורים ליום המחרת – בקיצור 'טחנתי ספרדית' מבוקר ועד ערב.

'"תוכנית העשרה" לשעות אח"צ

חיבור ראשון בספרדית

ויש גם תעודה לסיום הלימודים בני השבועיים – 50 שעות לימוד

יש עוד כמה דברים ב"שלה" חוץ מבתי ספר רבים מאוד

כבר בסוף השבוע הראשון להגעתי הזדמן לי לחזות בחגיגה דתית לכבוד ה"בתולה". המוני בני אדם צבאו על דלתות הכנסיה המקומית, זו שנבנתה בתחילת המאה הקודמת לאחר שהמקורית נהרסה ברעש אדמה. אותם המונים לא יכולים היו להיכנס כי הכנסיה רחבת המימדים כבר היתה מלאה ממילא. טור ארוך של נושאי ניסים ודגלים, פרחים, נרות ועוד המתין תחת גשם דקיק בסבלנות לתורו להשתלב בטכס.

הכנסיה המוארת והמון חוגגים בפתחה

גם נגני ה"מרימבה" לוקחים חלק בפיאסטה

מחוץ לכנסיה, הכיכר הראשית של Xela מלאה באלפי אנשים שנעו בסבלנות בין דוכני אוכל מקומי, דוכני קליעה למטרה, דוכני מזכרות וחפצים הקשורים לחגיגה לכבוד ה"בתולה", עמדות "מרימבה" – אותה וריאציה של קסילופון עם קלידי עץ עליו מנגנים שניים ולעיתים שלושה, בני אותה משפחה – סב, בן ונכד, והצליל ערב כל כך לאוזן או שמא זו המוסיקה שניגנו שערבה לאוזני, להקות של רקדנים ותיזמורות מקומיות, לונה פרק שהוקם בן לילה. שמח היה שם והפיאסטה הזו נמשכת 4 סופי שבוע בימים שבת וראשון כל חודש אוקטובר.

אחוזות קבר משפחתיות בבית בקברות של Xela – בבסיס, אב המשפחה ומעליו משפחתו.

ב Xela שוק הפירות בצד אחד של הרחוב והירקות מצד השני – חלוקה מעניינת

ויש גם מבנים כאלה שראו ימים טובים יותר…

בסוף השבוע הבא אחריו זכיתי לשתי חוויות מיוחדות. בשבת בבוקר היתה מתוכנן לי ביקור מאורגן במעינות חמים הסמוכים ל Xela –  מעיינות ובריכות בשם Fuentes Georginas. ברגע האחרון בוטל ה"מאורגן" והחלטתי לעשות ביקור במקום בכוחות עצמי. מצאתי ב"לונלי פלנט" את האינפורמציה המתאימה וירדתי בבוקר שבת למקום בו היה אמור אוטובוס להמתין למבקשים להגיע למקום. המתנתי ו…כלום. ירדתי למקום בו עוצרת התחבורה הציבורית ולקחתי מה שקוראים כאן – Chicken Bus, כלומר אוטובוס שעליו כולם עולים, גם תרנגולות, אם הן לא מתנגדות. נסעתי איתו עד לכפר סמוך בשם Zunil ושם מצאתי את ניקולאס שלקח אותי למקום בנסיעה עם נוף נפלא למרגלות הר הגעש סנטה מריה. ביקשתי מניקולאס להמתין לי כשעה עד שעה וחצי ובאותו הזמן נכנסתי לאתר מקסים ובו בריכות של מים  גיאו-תרמיים. מים לוהטים בבריכה העליונה וחמים בבריכה יותר נמוכה. האתר הנמצא בגובה של 2,400 מ' שןפע ירק, עצים ושיחים שכמוהם לא ראיתי עדיין וביניהם שיחים בעלי עלים ענקיים במימדים של 2 עד 3 מ' כל עלה. המקום כולו מטופח ושמור, פנינת טבע של ממש. בדרך חזרה פיטפטתי עם ניקולאס והופתעתי מהיכולת שלי לתקשר בספרדית לאחר שבוע אחד של לימודים. ניקולאס סיפר לי על מיזם ישראלי-איטלקי להפקת חשמל גיאו-תרמי כאן בזוניל, מעניין לשמוע עד כמה אנחנו מגיעים לכל מקום.

"אוטובוס תרנגולות" ונער קטן נוהג בו

הנסיעה ב"אוטובוס התרנגולות" זימנה לי מיפגש עם מפעילי המתחבורה הציבורית. נהגים מאוד צעירים נוהגים באוטובוסים גדולים עם צופרים מאוד קולניים המופעלים במשיכת שרשרת. רוב האוטובוסים היו בעבר School Buses בארה"ב ונרכשו ב'מחירי הזדמנות' כדי לשמש כאן כאוטובוסים להמונים. ליד הנהג משמש עוד בחור צעיר כעוזר נהג העומד עם מחצית גופו מחוץ לדלת הרכב ומכריז על כיוון הנסיעה עבור הולכי הרגל על פניהם הוא חולף. הוא גובה את דמי הנסיעה מהנוסעים. כרטיסים אין והוא תמיד זוכר ממי גבה כסף וממי לא. אותו עוזר נמרץ מסייע לנשות המאיה לעלות עם הסלסלות על ראשן ומניח אותן קרוב לנהג וכאשר הן יורדות מהרכב הוא מסייע להן לרדת ולאחר מכן מגיש ישר לראשן את הסלסלה עם כבודתה. הוא ממהר לסייע לילדים קטנים לרדת מן האוטובוס ואף יורד מן האוטובוס ועוצר את התנועה הנגדית כאשר הכלי הגדול הזה צריך לחצות צומת עמוסה. נער מאוד פעיל ונמרץ וידיו מלאות עבודה כל הנסיעה.

"ילד" אחד מכריז על יעד הנסיעה ו"ילד" אחר נוהג באוטובוס גדול עם כל הסלים על ידו

למחרת בבוקר נעניתי להזמנה של מועדון האופנועים המקומי לרכיבה משותפת לאחת העיירות הסמוכות –  TotoNicapan, העיירה הגבוהה ביותר בגוואטמלה. ניפגשנו, הרוכבים, ברחבה של מתחם מיסחרי גדול (כמו גלילות של מועדון האופנועים הישראלי). עד אשר התכנסו כולם ביצעו כמה רוכבים הצגות וירטואוזיות של רכיבה על האופנועים בעמידה על רגל אחת, רגליים על הכידון, הרכבה של בחורות העומדות על המושב האחורי ועוד כהנה וכהנה פעלולים. טנדר של הבעלים של מוסך מקומי לדו"ג ועליו רמקולי ענק נתן את האות ליציאה מאורגנת ממקום הריכוז. יצאנו כולנו על נתיב אחד, בשני טורים איטיים ומסודרים ורכבנו כך כ 40 ק"מ עד ליעדנו. שם סודרה הקבוצה לצידה של הכנסיה המקומית בכיכר הראשית ושוב החלו הצגות הרכיבה שעליהן התאמנו עוד הנקודת היציאה. צילום קבוצתי ויצאנו חזרה לנק ההתחלה. שם במקום נערך ארועון של סיום הרכיבה עם תודות, כריכים, ברכות הודעות מינהלתיות להמשך הפעילות וגם הוקרה להשתתפותי. התקבלתי כ'חבר כבוד' במועדון המקומי והוענקו לי בנדנה ז'קט ג'ינס של ה'קלוב'. הגבתי מיידית בהענקת סמל רקום של המועדון הישראלי לנשיא המקומי וגם הוא התקבל כמובן כחבר של כבוד במועדון האופנועים הישראלי. בוקר חביב למדי וחוויה מיוחדת במסע.

"הדרך ארוכה היא ורבה" – צריך להמשיך..

הפרידה מ Xela וממארחי לא היתה קלה הגם שרציתי מאוד לעלות שוב על האופנוע ולרכב. עם סיום השבוע השני הזמנתי את מריאלה, מורתי ובתה שהיא המנהלת האדמינסטרטיבית יחד עם אירה סמה לארוחת ערב. למחרת בבוקר סעדתי ארוחת בוקר משותפת עם כל המשפחה וחגגנו על עוגת שוקולד ענקית שקניתי ערב קודם, מתנות לילדים, סיבוב על האופנוע עם מכסימיליאנו ומריו ויצאתי לדרך.

פרידה מ"שלה"

היעד היה להגיע לאגם אטיטלאן, לעיירה בשם "סן פדרו דה לגונה" (San Pedro De Laguna). יצאתי לדרך הררית המטפסת מתוך ה"אמבטיה" שבה שוכנת Xela בגובה של 2200 מ' למעבר הררי בגובה של מעל 3,000 מ' ומשם גלשתי שוב על ה"פאן אמריקנה" עד לק"מ 148 (טיפ שקיבלתי מיגיל שוהם מסן קריסטובל) בה נמצאת פניה שקשה להבחין בה ברגע ראשון, לעבר סן פדרו. דרך שהיא ספק כביש וספק דרך עפר ממשיכה לגלוש לעבר אגם אטיטלן עד לנקודה בה מתגלה האגם ממש מתחת לגלגי האופנוע. אלא שצריך כמעט "לקפוץ", אין לי כינוי אחר לירידה שציפתה לי, כדי להגיע לכפרים על החוף. 17 פיתולים חדים ביותר המגשרים על הפרש גבהים של 500 מ' בקו אוירי שאורכו 950 מ', צאו וחשבו את שיעור השיפוע הטופוגרפי. בסופה של הירידה החדה הזו היגעתי לפאתי סן פדרו והתחלתי לגלוש אל תוך הכפר. לאחר כק"מ לא מצא חן בעיני המקום ושמתי פעמי להציץ בכפר סמוך – San Marcos De Laguna. היצצתי וניפגעתי. כפר קטן, חביב ביותר המהווה מעין מרכז רוחני לצעירים רבים מתוך איזו אמונה או הרגשה כי רוח מיוחדת שורה על המקום הזה. במרכז הכפר כנסיה (כמובן) פשוטה למדי, הרבה מאוד צעירים מהעולם כולו נימצאים שם, למעט ישראלים מאחר והם מתרכזים דווקא בסן פדרו. אפילו מסעדה שמציעה חומוס ופלפל יש במקום. 2 סימטאות צרות ואפלוליות להולכי רגל בלבד מהוות את הקישור למזח הסירות היוצאות ובאות מפאנאחאצ'ל, העיר הגדולה של אגם אטיטלן. לאורך סימטאות אלו נמצאים מרכזי יוגה, ויפאסאנה ופעילויות רוחניות אחרות. לא יותר מדי עניינו אותי הפעילויות האלו אך המקום נפלא לבלות בו מספר ימים. מצאתי מקום בהוסטל "פצ'ה מאמא" שבו אמליה עם תינוק בן 6 חודשים – דוויד שמו, מחובר לגבה ואיתו היא מבצעת את כל הפעילויות כמארחת ההוסטל. לאחר ששקעתי בשינה מתוקה התעוררתי לפתע לקול תפילות ברמקולים ופיצוצים פירוטכניים, היבטתי בשעון – 0430. צחקתי וכיסיתי ראשי בשמיכת הצמר העבה לעוד כשעה. יותר מזה לא היה אפשרי.

אגם אטיטלן אליו יורדת הדרך התלולה

סן מרקוס – מקום חביב למדי

3 הרי געש סביב אגם אטיטלן

שלטי הכוונה בסימטאות הכפר

דויד על הגב של מנואלה כל היום

אמליה הכינה עבורי ארוחת בוקר זריזה, פרננדו סייע לי לסובב את האופנוע הכבד בתוך החצר המלאה בתרנגולות ויצאתי חזרה לעבר הק"מ ה 148. הטיפוס של הפיתולים היה קל יותר ואני מופתע כל פעם מחדש מהיכולת המופלאה של המנוע לשמור על המומנטום גם במהירות מאוד נמוכה ובסיבובים חדים. ביצועי המנוע מעניקים כל כך הרבה ביטחון ברכיבה, תענוג צרוף. כביש הררי הוריד אותי בסידרת   פיתולים ניפלאים אך קלים מאוד ביחס לאלו של אתמול, אל האגם לעבר פנאחאצ'ל, "העיר הגדולה" שלחוף האגם. מפנאחאצ'ל פניתי מערבה לכיוון אנטיגוואה ושם המתינה דרך שהיתה לא פחות מלונה-פארק מטורף של פיתולים, צניחות וטיפוסים בכביש "משוגע" לחלוטין. כדי להוסיף עניין חיכו לי בדרך מפולות חול וסלעים שכיסו בכמה מקומות את הדרך ובאחד המקומות נהר סחף גשר שהיה מעליו אך לפני כמה ימים ולפני 2 מעברי מים. לחזור את כל הדרך לא בדיוק התאים לי אז אעבור בדלית ברירה. אצליח או לא? אני גולש עם האופנוע את גדת הנהר נכנס למעבר הראשון ולפני שאני מספיק להסס, האופנוע, כאילו בעל חיים עצמאיים משלו, פשוט עובר בעומק של כ 40 ס"מ בלי למצמץ, כך גם את המעבר השני הפחות עמוק ואני על הגדה בשניה. אנחת רווחה ואני יורד לצלם. רכב המנסה לעבור אחרי מכבה מנוע בתוך המים ורכב נוסף מהכיוון שלי מחליט לחכות, גבוה לו מדי. מאושש מ"הנצחון הקטן" שלי אני מצלם, עולה חזרה על האופנוע שחונה בתוך 'קולי' עמוק שחרצו גלגלי רכב אחרים, הילוך ראשון, מעט מצערת ו…נפילה. כנראה שמישהו לא אהב את התחושת הסיפוק והחליט להחזיר אותי מהר לאיזון. הנפילה עלתה לי במאותת  קידמי מימין. ניחא, נמשיך בדרך.

הדרך המטורפת (למעלה) ולאחר חציית הנהר… רגע לאחר מכן, אני עם 2 גלגלים …באויר 🙂

רכיבה של עוד כשעה הביאה אותי אל תוך אניטגוואה. עיר שהיתה בירתה של גוואטמלה עד אשר נחרבה ברעידת אדמה במחצית המאה ה 18. העיר נבנתה מחדש על בניניה הקולניאליים, כירותיה וכנסיותיה. המרכז ההיסטורי משומר להפליא וניחוח קוסמופוליטי מרחף מעליה וברחובותיה. ה'סוקאלו' כמו תמיד מכיל את הקתדרלה ואת בניין העיריה – כמו שתי רשויות הנאחזות במרכז ומעוררות מחשבה בעצם סמיכותן זו לזו. מי כאן יותר חזק? מי יותר משפיע? שאלה מעניינת בפני עצמה הראויה להחקר בראייה היסטורית. טיילתי במשך אחה"צ והערב בין בתי הקפה וחנויות אופנתיות אך הרגשתי שאני כמהה למרחבים הפתוחים, לטבע, לאתרים בעלי ייחוד. שווקים, כיכרות וכנסיות – באלו היה לי די, נכון לעכשיו.

טיקאל – אין מקום כזה

יצאתי מאנטיגוואה לעבר טיקאל (Tikal). בוקר גשום מאוד ומעבר של עיר בירה מאוד צפופה, גוואטמלה סיטי בבוקר יום שני שיבשו לי תוכניות ונאלצתי לחתוך את הדרך רצופת עצי קוקוס ומטעי בננות, מנגו ואננס, קצר מהצפוי. מצאתי מלון נחמד ללילה – מלון "יאיר" בעיירה הנקראת Rio Dulce על שפת "אגם איזאבאל" ולמחרת מוקדם מאוד בבוקר יצאתי לעבר טיקאל.

דרך העוברת בתוך ה"בוסתן של אלוהים" ומעבר אגם איזאבאל

התמקמתי בפארק טיקאל, קרוב לשער הכניסה, במדשאה של פונדק "היגואר". הקמתי אוהל, "לא מתחת לעצי הקוקוס.." כך הוזהרתי, החלפתי למדי ב' ובצעד מאושש יצאתי לעבר השער המאוד קרוב. בדרך תפס אותי "סזאר", מדריך מקומי ש'הזמין' אותי לסיור של צפיה בזריחה מראש מקדש 4 בפארק, יציאה ב 0400… עניתי לו – "אולי, נראה איך יילך היום" והמשכתי. התחלתי לפסוע בתוך שבילי האתר, בינות לעצי ה Ceiba הענקיים אשר מגיעים לעיתים לגובה של 70 מ' ועצים אחרים המרצפים את השבילים במסכת של שורשים אדירה. ציוץ, קריאות של צפרים וצרחות של קופים ליוו אותי בדרך עד שהיגעתי לאחר כק"מ למרגלות מקדש מס' 1. המראה הראשון מזכיר משהו את התחושה של המראה הראשון של מקדש ה "אוצר" בפטרה". פרמידה בגובה של עשרות מטרים עם מדרגות ענק המוליכות לראשה. אותו מראה שראיתי בעבר בספרים ויותר מאוחר באתרי האינטרנט וכל כך רציתי להגיע למקומות הללו. לא רק מקדש אחד אלא כמה וכמה. מקדש 1 ניצב מול מיקדש 2, שני ענקים התוחמים חלקת דשא מלבנית בגודל של מגרש כדורגל.

למעלה המראה הראשון של מקדש 1 ולמטה ראשו של מקדש 3 מבצבץ מתוך הג'ונגל העוטף אותו – כך נראו כל המיקדשים בטרם חשיפתם.

מראה מרשים ומעורר התרגשות. לא רחוק מהם מקדש 3 הניצב עדיין מכוסה ביער הסבוך, בדיוק כמו שנראו המקדשים כאשר גילו אותם לראשונה רק לפני כ 150 שנה. במתחם "העיר האבודה" מקדש נוסף, מס' 5 אשר שימש את בני המאיה לתצפיות אסטרונומיות וכך מיקדשים ומבנים רבים נוספים. שטח בן 16 קמ"ר ובו מצויים למעלה מ 3,000 מיבנים שאיכלסו בעבר, מלפני 2500 שנה ועד לפני 1300 שנים את כ 100,000 תושבי בירת המאיה. האתר מצוי, כמובן, ברשימת אתרי המורשת של אונס"קו והדבר המרשים ביחס לגילוי המקום הוא כי רק ב 1969 הסתיימו חשיפתו ושיקומו. האתר כולו חבוי בתוך יער גשם עבות המלא בחי וצומח עשיר במיוחד. לא קשה להבין כיצד במשך מאות שנים המקום לא היה מוכר וחשוף לעיני כל. מכיוון שמזג האויר היה מצוין טיפסתי לראש מקדש 4 באמצעות גרם מדרגות עץ ארוך למדי. התיישבתי למרגלות קצהו של המקדש בגובה של כ 60 מ' וללא כל מעקה בטיחות, מעל צמרות היער הירוק כל כך. ישבתי ושתקתי – ממולי הציצו מתוך ה'ים הירוק' ראשיהם של מקדש 1, 2 ו 3 והשקט הירוק האינסופי הזה שבה את ליבי. בראשי עלה שאון ההמון של בני המאיה המקריבים קרבנות ובליבי תחושה של נצח. חשבתי באותו הרגע על כך כי תרבויות שקדמו לנו – המאיה, מצרים, יוון ורומי, הנבטים, הסינים, הויקינגים, האינקה, הדורות הקודמים שלנו היהודים ועוד – תרבויות אלו ואחרות הגיעו להישגים מופלאים בתחומים רבים מאוד ובכלל זה מדעים מדויקים, בניה, סלילת דרכים, שיטות השקיה, תיעוד וגניזה – ללא הטכנולוגיה והמדע העומדים לרשות הדור שלנו. מעורר הערכה וכבוד.

המראה האין סופי מעורר מחשבות 

היה לי קשה לרדת מראש המקדש ודחיתי את הרגע כמה שאפשר עד קרוב לשקיעה ואז לפני שהחושך יכסה את השבילים יצאתי מהפארק יחד עם הפועלים האחרונים שקיסחו כל היום דשא ונלחמו בעשביה עם המצ'טות היעילות שלהם. קינחתי את היום בארוחת ערב טובה ונכנסתי לאוהל לשנת לילה מתוקה. מאוד התגעגעתי ללינה באוהל והרגשתי שוב ב"תוך המסע". לאחר כיבוי הגנרטור ואיתו האורות נעורו אלפי צרצרים מריבצם והחלו במוסיקה מטורפת וקולנית יחד עם ציפרי הפארק. תוך דקות ספורות שקעתי בשינה. התעוררתי לקראת 6 לקול טיפות גשם המתדפקות על יריעות האוהל. יצאתי החוצה, היבטתי בשמיים האפורים וחייכתי אל עצמי – "סיור זריחה?"

בפוסט הבא: יש ב"גן העדן" נחשים, פינות שפויות יותר וגם "צפוניים"

מודעות פרסומת

ארץ ירוקה ומפותלת – התחלה חדשה

ארץ ירוקה ומפותלת – התחלה חדשה

יש משפט האומר "אם החלומות שלך אינם מפחידים אותך הם אינם גדולים מספיק".

למסע שלי היו כבר מספר התחלות. הראשונה היתה ביוון ביום היציאה מאתונה צפונה. התחלה כמעט מפחידה מההבנה הפתאומית כי אני מתחיל משהו שאולי גדול עלי בכמה מיספרים. התחלה שניה היתה לאחר שחזרתי מביקור משפחה ומולדת ראשון לאחר חודשיים וחצי של מסע – יותר רגועה עם מבט הפוזל לעבר סיביר בחשש מסוים ממשהו שאין לגביו עודף אינפורמציה. התחלה שלישית היתה היציאה מוונקובר צפונה לעבר אלסקה – לאור היכרות קודמת עם האזור, רמת הכבישים והתרבות זו היתה הקלה מכולן. כמעט הרגשה של 'מגרש ביתי' עבורי. ליציאה האחרונה מאקפולקו במכסיקו דרומה לעומקה של אמריקה הלטינית היתה תחושה של התחלה נוספת והפעם שונה באופן מובחן מהקודמות. יצאתי לדרך לאחר שניפרדתי מויויאן בשדה התעופה של אקפולקו מתוך ידיעה כי אני מתחיל עתה פרק ארוך מאוד של מסע בעולם ותרבות שונים לחלוטין מאלו שהיכרתי וכמוהם לא פגשתי עד היום, העולם הלטיני של מרכז ודרום אמריקה. די הופתעתי עם יציאתי לדרך כי אני רגוע ושליו ומוכן לבאות למרות שאני רוכב לקראת לא נודע, עוד יותר 'לא נודע' מאשר בפרקי המסע הקודמים. כנראה שאחד הדברים שלמדתי במסע הזה עד כה הוא להתמודד עם אותו 'לא ידוע'.

לקראת התחלה חדשה

הדיון הקצר הזה מזכיר לי את ימי טרום היציאה למסע הראשון לארצות הבלקן אותו ערכתי בשנת 2006. לילה או שניים לפני היציאה התעוררתי באמצע הלילה בביתי שטוף זיעה קרה עם שאלה נוקבת בראשי: "אתה יודע או מבין בכלל מה אתה הולך לעשות? לקראת מה אתה הולך? ואם יקרה "משהו" בדרך? ואם.. ואם… ואם…" ללא סוף. שאלות בקנה מידה קטן יותר עוברות בראשי גם במסע הזה, כל בוקר לפני היציאה לעוד כמה מאות ק"מ או לפני מעברי גבול שכמוהם חציתי כבר רבים ואחד אינו דומה לקודמו.

אני בטוח כי שאלות והתחבטויות דומות עוברות בראשם של לא מעטים המתכננים מסעות מחוץ לביתם הנוח והמוכר. התשובה שלי לכל אלו המתחבטים ומתלבטים היא אחת – Just Go, צאו לדרך! תכננו, קיראו, לימדו על הדרכים ומקומות, הכינו תוכניות חלופיות, קחו איתכם ציוד המתאים לכמה מצבים או קשיים אפשריים אך צאו לדרך. ממילא לא ניתן להכין פתרון לכל בעיה שתצוץ אך סימכו על עצמכם וצאו לדרך.

זו העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת, מניסיוני, לכל מי שחפץ "לרכוב לעבר הזריחה".

—————————————————————————–

כאמור בדמדומי בוקר יצאתי דרומה ושמתי פעמי לאורך החוף הפסיפי של מכסיקו לעבר פוארטו אסקונדידו Puerto Escondido ("הנמל החבוי") עיירת חוף אשר נהנית מגלי ענק המתרוממים למספר מטרים ויוצרים ארובות גלישה ארוכות ולכן הפכה להיות אחד ממוקדי המשיכה לגולשים מכל העולם. בשעות אח"צ המוקדמות הגעתי למקום והתמקמתי במלון על החוף בעיירה קטנה, זיקטלה Zicatela, הסמוכה לפוארטוס קונדידוס. הרחוב לאורך החוף עמוס בגולשים וגלשנים מכל קצוות עולם, כולם מהלכים עם הגלשן תחת זרועם בדרך לגלים והם רוכבים על גלי הענק מזריחה ועד שקיעה. מחזה יפה ביותר לעיני מאות הצופים בפעלוליהם מהחוף. כאשר אכלתי כמה טאקוס בארוחת הערב שמעתי דיבור בעיברית לא רחוק ממני, 2 צעירות מישראל. מעתה אפגוש לא מעט לאורך הדרך ועל כך עוד בהמשך.

חופי הגלישה של זיקטלה

השכם בבוקר למחרת יצאתי להמשך הדרך לעבר טוקסטלה גוטיירס, Tuxtla Gutierrez, כדי להגיע למיקום נוח לצורך שייט בקניון סומידרו Sumidaro. את הדרך בת 600 הק"מ חילקתי ליומיים בשל מהירות הנסיעה המאוד נמוכה בחבל הצ'יאפאס ולא רק כאן, כל עוד אתה רוכב בכביש המוגדר כ Libero.

במכסיקו קיימים 2 סוגי כבישים – כבישי אגרה (Quota) וכבישים חופשיים (Libero). כבישי האגרה מהירים ומאפשרים הגעה מהירה ממקום למקום אך כמו בכל מקום הם משעממים, חותכים באכזריות את הנוף הירוק ברצועות ארוכות ורחבות ועלות הנסיעה בהם היא "שוד בצהרי היום". הכבישים החופשיים, לעומת זאת, הם הכבישים הישנים יותר העוברים מכפר לכפר, מפותלים מאוד ורצופים בבבאמפרים ללא סוף. הנאת הרכיבה בהם, כמובן, הרבה יותר גדולה, הנוף האנושי וטיבעי מעניינים יותר ווהרגשה טובה למדי.

כך, בדרך לטוקסטלה מצאתי עצמי על כביש אגרה, לפתע, איתו חציתי מישור גבוה סחוף רוח ובו ממוקמות מאות רבות של טורבינות רוח. לאורך כמה ק"מ גם אנחנו, האופנוע יחד איתי, כמעט והתחלנו 'למכור חשמל לרשת'. מרכז אמריקה צרת מימדים היא וזרימת האויר בין שני האוקינוסים – הפסיפי והאטלנטי, מייצרת רוחות מאוד חזקות. עובדה זו מנוצלת היטב, כך אני מתרשם, לייצור חשמל זול ונקי.

בהזדמנות הראשונה יצאתי מכביש האגרה ועברתי לכביש אזורי ישן ו"חופשי" מתשלום ואז פתח הפס השחור של האספלט בסידרה מטורפת של פניות ופיתולים בתוך יער עבות וירוק ללא שדה ראייה. כל פניה זימנה הפתעה חדשה, אם זו משאית או אוטובוס שלקחו את הפניה שלהם עם גלגל אחד על הנתיב שלי וזה 'מחסיר דפיקה' בלב וגם מעורר הרבה מחשבה ותשומת לב לבחירה נכונה של מיקום בנתיב או במיקרים אחרים רכב איטי למדי הנמצא על הנתיב שלי ומופיע לפתע לאחר שטח מת, באמפר מזדמן כאן ושם ועוד הפתעות דרך אחרות. לבסוף אני מצליח למצוא את המינון הנכון של מהירות ובחירת נתיב כדי לא להיות מופתע וכדי לשמור על רכיבה זורמת גם אם במהירות מעט יותר נמוכה. כאשר סיגלתי לעצמי את המינון הנכון של מהירות ומיקום בנתיב, הרכיבה הפכה ליותר מהנה אך גם כזו שלא נגמרת כמו ביום שלמחרת.

התופעה הזו של ה'ירוק' הבלתי נגמר הזה מדהימה. יער כמעט טרופי סבוך וצפוף המכסה את הטופוגרפיה החריפה של דרום מכסיקו וגם גוואטמלה בשלל צבעי הירוק ללא סימן קל של צבעי אדמה. הירוק הזה מכסה כל מטר ומגיע עד לכביש ללא שוליים אפילו לא עבור הולך רגל. הם נאלצים ליצור לעצמם נתיב רמוס בתוך העשביה הפיראית לאורך הכבישים כי אחרת אין להם היכן ללכת ורבים מהם הולכים בגלל דלותם שאינה מאפשרת להם הוצאות על תחבורה ציבורית אלא רק כאשר המרחק הוא באמת גדול. בצידי הדרכים עומדות קבוצות של עובדים 'חמושים' במצ'טות גדולות והם נילחמים ממש בעשב בגבוה המנסה להתפרץ אל תוך רצועת הכביש. לצד כל קבוצה כזו עומד דגלן או שניים המנופפים בדגל אדום שבידם לכלי הרכב המתקרבים כי בגלל הפניות והפיתולים שדה הראיה מאוד מצומצם והסיכון לעובדים גבוה. הכביש נראה מאוד לא דומיננטי ולא בולט. לעיתים נדמה כי על השטיח הירוק המכסה את היקום כולו נזרק מהשמיים פס שחור דק וכמו שנפל משמיים כך נשאר עם כל פיתוליו וסיבוביו וקמטיו ואם לנוע ממקום למקום חפצך זו הדרך היחידה – לנוע על הפס השחור הזה באשר הוא כי אין כל אפשרות אחרת. בתוך הירוק יש אפשרות מעבר אולי רק לבעלי החיים. אינני יודע אם אני מצליח להעביר את התחושה של תנועה בים הרוגש הזה של ירוק אבל אני הייתי מלא השתאות מהעולם הירוק בתוכו רכבתי. חוויה הנחרטת עמוק בזיכרון ובמיוחד לי כמי שראה הרבה יותר צהוב וחום בחייו מירוק.

—————————————————————————–

סדר יום

מהרגע שהגעתי למרכז אמריקה מצאתי עצמי במצב בו אני מעדיף סדר יום אחר מזה שנהגתי לפיו עד כה. במהלך הרכיבה באסיה וכן בצפון אמריקה נהניתי משעות אור ארוכות יותר ולכן יכולתי להתחיל רכיבה מאוחר יותר בבוקר ולסיים בשעת ערב יחסית מאוחרת ועדיין באור יום. מכיוון שאנחנו מצויים למעשה בסיומו של הקיץ הצפוני או אפילו בעיצומו של הסתיו, בחלק זה של העולם שעות האור מסתיימות כבר סביב השעה 19:00 ןלכן התחלה מאוחרת פרושה יום רכיבה קצר למדי. עניין נוסף המשפיע על סדר היום הוא מזג האויר. עם הכניסה למרכז אמריקה פגשתי את העונה הגשומה שמסתיימת רק בנובמבר. כן, קיץ פרושו גשם במרכז אמריקה. העונה היבשה היא דווקא בחודשי החורף הקרים. פרושו של דבר הוא כי כמעט כל יום יורד גשם לאחר צהרי היום ולעיתים כבד הוא ונמשך עד לשעות החושך. המשמעות לגבי היא כי נכון אעשה אם אנצל את שעות הבוקר לרכיבה וכמה שיותר מוקדם. 2 עובדות אלו גרמו לי לשנוי סדר היום ולהתחלה מוקדמת מאוד של יום הרכיבה – כמעט עם אור ראשון. כך אני מסיים לרכב עד השעה  15:00 ואז מתמקם לשהות של הלילה, פעולה המאפשרת לי מעט שיטוט במקומות הישוב אליהם אני מגיע עוד בואותו היום וכך אני יכול להתחיל למחרת בבוקר רכיבה ללא נקיפות מצפון שמא החמצתי דבר כלשהו. אינני יודע איך יעבוד סדר היום החדש בדרום אמריקה אך עד עתה הבחירה בו מסתברת לי כנכונה.

המקומות החביבים עלי לקפה של בוקר, כאלו יש למכביר וכולם מאירי פנים, זולים וטעימים

—————————————————————————–

משכתי מעט מזרחה מטוקסטלה עד לעיירה בשם צ'ייאפה דה קורזו, Chiapa de Corzo, עיירה שהיא בסיס היציאה לשייט בתוך קניון של מאות מטרים שבעברו היה נהר שוצף והיום בזכות סכר הידרואלקטרי שנבנה במוצאו ניתן לשוט בתוכו במים יחסית עמוקים בין קירות סלע זקופים בגבהים של מאות מטרים. ניתן לצפות על הקניון מ 5 מיצפורים הפזורים לאורך גדות הקניון וניתן לשוט בתוכו. אני בחרתי בדרך השניה והצטרפתי לעוד 15 מכסיקנים נחמדים שהגיעו לאטרקציה הזו. יצאנו בסירת מנוע מהירה למדי הנהוגה בידיים של "קפטן" מנוסה אל הקניון ומהר מאוד הלכו והתנשאו קירות הסלע משני עברי הקניון. מראות יפים ביותר סחטו קריאות של 'וואו' מכולנו והקריאות גברו כאשר כמה תנינים זריזים זינקו מריבצם אל תוך המים עם מעבר הסירה. לאחר כשעה שייט הגענו עד לסכר המעוטר באנדרטה המפארת את עובדי חברת החשמל המקומית על מפעל בניית הסכר אשר יש לו, כנראה, חשיבות אזורית. לא התעמקתי יתר על המידה בהסבר המפורט בספרדית. את הבנת השפה אני 'שומר' לגוואטמלה השכנה בה אשקיע זמן בלימוד הספרדית. הדרך חזרה עברה עלינו בחלקה תחת גשם זלעפות כאשר אנחנו מכוסים ביריעות נילון אשר הקפטן שלנו שלף במהירות עבור כולנו, מה שהוסיף נופך של 'צחוקים' לשייט.

מראות קניון "סומידרו" וחזרה 'רטובה' מהשייט

למחרת בבוקר המשכתי בדרך של 78 ק"מ לעבר העיר סן קריסטובל דה לה קסאס, San Cristobal de las Casas, רק 78 ק"מ והדרך ארכה לה לא פחות משעתיים. פיתולים אין סוף בתוך ג'ונגל ירוק שלא נגמר וטיפוס של 2,000 מ' עד לגבהים של כ 2,500 מ' וכל זאת בתוך ערפל שנעשה סמיך יותר ויותר עם הטיפוס לגובה. אוסיף לכך את העובדה כי חדרתי יותר ויותר עמוק למחוזות המאיה, עם ותרבות ששכנו באזור זה של מרכז אמריקה במשך כמעט 1,500 שנה, עד לפני כ 800 שנה והשאירו חותם משמעותי עד היום בעושר התרבותי שלהם, בידע המדעי המפותח שלהם, בבנייני ציבור ומיקדשים הפזורים בכל המרחב של מרכז ודרום מכסיקו, גוואטמלה ובליז. התרבות הזו נעלמה מעצמה עוד לפני הגעת הספרדים לאמריקה אך עם הגעת הספרדים ותהליך התנצרות התושבים חוסלו שיירי התרבות המאית בידי הספרדים לחלוטין עד כי עדיין קיימים נושאים לא מפוענחים בחקר עברם. כיום ניתן להבחין בבני אותה תרבות מפוארת על פי הביגוד הססגוני בגווני הכחול בעיקר וסממנים חיצוניים ופולחניים אחרים. בני המאיה חיים בכפרים ועיירות דלים למראה עם תשתית מוזנחת למדי בבתים העשויים מחימר ופח, פניהם קודרות, ללא חיוך וניכר כי 'אינם מרוצים מחייהם' בלשון המעטה. ברוב המיקרים קשה לצלם אותם ואף פוגע ומעליב המעשה בשל אמונתם ב 12 הנשמות השוכנות בנפש האדם. הטיפוס אל תוך ארץ המאיה לכיוון סן קריסטובל עבר בין חלקות תירס מעובדות עד לגבהים של כ 2,000 מ' וחלקות ג'ונגל בכל מקום לא בוראו עבור גידול התירס. גידול התירס בתרבות המאית הוא בעל משמעות מיתית כמעט וימי הגידול הזה הוא כימי תרבותם. את הטורטיה המאוד מקובלת במזון המקומי מכינים מקמח התירס שאינו ערב לחיכי כל עוד אינני רעב במיוחד.

כפרי המאיה בדרך, שדות התירס והתירס עצמו, מתוק וטעים גם ללא בישול

בסן קריסטובל דה לה קאסאס הגעתי ל"קאזה של יגיל", טיפ של יוני בן שלום. התמקמתי שם במעוז הישראלי יחד עם עוד כעשרה או יותר מוצ'ילרים/יות ישראלים. המקום כמעט כמו בית – דגלי ישראל, כיתוב בעיברית, הפניה לבתי האוכל המקומיים בעיברית, מוסיקה וספרות עברית – בשבילי חידוש מעניין וסוג של הרגשה ביתית. אמרו לי כי זו רק ההתחלה וככל שאדרים אקלע ליותר ויותר מקומות מהסוג הזה. מישהו אמר לי – "כאן תפגוש מאות, בדרום אמריקה – אלפים…". אכן חוויה מיוחדת במינה. אחד הבחורים הצעירים אמר לי שהוא נהנה לפגוש אותי כאן כי "אני מזכיר לו אבא של חבר טוב שלו מישראל…

בפתח ה"קאסה של יגיל" עם חניה מוגנת במסדרון הכניסה ואני לא הראשון שדוחף אופנוע פנימה…

שהיתי ב"קאזה" 3 לילות נהדרים בהם יום אחד הוקדש ל'סיור כפרים' בהנחייתו העשירה של יגיל שוהם, הבעלים של הקאזה ויום נוסף הקדשתי למנוחה תחת שמיים אפורים ורטובים למדי. 'סיור הכפרים' אותו ערכתי עם יגיל, יחד עם עוד כ 30 ישראלים צמאים לידע, היה מרתק. ביקרנו בשני כפרים של בני המאיה. באחד מהם – Chamula de San Juan, צ'מולה דה סן חואן ערכנו ביקור מאוד מעניין בכנסיה המקומית הקרויה גם כנסית "קוקה קולה" בה מתקיימים טכסים פולחניים לאור אלפי נרות המסודרים על רצפת הכנסיה על ידי המשפחות המקיימות את הטכסים. חלק מממקיימי הטכסים המשפחתיים מביאים סוג של 'קורבן' – תרנגולת (מישהו אמר כפרות?) שכמובן לא יוצאת על רגליה מהמקום ולמרות שעקבנו, מבלי להסיר מבט, באיש המלמל משפטים ובידיו התרנגולת לא היה ברור באיזה שלב היא עברה לעולם שכולו טוב. ארוע מוזר מהפריזמה התרבותית החילונית שלנו אך בשבילם כל טכס כזה הוא כנראה ארוע חשוב ומשמעותי. חל איסור מוחלט לצלם בתוך הכנסיה הזו עד כדי סיכון חיי הצלם שלא לדבר על מצלמתו או על הטלפון הנייד בו עשה שימוש. הזדמן לנו לבקר בכפר נוסף בו 'התחפשנו' בתלבושות מאיה, טעמנו טורטיות שהוכנו במיומנות בלתי נתפשת על ידי ילדה בת 13 וחזינו מהופנטים באורגות בדים שעשו זאת בטכניקות בנות מאות שנים והתוצאה של מעשה ידיהן עשירה בצבע ודוגמה להפליא. סן קריסטובל דה לה קסאס הינה עיר מקסימה באופיה, סימטאותיה ושווקיה. ברור לחוטין מדוע הפכה לאבן שואבת לתיירים מכל פינות עולם הבאים לכאן ונהנים מכל רגע.

הצבעוניות הכובשת של מעשי ידי בנות המאיה

נשות המאיה – הגוון השולט הוא הכחול עם כל גווניו

כנסיית 'קוקה קולה' המיוחדת

ה'זולה' של הקאסה – יותר ישראלי מזה??

יגיל שוהם – שופע מידע ומעניק הרבה חום למוצ'ילרוס מ'הבית'

לפני שנמשיך בדרך עוד מילה טובה על החבר'ה שפגשתי. במשך 3 הלילות בהם שהיתי ב"קאזה" פגשתי כמה עשרות צעירים וצעירות מבנינו ובנותינו. עם רבים מהם שוחחתי, טיילתי, חלקתי ושמעתי חוויות ואינני יכול לסיים את הפרק של סן קריסטובל מבלי לומר מילה טובה על החבר'ה האלה. ילדים נפלאים כולם, חכמים, יודעים להסתדר היטב בניכר, מנוסים מאוד למרות גילם הצעיר, משכילים וצמאים לידע, שקטים, מקשיבים ובני שיח נפלאים עם הרבה מאוד כבוד הדדי ביניהם. היה תענוג לשהות במחיצתם בקאזה תחת ניהולו החברי והיעיל של יובל. תודה לכם, לכולכם על המפגש והחוויה המשותפים.

בבוקר היום השלישי יצאתי לדרך שוב מצויד בטיפים אותם קיבלתי מיגיל. הדרמתי לעבר הגבול עם גוואטמלה לעבר חורבות עיר של המאיה בשם צ'ינקולטיק (Chinkultic). אתר מטופח וירוק להפליא, נקי שאפשר ללחך את הלשון על מדשאותיו מבלי להסתכן ולו בבדל סיגריה אחד. הכניסה היתה לי חופשית כי "נגמרו לנו הכרטיסים"…. שוטטתי בין המקדשים עד למרום האקרופוליס שם הוקרבו הקורבנות, גם קורבנות אדם, שבויי מילחמה וגם בתולות, כמה שיותר יפות.

האקרופוליס של צ'ינקולטיק

אחד מעשרות אגמי מונטוויאו

קינחתי בביקור באגמי מונטוויאו הסמוכים המצטיינים בשלל גווני הכחול והטורקיז ושמתי פעמי לעבר הגבול על גוואטמלה. מספר הולך וגדל של מחסומי הצבא מבשר את קירבתו של ה'פרונטרה' (הגבול). מעבר הגבול התבצע למעשה מספר ק"מ לפני המעבר עצמו וכלל 'הזדכות' על אישור התנועה לאופנוע במכסיקו עבורו הפקדתי כערבון 400$ עם כניסתי למכסיקו. לאחר התהליך המהיר הזה המשכתי לעבר הגבול עצמו ולפתע מצאתי עצמי בתוך שוק צבעוני והמוני הנוגע במחסום הצהוב שחור ממש משני צידיו. השוק הזה משתרע משני צידי הגבול ללא חצי מטר אפילו של מרווח חוץ ממה שנחוץ כדי להרים ולהוריד את מוט המחסום שנמצא כנראה למעלה באופן קבוע.

כאן הזדכיתי על ה"פרמיסו" המכסיקני בדרכי לגבול

… ובתוך דקות מצאתי עצמי בהמולה הכוללת מוט מפוספס של גבול, חיטוי צמיגים, חותמות ואישורים ושוק שאין לו התחלה וסוף…

מייד עם המעבר קפצו עלי שניים – אחד לבוש בסוג של מדים הורה לי להכנס לעמדת חיטוי לצמיגי האופנוע והסביר לי כי צריך לשלם עבור כך 10 קטצאל (השקל הגוואטמלי) והשני על ידו עמד מוכן עם ערימת שטרות מקומיים – 'קטצאלס', כדי להסביר לי שאי אפשר להחליף כסף מכסיקני בגוואטמלה אלא רק דולרים אבל הוא… מוכן להחליף כסף מכסיקני בקטצאלס. המחזה ההזוי נראה כמו משחק מתואם בין 'שלטון להון'. שילכו לעזאזל, אמרתי לעצמי ולא עשיתי עניין מהחלפת יתרת הכסף המכסיקני שנשאר לי למטבע המאפשר חיטוי הצמיגים. עוד כשעה של מסמכים לאופנוע ופספורט ויצאתי לדרכי דרומה, עוזב את המולת השוק מאחורי ומחליף אותה בנוף ירוק והררי יפיפה. הדרך אט אט התפתלה וטיפסה עד לגובה של 2,800 מ' בתוך 'עולם ירוק' מדהים ביופיו רק אותם 'באמפרים' (Topes) שמעל אלפים כמוהם קיפצתי במכסיקו החליפו כאן בגוואטמלה רק את השם לטומלס (Tomalos). לאחר רכיבה של כשעתיים בירוק הטוטאלי הזה הנמכתי לעבר העיר קטצאלטנאנגו או בקיצור שלה (Xela). המטרה – ביה"ס לספרדית Kai-Balam בו למד גם יוני בן שלום לפני כ 3 שנים. עצרתי במרכזה של שלה ושני שוטרים השייכים למשטרת התיירות ליוו אותי לכתובת המדויקת של המקום, שם כבר חיכו לי לאור מייל ששלחתי יום קודם. בשבוע הקרוב אהיה הסטודנט היחיד כאן.

תמונה ראשונה של גוואטמלה הירוקה ללא קץ

בחרתי בתוכנית של 5 שעות לימוד ביום וארוח אצל משפחה מקומית. משפחתה של אירה סמה. קיבלתי חדר פרטי עם מיקלחת ושרותים צמודים. חיבור טוב למדי לאינטרנט הביתי באמצעות Wi Fi, סה"כ סידור מצוין וזול למדי למשך שבוע הלימודים הקרוב ויתכן אף שבוע נוסף. לימוד השפה הספרדית לקראת הרפתקה לטינית שתימשך כ 4 חודשים נראה לי כדבר הנכון לעשותו ובמיוחד לנוכח העובדה כי מספר דוברי אנגלית מדרום לריו גרנדה מאוד נמוך.

בית ספרי ומורתי מריאלה

אשתדל את הפוסט הבא לכתוב כבר בספרדית.