מארה"ב – ערפל, מדבר, הארלי ומשאיות לעבר הקקטוסים של מכסיקו.

ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" כבר ביקרתי, טיילתי וחקרתי בעברי בתקופות שונות. ארה"ב לא היוותה עבורי יעד מושך או מיוחד במסע הזה אלא רק תחנת מעבר בדרך דרומה לאמריקה הלטינית. בכל זאת היו לי כמה הפתעות.

רציתי מאוד להדרים לאורך חוף האוקינוס השקט, לאורכן של וושינגטון, אורגון וקליפורניה, כך עד סן דייגו ומשם לעבור למכסיקו. היכרתי את החוף של אורגון ושל קליפורניה ממסעות קודמים ובכל זאת היו לי שם כמה "פינות לא סגורות", אחת מהן כדוגמה ה Red Wood Forest ואחרות. כך תיכננתי וכך התחלתי. לאחר מעבר הגבול לארה"ב עצרתי בסניף של AAA כדי להצטייד במפות חינמיות של צפון אמריקה, דרום אמריקה ומכסיקו. את זאת ניתן לעשות עם כרטיס של AAA בתנאי שיש לך אותו. אני הישגתי אותו עוד במ.מ.ס.י. טרם יציאתי מהארץ. די מהר עברתי את הגוש העירוני של סיאטל כולל ביקור ללא תוצאות בחנות טוראטק הגדולה שם. אני מוצא עצמי יותר ויותר מסתייג מגושים עירוניים, לא רק בארה"ב, שרק הולכים וגדלים בכל העולם, מתעבים ומוקפים בכבישים מהירים רבי נתיבים ועמוסי תנועה שאני מכנה אותם No Man's Land ובלי ג'י. פי. אס קשה להסתדר בהן אם אתה רק אורח לכמה שעות.

מבשלת שיכר בסיאטל, סמוך לחנות טוראטק. הצבעים מצאו חן בעיני…

ביקרתי במוסך BMW של העיר Five בסמוך לטקומה, נמל ימי גדול על שפת האוקינוס השקט. במוסך קיבלו אותי מאוד יפה – "הגיע אלינו World Traveler, נא לעזור לו במה שיצטרך" – ממש כך. בכל מה שהיו רק יכולים עזרו לי, דברים קטנים אומנם, אבל היחס אלי, הוא שהערכתי יותר מכל.

התמקמתי ללינת לילה כדי להתחיל מחרת את המסע דרומה לאורך החוף. המעבר במדינת וושינגטון לאורך החוף היה יפה, פסטורלי, מאוד ירוק בזכות נוף הצומח בו. כבישים מעולים, עקלקלים, לא יותר מדי אך מספיק כדי להפיק הנאה גדולה מהרכיבה עליהם לאורך החוף הימי העשיר מאוד בציפורים. היגעתי לגשר נעל לנהר הקולומביה המחבר לעיר אסטוריה באורגון ואז החלה עננות חופית שלא הרפתה.  בהתחלה היה מעורפל חלקית ולאט לאט נסגר הנוף לחלוטין וכך רכבתי לאורך חוף יפה נוף מבלי לראות כמעט דבר הרחוק יותר מ 500 מ' ממני. לאחר שיחה על העניין הערפילי הזה עם חברת ילדות, מרים החיה היום בלוס אנג'לס ומכירה כל פינה כמעט בקליפורניה החלטתי, בעצתה הנבונה, לעבור לציר המדבר, הציר שעובר את קליפורניה מצפון לדרום ממזרח לרכס הסיירה נבדה. כנראה שמישהו קרא את מחשבותי ובדרך החופית הקצרה שעוד עשיתי בבוקר שלמחרת נגלו אלי כמה נופים ימיים נהדרים. המעבר מזרחה לציר המדבר "הקפיץ" אותי תרתי משמע בגובה הטופוגרפי וגם במזג האויר. בדרך קילפתי מעלי את אחרונת השכבות מאלסקה ומצאתי עצמי רוכב בחום של 36 מעלות ויונק מים משקית השתיה בגב המעיל. דרכים מפותלות, שקטות דרך עיירות קטנות שבכולן יש את אותו רחוב הנמצא בכל עיר בארה"ב – Main Street. את היום שהתחלתי בתוך ענן על חוף האוקינוס סיימתי משקיף על Crater Lake המדהים ביופיו תחת שמיים כחולים לחלוטין ובגובה של מעל 2,000 מ', לקראת שקיעה. המשכתי לאורך ציר המדבר בכביש 395 דרומה ואיתו היגעתי ל Lake Taho יפה הנוף על יד העיר Reno, על גבול קליפורניה עם נבדה. יחד עם עוד אלפי רוכבי אופניים רכבתי לאורך חלקו הדרומי של האגם בשעת בוקר מוקדמת והנופים היו יפים ביותר. היה מאוד יפה לראות את רוכבי האופניים, אלפים רכבו באותו בוקר והקיפו את האגם על אופניים משוכללות עם לבוש הולם ומעודכן למדי. מה ששבה את ליבי הוא השקט, עשרות חולפים על פניך במהירות גבוהה מאוד במדרונות או מזיעים בעליות וכל שאפשר לשמוע הוא את אוושת האופניים החולפים על פניך בירידות או את ההתנשפות של הרוכבים בעליות ואולי גם דיבורים ביניהם. אין כל רעשים אחרים – של מנועים או צופרים. שקט מוחלט, כמה יפה וכמה מתאים לסביבה המדהימה בתוכה הם רוכבים.

חוף אורגון המעורפל עם כמה "חלונות של חסד נופי"

עיירת רפאים על הדרך עם Main Street

נופו של "קרייטר לייק"

מר אברט הרד מקליפורניה, אוונגליסט אוהב ישראל שביקש ממני להראות לו היכן אני מתגורר על מפה של ארץ ישראל מימי התנ"ך בנמצאת בספר התנ"ך שלו

שמי קליפורניה בציר המדבר

על שפת אגם טאהו

מפרץ Inspiration באגם טאהו

רוכבי האופניים ה'חרישיים' מקיפים את לייק טאהו

חומתו המזרחית של פארק היוסמיטי

מד הגובה בכניסה לפארק היוסמיטי

נוף הכביש המזרחי ליוסמיטי

משקעים אלקליים באגם מונו

לעומתם בכביש 395 חולפים על פני 'להקות' של אופנועי הרלי עם הצליל הבריא של מנועיהם. גם רוכביהם לבושים במיטב אופנת הארלי דוידסון, רוכבים בזוגות, במשולשים, בטורים מקבילים, בדרוג, במעוינים – תמיד במבנה כל שהוא כאילו היו מבנה טיסה. יפה לראות ואי אפשר שלא לשמוע. מנופפים לשלום, כולם עם כפפות שחורות, לעוף המוזר שרוכב מולם על אופנוע מטונף עמוס בחבילות בצבעים שונים. חמודים החבר'ה האלה ובאמת אחרים לגמרי מתדמיתם הלא תמיד טובה. רק כאן בארה"ב כאשר רואים אותם כך, בעיקר בסופי שבוע, אפשר להתחיל להבין את גודל התופעה הזו שנקראת "הארלי".

הבעלים הגאה של אחד מהרועשים

היגעתי כך תוך כדי רכיבה לעיירה על יד אגם Mono ומשם טיפסתי בדרך מלאת הוד לעבר הכניסה המזרחית של פארק היוסמיטי. קיר גרניט ענקי שעל דפנותיו חצובה ומטפסת הדרך עד לגובה של מעל 3,000 מ'. נוף של יופי והוד, נוף המעורר בך יראה וכבוד לטבע העצום סביבך. היגעתי לשער הפארק וגלשתי חזרה לעבר אגם מונו, אגם מקסים, מלוח מים ללא מוצא לים שאיבד הרבה ממימיו לטובת תושבי לוס אנג'לס בעקבות עיסקה שעשה בתחילת המאה הקודמת ראש העיר לוס אנג'לס עם האינדיאנים תושבי המקום. בסוף שנות ה 70 בעקבות מחקרים, מחאה ציבורית ובתי משפט החלו להגביל את שאיבת המים מהנהרות הזורמים אליו וגובה המים של שנות ה 60 שוחזר. היום הוא מהווה מקור משיכה בזכות הנופים לחופו ובמיוחד משקעים האלקליים המתרוממים מקרקעיתו בצורות יפות ושונות.

מכאן התחלתי רכיבה כמעט ללא הפסקות, למעט המתחייבות לטובת נוזלים פנימה והחוצה, עד ללוס אנג'לס כדי להגיע לביתם של מרים (יוניש) ויוסי טנא. בדרך עוד עברתי באור שקיעה את ה"הקניון האדום" של קליפורניה, לא רחוק מבסיס אדוארדס של חה"א האמריקאי, בין השאר שדה חלופי לנחיתת מעבורות החלל ומשם לתוך המונסטר האורבני שנקרא לוס אנג'לס – מערכת של בטון, אספלט, גשרים ומחלפים. עולם שתמיד קראתי לו "No Man's Land" ואף פעם לא אהבתי אותו בלשון עדינה. ה GPS לקח אותי במדויק עד לפתח ביתם, בהחטאה של בית אחד בלבד, השלמתי דרך של 805 ק"מ ביום אחד מאוד ארוך, הארוך ביותר עד כה. ארוחת ערב לרוכב הרעב והרגשה נפלאה של בית הפילו אותי לשינה עריבה. במשך יומיים ניצלתי הזמן להצטייד בעזרתם הנפלאה של יוסי ומרים במפות וספרות להמשך הדרך, ביקור קטן במוסך BMW של Holywood ועוד כמה דברים קטנים, שיחות נעימות עם מרים ויוסי על המשפחות, על העבר והילדות ו… יצאתי לדרך לכיוון מכסיקו.

פרידה ממרים, בת כיתתי מהיסודי ומיוסי בפתח ביתם

————————————————————————————————-

כאשר יצאתי מביתם לשל מרים ויוסי חלפו בראשי שני הרהורים:

האחד, כמה טוב לחזור לרכיבה עם החליפה והקסדה והמגפיים עם כל הציוד. כנראה שהתרגלתי כל כך ל"סט השלם" שלי ושל האופנוע שהתחלתי להרגיש בתוכו ואיתו מאוד נוח. יום קודם רכבתי ברחובות לוס אנג'לס ב'מוד' קל מאוד, הן מבחינת הלבוש והן מבחינת הזיווד של האופנוע. מוזרה היתה התחושה לגלות כמה נוח היה לי בתוך הלבוש המלא ועם כל המשקל.

ההרהור השני עבר בראשי כאשר יצאתי מהעיר הגדולה הזו לעבר המדבר. אני אוהב את המדבר, אני גר בו עד היום, צברתי במדבריות המזה"ת לא מעט "שעות מנוע" והחזרה אל המדבר מאוד טיבעית עבורי. המרחב הפתוח, פראות הנוף, שרשרות ההרים החומות או שחורות וגם צהובות, הואדיות עם הפלומה הכמעט ירוקה, כל אלו יחד מקנים לי תחושה כמעט ביתית. תענוג.

—————————————————————————–

שמחתי, כאמור, לצאת ממרחב הבטון והאספלט הלא אנושי של לוס אנג'לס מזרחה, לכיוון המדבר שוב וזאת במקום להדרים לסן דייגו ומשם לבאחה, כפי שהיתה התוכנית המקורית שלי. הסיבה – הפגישה המתוכננת שלי עם ויויאן בעוד שבוע והרצון להגיע לערב החג במכסיקו סיטי עם משפחתו של קותי כהנא, בן גיבעתיים החי במכסיקו, מצפה לבואי ונמצא בקשר הדוק איתי מאז תחילת המסע. העדפתי, בעצתו של קותי לרכב מרחק גדול יותר, לסן אנטוניו ומשם להיכנס בדרך הקצרה למכסיקו דרך לארדו. כך יכולתי לרכב גם בלילה על כביש מספר 10 דרך פניקס וטוסון, המדבר של אריזונה, ניו מכסיקו וטכסס. רכיבה לילית במכסיקו מאוד לא מומלצת בשל תנאי הכביש הגרועים בהרבה מאוד מקומות, בעלי חיים, בעיקר פרות, העלולים להסתובב על הכביש באין מפריע וגם בשל סיבות של בטחון אישי שהוא גורם מאוד משמעותי בתכנון התנועה היומי במכסיקו. ההעדפה זו התגלתה כנכונה מאוד. רכבתי על כבישים אמריקאיים עם מאות משאיות, הרבה יותר לאט – הן על 120 או 130 קמ"ש ואני על ה"100" הקבוע שלי.

התקדמתי מתחנת דלק אחת לשניה ומ Rest Area לבא אחריו. כך לאורך של מעל 2500 ק"מ במשך יומיים וחצי. ביציאה מלוס אנג'לס עמדו כבאים ומכוניות כיבוי על גשרים מעל לכביש, עשו תנועות מוזרות בידיים ונופפו בדגלי ה"כוכבים והפסים". לקח לי זמן להבין במה העניין. האזנתי לכמה תחנות רדיו דרך מכשיר הסקאלה המורכב בקסדה ו"נפל לי האסימון" – היום הוא 11/9 – וזו דרכם של הכבאים להנציח זכר חבריהם שנפלו באותו יום מר ונמהר בניו יורק כאשר קרסו מגדלי התאומים. הנוף מדברי ברובו, בחלקים היותר גבוהים טופוגרפית מתחילים להופיע קקטוסים ומעוררים את תשומת ליבי, לא ידעתי עדיין כמה הם יהיו נפוצים יותר, גדולים יותר וצפופים יותר במכסיקו שמעבר לגבול. מדי פעם יורד גשם שאינו מטריד במיוחד כי מזג האויר חמים למדי. הגשם בעיקר מפריע כאשר בלילה עם הגשם הראות יורדת מאוד ועוד יותר מכך הנראות שלך ושל האופנוע. עם כמות המשאיות מסביב זה מתחיל להיות מעט מסוכן וזהירות כפולה מתחייבת עד כדי עצירה עד יעבור זעם וענן.

המשאיות שליוו אותנו מ"תחנת ריענון" אחת לשניה

באחת מהעצירות לדלק, עדיין בתחום קליפורניה, הבחנתי בטנקי פטון בזוית עיני בצד בניין עם דגלים. מה לעשות? ה'עין הישראלית' מזהה מהר מאוד "עצמים" אלו. מסתבר כי זהו מוזיאון לזכרו של גנרל פטון, 4 כוכבים, גיבור מלחמת העולם ה 2. רגע של התרגשות קטנה כמי שראה את הסרט ולמד מעט על מעלליו של הגנרל שהיה איש צבא מוכשר מאוד ומנהיג צבאי בולט בתקופה הרת גורל לעולם. הקאובוי עם האקדח בעל קת השנהב וכלבו יחד איתו מביטים על המדבר ועל השטח שהיה בימי אותה מלחמה שטח האימון ללוחמת מדבר של צבא ארה"ב. 'נגיעה' מרגשת קטנה במהלך רכיבה מידברית ארוכה, ארוכה מאוד.

הגנרל המיתולוגי וכלבו משקיפים על שדה האימונים המדברי

למעבר למכסיקו יש הקדמה די ארוכה לאורך דרום ארה"ב – יותר ויותר אנשים מדברים ספרדית מסביב או אנגלית מתובלת בספרדית. עתונים וטלויזיה בשתי השפות, שלטים בשתי השפות מתחילים להופיע בחנויות ובתי עסק עד אשר בלארדו, עיר המעבר למכסיקו מדברים יותר ספרדית מאנגלית ויש רוב לאוכלוסיה הלטינית על פני יוצאי השורשים האנגלו סקסיים.

השכמתי קום לכבוד המעבר לאמריקה הלטינית, למכסיקו השכנה. הגעתי לגבול בשעה מוקדמת, חציתי את הגשר מעל ל"נהר הגדול", ה Rio Grande. לפתע מצאתי עצמי ללא ביקורת גבולות או צלילי חותמות …. בתוך מכסיקו, בתוך רחובות העיר השכנה – נואבו לארדו. זכרתי שקותי יעץ לי שלא אעיז להיכנס למכסיקו ללא אישור לאופנוע אותו מוציאים במשרדי המכס הנמצאים מרחק מה מהגשר. חיפוש קצר ומצאתי את המקום. תור לא היה כי השעה היתה כאמור, מוקדמת עדיין. הניירת לקחה לי כשעה וחצי ואחר תשלום של 448$ יצאתי משם עם האישור בכיסי. אצטרך לא לשכוח לפדות 400$ בחזרה מאחר ושימשו כפיקדון כנגד מכירת האופנוע למאן דהו במכסיקו. כל מדינה וסידוריה.

משרדי המכס בנואבו לארדו בהם מסדרים את ה"פרמיסו" לאופנוע

יצאתי לדרך חדשה ולעולם שונה לחלוטין, כביש באיכות נמוכה, בוץ, שילוט דהוי ולא ברור אבל יצאתי ומהר מאוד התרגלתי למציאות החדשה והשונה. עברתי מחסום משטרתי או צבאי, קשה להבדיל, ואחריו היגעתי למה שעוד אפגוש לא מעט על כבישים האלה. שערי אגרה – (Quota). אלו השערים שבהם גובים דמי מעבר. מה גובים?? שודדים ממש. כל כמה עשרות ק"מ שערים כאלה והפסוס עפים מהכיס. כל שני שערים כאלה – עלות של מיכל דלק בערך. שוד רישמי מטעם הממשלה ובעלי ההון לאור היום. עוד האמנתי כי אם משלמים מקבלים כביש באיכות אז זהו שלא, או לא תמיד, יותר נכון. פען כביש נפלא ופעם כביש מחורר כגבינה שוייצרית העובר בין פרות לקקטוסים ודוכני כפר. על מה התשלום? לא ברור.

ה Quota, "שערי הגזל" בדרכי מכסיקו

השאלה האחרונה הזו עוד תחזור על עצמה לאורך הדרך והבטיחו לי יודעי דבר כי כל מרכז אמריקה לא שונה מהק"מ הראשון במכסיקו. לאחר התשלום דמי המעבר עצרתי לקפה ראשון ובאחת ראיתי את ההבדל בין הלטינו הדרומי לאנגלו סקסו ה'צפוני'. נכנסתי לקפה קטן 'נטול שאיפות'. מקרר קטן, מיחם של מים, כמה שקיות בוטנים, מיכלי שתיה תוססת על המדפים ומאחורי הקופה ז'ולייטה שחומת העור עם חיוך של מיליון דולר מגישה לי מיכל פלסטיק קטן בצרוף שקית עם סוכר, כפית פלסטיק ומלבין – "תכין לעצמך" היא אומרת, או כך בערך אני מנחש את מילותיה. הפשטות הזו של המקום והחיוך של ה'סניורה' קנו אותי באותו הרגע. הבנתי כי אני בתרבות אחרת, מחויכת יותר, פשוטה הרבה יותר והתחושה התחזקה ככל שהעמקתי לרכב דרומה. עצרתי ליד אותו מוכר בננות וחשקתי באחת, הוא התעקש למכור לי את כל האשכול וכבר תלה אותו על הרשת האדומה העוטפת את הארגז האחורי שלי כדי להראות לי שבכל זאת יש לי מקום באופנוע והכל בחיוך ובשימחה. אפשר שלא לאכול עוד בננה?

ז'ולייטה והקפה הראשון עם טעם של קפה

מוכר הבננות החביב

————————————————————————————————-

המסע שלי מאפשר לי להציץ, ולו לרגע, מהצד על תרבויות שונות ואולי כאן המקום לשתף בעוד תחושה שפיעמה בתוכי כבר בתוככי ארה"ב והתחזקה עם מעבר הגבול דרומה ומתנצל מראש על השיפוטיות שלי:

צפון אמריקה, הן קנדה והן ארה"ב בחלקים בהם ביקרתי מאוד השתנו מאז ששהיתי כאן מספר שנים באמצע שנות ה 90. הכל גדל כאן – נפח כלי הרכב למרות עליית מחירי הדלק, גודל המנות וכוסות הקוקה קולה המוגשות לשולחן במסעדות, מחירי הדלק והלינה ויחד איתם גם נפח האנשים. כל כך הרבה בני אדם גדולי ממדים לא ראיתי עד כה במסעי. רק הקפה נשאר אותו קפה חסר טעם לחלוטין גם אם ניגשים אליך פעם אחר פעם במסעדה ושואלים "האם לחמם לך את הקפה?" ויחד עם הקפה חסר הטעם עדיין מוגשים אותם מיכלי פלסטיק קטנים להפוך את הקפה ל'קפה עם חלב' כאילו, זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב נאלצתי ל"הלבין" את המשקה השחור נטול טעם וריח באבקת המלבין המוכרת לכל מי שביקר כאן. בקיצור "אמריקה" היא כנראה לא בארה"ב או קנדה. אולי אמצא אותה במקום אחר. ייתכן גם כי אני טועה. הכבישים, אגב, והשילוט מצוינים. התנועה מסודרת ומתנהלת בכללים ברורים למדי. כל ניסיון שלנו, אני עם האופנוע העמוס, לעקוף טור ממתין ברמזור, לרכב על השול או להסתנן בין הנתיבים זכה לצפירות מחאה, לא נעים. אחרי פעם אחת הבנתי ולא המשכתי. הכל מכופתר מדי, מסודר מדי, צפוי מדי כמו "מקדונלד" ודומיו וללא הרבה שמחת חיים, לצערי. כן נכון לציין כי ארה"ב היא גן עדן לשופינג ואת זה כולנו מכירים, אין עוד מקום כזה עם מכונת שופינג כל כך משומנת כמו ב'ארץ הדולר הירוק'.

—————————————————————————–

אט אט התכסה האזור שבו רכבתי בקקטוסים הניצבים לגבהים של מטרים, כל אחד מהם נוטה לכיוון אחר והם ניראים כמו קבוצות של ענקים הנמצאים בויכוח קולני אחד עם השני עם נפנופי ידיים לכל עבר, נפלא.

בלי שארגיש טיפסתי וטיפסתי וכאשר היצצתי במד הגובה שלי ראיתי כי אני כבר בגובה של 2,000 מ' לאחר שיצאתי מהגבול בגובה של 400 מ'. לאורך הכביש פרות הקשורות בחבל המגיע בדיוק לשפת הכביש. מה קורה לתנועה כאשר החבל הבלוי הזה נקרע? התגלגלתי דרומה משער אגרה אחד למשנהו עוד כ 1000 ק"מ עד לפאתי מכסיקו סיטי ושם חיכה לי קותי, גם הוא רוכב על BMW אדוונצ'ר צהוב ומדוגם. כבר מילדותו רוכב קותי על דו"ג וכך היכרתיו בגיבעתיים, מסתובב על "הונדה חצי" בשכונת ילדותי. קותי הוביל אותי, כלומר הוא מאחורי ומכוון אותי באוזניה שבקסדתי לאן לפנות בתוך התנועה הכבדה של המטרופולין בן ה 24 מיליון תושבים. תענוג לשמוע 'עיברית צברית' באוזן תוך כדי רכיבה לאחר 5 חודשי שקט. לא עברו יותר מכמה דקות וזוג לובשי מדים על אופנוע סימן לנו לעצור בצד. היה לקותי ברור ש"זה ייגמר בכסף". "אסןר לכם לרכב על כביש מהיר", כך אמרו. ניסיון לטיעון קטן כי האיסור חל רק על 'קטני מנוע' נענה ב"מה אתה בא ללמד אותי מה החוק?". "1200 פסו כל אופנוע" – "לא" – "אוקי אעשה לכם הנחה: 1200 סה"כ", טוב קח 500 ולא יותר", לא לקח? בטח שלקח, קימט השטר, תחב אותו לכיס ונפרדנו בלחיצות ידיים וחיוכים "רק תמחוק את התמונה שצילמת" פקד עלי. "סי סינור" עניתי. "קיבלת הדגמה חיה איך פותרים בעיה עם משטרה כאן במרכז אמריקה" אמר לי קותי. "פותרים את הבעיה במקום, עם השוטרים שעצרו אותך ולא מתווכחים כי בתחנת המשטרה זה רק יעלה יותר. הם לא אוכפים חוק אלא רק רוצים עוד מעט הכנסה מהצד" זו כל התורה על רגל אחת.

"אתה בא ללמד אותי מה החוק?" – ועשרות אופנועים חולפים על ידינו באותו הזמן…

טיפסנו לעבר ביתו של קותי הנמצא בגובה של כמעט 2700 מ' מעל ענן הערפיח הרובץ מעל מרכז העיר הענקית. כבר בדרך ניתקלתי בעוד תופעה שהבטיחו לי כי היא לטינית לגמרי, כלומר רק מדרום לארה"ב כל עוד מדברים ספרדית ופורטוגזית – הטופס (פ' מודגשת) (Topes) הלא הן אותם 'באמפים' או הגבהות בכביש לצורך הפחתת המהירות כי "אחרת אף אחד לא יאט מהירותו בשטח בנוי או מאוכלס" הסביר לי קותי. הבעיה היא כי חלקם מסומן באופן ראוי וחלקם לא אצליח למצוא גם אם אגשש בידי אבל כולם ללא יוצא מן הכלל יכולים "להעיף" אותך מהמושב בנפרד מהאופנוע שגם הוא "ימריא" אם הגעת לאותה 'חומה', אין לי כינוי אחר למכשול הזה, במהירות גבוהה מדי.

משרדו של קותי בבית – מכאן מתנהלים "מבצעי הדו גלגלי"… (החולצה לא שייכת לעניין)

ביתו של קותי נמצא בתוך שכונה סגורה ומסוגרת – "הגבעות הירוקות", מאחורי שער וחומה. שכונה שאליה המכסיקנים שבאים לעבוד בבתי האדונים מציגים תעודות כדי להזדהות, כמעט כמו היחסים בארץ ביננו לבין בני דודינו וכאן הם כולם בני אותו העם ובני אותה זהות. מי שאינו גר בשכונה המפוארת, אין לו מה לחפש שם. ניצלתי את ההזדמנות של ביקור בכרך גדול לטיפול באופנוע לאחר כמעט 16,000 ק"מ מאז הטיפול הקודם בקנדה. הגעתי בהמלצת קותי ויחד איתו למוסך "מונשן" בעיר ושם פגשנו את הקטור. מכונאי של בימרים ואחרים שנים רבות. הקטור חיכה עד שהמנוע התקרר לגמרי ואז ניגש לאחר החלפת שמנים ופילטר לכיוון השסתומים אותו הוא עשה במשך זמן לא קצר. חיבר את האופנוע למחשב, החליף שמן מצמד ושמני בלמים, שטף אותו בעצמו וכל מה שנמצא הוא מנורת אור חניה שרופה. פלא או אולי לא. אגב, בדרך לשטיפה הניע הקטור את האופנוע ולאחר ששילב ב"ראשון" והאופנוע החל כבר לנוע טיפס עליו בקפיצה כאילו היה אופניים, לא אשכח את ה"תרגיל" הזה הרבה זמן. יצאתי משם עם אופנוע כמו חדש. האיש הזה הוא אכן אמן. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הטיפול כולו עלה מחיר מצחיק ואיש תוגמל אישית באופן הולם – ככה זה עובד במכסיקו ועובד היטב. בדרך חזרה עברנו בשכונה יהודית גדולה המתכוננת לתפילת ה"תשליך", זאת ניתן היה להבין לפי התנועה ברחובות של חובשי הכיפות וכמות השוטרים הניצבים במקום כדי לאבטח את התנועה והתפילה. הפקקים בסיומו של היום היו כמעט אין סופיים, בלי לראות את זה קשה להאמין. עשרות ק"מ של פקק הזוחל באיטיות נוראית והמנוע מתחמם עד אשר ביום נוסף שחזרנו בפקק כזה נאלצנו לעצור לשעה וחצי בבית קפה כדי לקרר מעט מנועים ולתת לתנועה להתחיל להידלל כדי שנוכל לזוז ולא רק לעמוד.

הקטור, אמן השסתומים וגם אמן רכיבה על אופנוע כבד, איש נפלא

התקלה שהתגלתה בטיפול 🙂

טיפול מגיע גם למגפי הרכיבה

סיירנו מעט במרכז העיר היותר עתיק, בסוקאלו – הלא היא הכיכר הראשית הגדולה, כמוה רבות בערים נוספות במכסיקו, שם ממוקמים הכנסיה הגדולה ובנייני שלטון. לא רחוק משם התיאטרון הלאומי של מכסיקו זהוב הכיפה, מולו עשיתי טיפול 10,000 למגפי הרכיבה שלי, מגיע להם. העיר עצמה היא עיר גדולה, צפופה, מלאה בכוחות שיטור ותנועה אנושית כבדה. כלי רכב בהתאם לכרך ענק וכך גם הזיהום המשחיר את קירות הבניינים. עיר גדולה, צפופה, מפויחת ועמוסה.

התיאטרון הלאומי של מכסיקו סיטי

עוד כמה סידורים של מפות, פגישה עם פאקו, ארכיטקט מצליח ו'בימריסט' מושבע שרכב כבר פעמיים לאושוויה. איש מסודר עם רשימות, תוכניות מסע ומסלול – יעזור לי בהמשך מאוד כתוספת למה שכבר קיבלתי מיוני בן שלום. מתחת למשרדו, בקומת הקרקע בנה פאקו בר להגשת משקאות מאופנוע GS 1200, קירות מכוסים בתמונות וסמלים של אירועי רכיבה ומועדוני רכיבה, אליהם הצטרף עתה גם סמל מועדון האופנועים הישראלי.

שאריות ב'סוקאלו' מחגיגת יום העצמאות המכסיקני לפני ימים ספורים

פגישה עם פאקו בבר ה"דו גלגלי" שלו

לאחר יומיים עמוסים בפקקים ומשימות לביצוע ירדנו, קותי ואני, לאקפולקו יחד עם חיימי, בן למשפחה ישראלית שהגיעה למכסיקו לפני שהוא נולד. הדרך גלשה מגובה 2,700 מ' עד לפני הים, אל העיר בת 2 מיליון תושבים שקנתה את פרסומה כמקום קייט ונופש לשועים ורוזנים כמו ג'ון וז'קלין קנדי, אליזבת טיילור, אלביס פרסלי ועוד. אקפולקו היא עיר דייגים ונמל קטן ומוגן בתוך מפרץ עגול ויפה נוף. בעברה שמשה כנמל לסחורות מעבר לאוקיינוס השקט לכיוון מזרח אסיה והיום היא עיר תיירות בעיקר, עיר לא מרשימה, בלשון עדינה, במראה האורבני שלה אך יפה בנוף הימי שלה. יופי המפרץ הווה תמריץ חזק מאוד לכרישי הנדל"ן לבנות ממש על קו המים מבלי להשאיר פיסת חוף עבור טיילת כמו שיש למופת ולדוגמה בריו דה ז'נירו בברזיל, בתל אביב, בבאקו על שפת הים הכספי, בוונקובר בקנדה ובערים רבות מאוד בעולם. נדמה לי מבלי לערוך מחקר אקדמי מעמיק כי אקפולקו היא יוצא מן הכלל לרעה בעניין זה של חוף פתוח לפעילות נופש וספורט לציבור.

המפרץ יפה נוף של אקפולקו – קשה שלא לצלם אותו פעם אחר פעם…

המוניות של אקפולקו – ה'חיפושיות' האלו מחזיקים שנים ללא תקלות

עם קותי וויויאן באקפולקו

ארוחת ליל שבת עם קידוש כהלכה

לאחר יום אחד בעיר הגיעה לכאן ויויאן, בת זוגי האהובה, מישראל כדי לשהות איתי שבוע יחד וכך אוכל לנוח ולצבור אנרגיה להמשך הדרום אמריקאי של מסעי. השהות באקפולקו היתה של חופש אמיתי – ים בריכה, כביסה, סגירת פערי יומן ובלוג, אוכל ביתי טעים, ארגון הציוד מחדש וכל מה שצריך כדי לעשות פאוזה אמיתית במסע ארוך, ארוך מאוד. בסביבתה הקרובה של אקפולקו לא קיימים מוקדי משיכה ראויים וה"אטרקציה" היחידה כמעט היא הקופצים מה La Quebrada לנקיק ימי גועש מגובה של 30 מ', נראה לי מעט מסוכן…

לפני עדיין המסע למרכז אמריקה, לימוד הספרדית, המשך לדרום הלטיני והמאתגר עד לחודש דצמבר או ינואר 2013 ומשם מי יודע? בדרך הארוכה שוב צפונה עד לחוף המיזרחי של צפון אמריקה או לחילופין טיסה ישירה מדרום אמריקה לאירופה שעדיין ישנה את שנת החורף שלה וממש לא מתאימה לרכיבת אופנוע לפחות עד לחודש מאי.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו ולהתראות בבית הספר לספרדית בגואטמאלה.