מארה"ב – ערפל, מדבר, הארלי ומשאיות לעבר הקקטוסים של מכסיקו.

ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" כבר ביקרתי, טיילתי וחקרתי בעברי בתקופות שונות. ארה"ב לא היוותה עבורי יעד מושך או מיוחד במסע הזה אלא רק תחנת מעבר בדרך דרומה לאמריקה הלטינית. בכל זאת היו לי כמה הפתעות.

רציתי מאוד להדרים לאורך חוף האוקינוס השקט, לאורכן של וושינגטון, אורגון וקליפורניה, כך עד סן דייגו ומשם לעבור למכסיקו. היכרתי את החוף של אורגון ושל קליפורניה ממסעות קודמים ובכל זאת היו לי שם כמה "פינות לא סגורות", אחת מהן כדוגמה ה Red Wood Forest ואחרות. כך תיכננתי וכך התחלתי. לאחר מעבר הגבול לארה"ב עצרתי בסניף של AAA כדי להצטייד במפות חינמיות של צפון אמריקה, דרום אמריקה ומכסיקו. את זאת ניתן לעשות עם כרטיס של AAA בתנאי שיש לך אותו. אני הישגתי אותו עוד במ.מ.ס.י. טרם יציאתי מהארץ. די מהר עברתי את הגוש העירוני של סיאטל כולל ביקור ללא תוצאות בחנות טוראטק הגדולה שם. אני מוצא עצמי יותר ויותר מסתייג מגושים עירוניים, לא רק בארה"ב, שרק הולכים וגדלים בכל העולם, מתעבים ומוקפים בכבישים מהירים רבי נתיבים ועמוסי תנועה שאני מכנה אותם No Man's Land ובלי ג'י. פי. אס קשה להסתדר בהן אם אתה רק אורח לכמה שעות.

מבשלת שיכר בסיאטל, סמוך לחנות טוראטק. הצבעים מצאו חן בעיני…

ביקרתי במוסך BMW של העיר Five בסמוך לטקומה, נמל ימי גדול על שפת האוקינוס השקט. במוסך קיבלו אותי מאוד יפה – "הגיע אלינו World Traveler, נא לעזור לו במה שיצטרך" – ממש כך. בכל מה שהיו רק יכולים עזרו לי, דברים קטנים אומנם, אבל היחס אלי, הוא שהערכתי יותר מכל.

התמקמתי ללינת לילה כדי להתחיל מחרת את המסע דרומה לאורך החוף. המעבר במדינת וושינגטון לאורך החוף היה יפה, פסטורלי, מאוד ירוק בזכות נוף הצומח בו. כבישים מעולים, עקלקלים, לא יותר מדי אך מספיק כדי להפיק הנאה גדולה מהרכיבה עליהם לאורך החוף הימי העשיר מאוד בציפורים. היגעתי לגשר נעל לנהר הקולומביה המחבר לעיר אסטוריה באורגון ואז החלה עננות חופית שלא הרפתה.  בהתחלה היה מעורפל חלקית ולאט לאט נסגר הנוף לחלוטין וכך רכבתי לאורך חוף יפה נוף מבלי לראות כמעט דבר הרחוק יותר מ 500 מ' ממני. לאחר שיחה על העניין הערפילי הזה עם חברת ילדות, מרים החיה היום בלוס אנג'לס ומכירה כל פינה כמעט בקליפורניה החלטתי, בעצתה הנבונה, לעבור לציר המדבר, הציר שעובר את קליפורניה מצפון לדרום ממזרח לרכס הסיירה נבדה. כנראה שמישהו קרא את מחשבותי ובדרך החופית הקצרה שעוד עשיתי בבוקר שלמחרת נגלו אלי כמה נופים ימיים נהדרים. המעבר מזרחה לציר המדבר "הקפיץ" אותי תרתי משמע בגובה הטופוגרפי וגם במזג האויר. בדרך קילפתי מעלי את אחרונת השכבות מאלסקה ומצאתי עצמי רוכב בחום של 36 מעלות ויונק מים משקית השתיה בגב המעיל. דרכים מפותלות, שקטות דרך עיירות קטנות שבכולן יש את אותו רחוב הנמצא בכל עיר בארה"ב – Main Street. את היום שהתחלתי בתוך ענן על חוף האוקינוס סיימתי משקיף על Crater Lake המדהים ביופיו תחת שמיים כחולים לחלוטין ובגובה של מעל 2,000 מ', לקראת שקיעה. המשכתי לאורך ציר המדבר בכביש 395 דרומה ואיתו היגעתי ל Lake Taho יפה הנוף על יד העיר Reno, על גבול קליפורניה עם נבדה. יחד עם עוד אלפי רוכבי אופניים רכבתי לאורך חלקו הדרומי של האגם בשעת בוקר מוקדמת והנופים היו יפים ביותר. היה מאוד יפה לראות את רוכבי האופניים, אלפים רכבו באותו בוקר והקיפו את האגם על אופניים משוכללות עם לבוש הולם ומעודכן למדי. מה ששבה את ליבי הוא השקט, עשרות חולפים על פניך במהירות גבוהה מאוד במדרונות או מזיעים בעליות וכל שאפשר לשמוע הוא את אוושת האופניים החולפים על פניך בירידות או את ההתנשפות של הרוכבים בעליות ואולי גם דיבורים ביניהם. אין כל רעשים אחרים – של מנועים או צופרים. שקט מוחלט, כמה יפה וכמה מתאים לסביבה המדהימה בתוכה הם רוכבים.

חוף אורגון המעורפל עם כמה "חלונות של חסד נופי"

עיירת רפאים על הדרך עם Main Street

נופו של "קרייטר לייק"

מר אברט הרד מקליפורניה, אוונגליסט אוהב ישראל שביקש ממני להראות לו היכן אני מתגורר על מפה של ארץ ישראל מימי התנ"ך בנמצאת בספר התנ"ך שלו

שמי קליפורניה בציר המדבר

על שפת אגם טאהו

מפרץ Inspiration באגם טאהו

רוכבי האופניים ה'חרישיים' מקיפים את לייק טאהו

חומתו המזרחית של פארק היוסמיטי

מד הגובה בכניסה לפארק היוסמיטי

נוף הכביש המזרחי ליוסמיטי

משקעים אלקליים באגם מונו

לעומתם בכביש 395 חולפים על פני 'להקות' של אופנועי הרלי עם הצליל הבריא של מנועיהם. גם רוכביהם לבושים במיטב אופנת הארלי דוידסון, רוכבים בזוגות, במשולשים, בטורים מקבילים, בדרוג, במעוינים – תמיד במבנה כל שהוא כאילו היו מבנה טיסה. יפה לראות ואי אפשר שלא לשמוע. מנופפים לשלום, כולם עם כפפות שחורות, לעוף המוזר שרוכב מולם על אופנוע מטונף עמוס בחבילות בצבעים שונים. חמודים החבר'ה האלה ובאמת אחרים לגמרי מתדמיתם הלא תמיד טובה. רק כאן בארה"ב כאשר רואים אותם כך, בעיקר בסופי שבוע, אפשר להתחיל להבין את גודל התופעה הזו שנקראת "הארלי".

הבעלים הגאה של אחד מהרועשים

היגעתי כך תוך כדי רכיבה לעיירה על יד אגם Mono ומשם טיפסתי בדרך מלאת הוד לעבר הכניסה המזרחית של פארק היוסמיטי. קיר גרניט ענקי שעל דפנותיו חצובה ומטפסת הדרך עד לגובה של מעל 3,000 מ'. נוף של יופי והוד, נוף המעורר בך יראה וכבוד לטבע העצום סביבך. היגעתי לשער הפארק וגלשתי חזרה לעבר אגם מונו, אגם מקסים, מלוח מים ללא מוצא לים שאיבד הרבה ממימיו לטובת תושבי לוס אנג'לס בעקבות עיסקה שעשה בתחילת המאה הקודמת ראש העיר לוס אנג'לס עם האינדיאנים תושבי המקום. בסוף שנות ה 70 בעקבות מחקרים, מחאה ציבורית ובתי משפט החלו להגביל את שאיבת המים מהנהרות הזורמים אליו וגובה המים של שנות ה 60 שוחזר. היום הוא מהווה מקור משיכה בזכות הנופים לחופו ובמיוחד משקעים האלקליים המתרוממים מקרקעיתו בצורות יפות ושונות.

מכאן התחלתי רכיבה כמעט ללא הפסקות, למעט המתחייבות לטובת נוזלים פנימה והחוצה, עד ללוס אנג'לס כדי להגיע לביתם של מרים (יוניש) ויוסי טנא. בדרך עוד עברתי באור שקיעה את ה"הקניון האדום" של קליפורניה, לא רחוק מבסיס אדוארדס של חה"א האמריקאי, בין השאר שדה חלופי לנחיתת מעבורות החלל ומשם לתוך המונסטר האורבני שנקרא לוס אנג'לס – מערכת של בטון, אספלט, גשרים ומחלפים. עולם שתמיד קראתי לו "No Man's Land" ואף פעם לא אהבתי אותו בלשון עדינה. ה GPS לקח אותי במדויק עד לפתח ביתם, בהחטאה של בית אחד בלבד, השלמתי דרך של 805 ק"מ ביום אחד מאוד ארוך, הארוך ביותר עד כה. ארוחת ערב לרוכב הרעב והרגשה נפלאה של בית הפילו אותי לשינה עריבה. במשך יומיים ניצלתי הזמן להצטייד בעזרתם הנפלאה של יוסי ומרים במפות וספרות להמשך הדרך, ביקור קטן במוסך BMW של Holywood ועוד כמה דברים קטנים, שיחות נעימות עם מרים ויוסי על המשפחות, על העבר והילדות ו… יצאתי לדרך לכיוון מכסיקו.

פרידה ממרים, בת כיתתי מהיסודי ומיוסי בפתח ביתם

————————————————————————————————-

כאשר יצאתי מביתם לשל מרים ויוסי חלפו בראשי שני הרהורים:

האחד, כמה טוב לחזור לרכיבה עם החליפה והקסדה והמגפיים עם כל הציוד. כנראה שהתרגלתי כל כך ל"סט השלם" שלי ושל האופנוע שהתחלתי להרגיש בתוכו ואיתו מאוד נוח. יום קודם רכבתי ברחובות לוס אנג'לס ב'מוד' קל מאוד, הן מבחינת הלבוש והן מבחינת הזיווד של האופנוע. מוזרה היתה התחושה לגלות כמה נוח היה לי בתוך הלבוש המלא ועם כל המשקל.

ההרהור השני עבר בראשי כאשר יצאתי מהעיר הגדולה הזו לעבר המדבר. אני אוהב את המדבר, אני גר בו עד היום, צברתי במדבריות המזה"ת לא מעט "שעות מנוע" והחזרה אל המדבר מאוד טיבעית עבורי. המרחב הפתוח, פראות הנוף, שרשרות ההרים החומות או שחורות וגם צהובות, הואדיות עם הפלומה הכמעט ירוקה, כל אלו יחד מקנים לי תחושה כמעט ביתית. תענוג.

—————————————————————————–

שמחתי, כאמור, לצאת ממרחב הבטון והאספלט הלא אנושי של לוס אנג'לס מזרחה, לכיוון המדבר שוב וזאת במקום להדרים לסן דייגו ומשם לבאחה, כפי שהיתה התוכנית המקורית שלי. הסיבה – הפגישה המתוכננת שלי עם ויויאן בעוד שבוע והרצון להגיע לערב החג במכסיקו סיטי עם משפחתו של קותי כהנא, בן גיבעתיים החי במכסיקו, מצפה לבואי ונמצא בקשר הדוק איתי מאז תחילת המסע. העדפתי, בעצתו של קותי לרכב מרחק גדול יותר, לסן אנטוניו ומשם להיכנס בדרך הקצרה למכסיקו דרך לארדו. כך יכולתי לרכב גם בלילה על כביש מספר 10 דרך פניקס וטוסון, המדבר של אריזונה, ניו מכסיקו וטכסס. רכיבה לילית במכסיקו מאוד לא מומלצת בשל תנאי הכביש הגרועים בהרבה מאוד מקומות, בעלי חיים, בעיקר פרות, העלולים להסתובב על הכביש באין מפריע וגם בשל סיבות של בטחון אישי שהוא גורם מאוד משמעותי בתכנון התנועה היומי במכסיקו. ההעדפה זו התגלתה כנכונה מאוד. רכבתי על כבישים אמריקאיים עם מאות משאיות, הרבה יותר לאט – הן על 120 או 130 קמ"ש ואני על ה"100" הקבוע שלי.

התקדמתי מתחנת דלק אחת לשניה ומ Rest Area לבא אחריו. כך לאורך של מעל 2500 ק"מ במשך יומיים וחצי. ביציאה מלוס אנג'לס עמדו כבאים ומכוניות כיבוי על גשרים מעל לכביש, עשו תנועות מוזרות בידיים ונופפו בדגלי ה"כוכבים והפסים". לקח לי זמן להבין במה העניין. האזנתי לכמה תחנות רדיו דרך מכשיר הסקאלה המורכב בקסדה ו"נפל לי האסימון" – היום הוא 11/9 – וזו דרכם של הכבאים להנציח זכר חבריהם שנפלו באותו יום מר ונמהר בניו יורק כאשר קרסו מגדלי התאומים. הנוף מדברי ברובו, בחלקים היותר גבוהים טופוגרפית מתחילים להופיע קקטוסים ומעוררים את תשומת ליבי, לא ידעתי עדיין כמה הם יהיו נפוצים יותר, גדולים יותר וצפופים יותר במכסיקו שמעבר לגבול. מדי פעם יורד גשם שאינו מטריד במיוחד כי מזג האויר חמים למדי. הגשם בעיקר מפריע כאשר בלילה עם הגשם הראות יורדת מאוד ועוד יותר מכך הנראות שלך ושל האופנוע. עם כמות המשאיות מסביב זה מתחיל להיות מעט מסוכן וזהירות כפולה מתחייבת עד כדי עצירה עד יעבור זעם וענן.

המשאיות שליוו אותנו מ"תחנת ריענון" אחת לשניה

באחת מהעצירות לדלק, עדיין בתחום קליפורניה, הבחנתי בטנקי פטון בזוית עיני בצד בניין עם דגלים. מה לעשות? ה'עין הישראלית' מזהה מהר מאוד "עצמים" אלו. מסתבר כי זהו מוזיאון לזכרו של גנרל פטון, 4 כוכבים, גיבור מלחמת העולם ה 2. רגע של התרגשות קטנה כמי שראה את הסרט ולמד מעט על מעלליו של הגנרל שהיה איש צבא מוכשר מאוד ומנהיג צבאי בולט בתקופה הרת גורל לעולם. הקאובוי עם האקדח בעל קת השנהב וכלבו יחד איתו מביטים על המדבר ועל השטח שהיה בימי אותה מלחמה שטח האימון ללוחמת מדבר של צבא ארה"ב. 'נגיעה' מרגשת קטנה במהלך רכיבה מידברית ארוכה, ארוכה מאוד.

הגנרל המיתולוגי וכלבו משקיפים על שדה האימונים המדברי

למעבר למכסיקו יש הקדמה די ארוכה לאורך דרום ארה"ב – יותר ויותר אנשים מדברים ספרדית מסביב או אנגלית מתובלת בספרדית. עתונים וטלויזיה בשתי השפות, שלטים בשתי השפות מתחילים להופיע בחנויות ובתי עסק עד אשר בלארדו, עיר המעבר למכסיקו מדברים יותר ספרדית מאנגלית ויש רוב לאוכלוסיה הלטינית על פני יוצאי השורשים האנגלו סקסיים.

השכמתי קום לכבוד המעבר לאמריקה הלטינית, למכסיקו השכנה. הגעתי לגבול בשעה מוקדמת, חציתי את הגשר מעל ל"נהר הגדול", ה Rio Grande. לפתע מצאתי עצמי ללא ביקורת גבולות או צלילי חותמות …. בתוך מכסיקו, בתוך רחובות העיר השכנה – נואבו לארדו. זכרתי שקותי יעץ לי שלא אעיז להיכנס למכסיקו ללא אישור לאופנוע אותו מוציאים במשרדי המכס הנמצאים מרחק מה מהגשר. חיפוש קצר ומצאתי את המקום. תור לא היה כי השעה היתה כאמור, מוקדמת עדיין. הניירת לקחה לי כשעה וחצי ואחר תשלום של 448$ יצאתי משם עם האישור בכיסי. אצטרך לא לשכוח לפדות 400$ בחזרה מאחר ושימשו כפיקדון כנגד מכירת האופנוע למאן דהו במכסיקו. כל מדינה וסידוריה.

משרדי המכס בנואבו לארדו בהם מסדרים את ה"פרמיסו" לאופנוע

יצאתי לדרך חדשה ולעולם שונה לחלוטין, כביש באיכות נמוכה, בוץ, שילוט דהוי ולא ברור אבל יצאתי ומהר מאוד התרגלתי למציאות החדשה והשונה. עברתי מחסום משטרתי או צבאי, קשה להבדיל, ואחריו היגעתי למה שעוד אפגוש לא מעט על כבישים האלה. שערי אגרה – (Quota). אלו השערים שבהם גובים דמי מעבר. מה גובים?? שודדים ממש. כל כמה עשרות ק"מ שערים כאלה והפסוס עפים מהכיס. כל שני שערים כאלה – עלות של מיכל דלק בערך. שוד רישמי מטעם הממשלה ובעלי ההון לאור היום. עוד האמנתי כי אם משלמים מקבלים כביש באיכות אז זהו שלא, או לא תמיד, יותר נכון. פען כביש נפלא ופעם כביש מחורר כגבינה שוייצרית העובר בין פרות לקקטוסים ודוכני כפר. על מה התשלום? לא ברור.

ה Quota, "שערי הגזל" בדרכי מכסיקו

השאלה האחרונה הזו עוד תחזור על עצמה לאורך הדרך והבטיחו לי יודעי דבר כי כל מרכז אמריקה לא שונה מהק"מ הראשון במכסיקו. לאחר התשלום דמי המעבר עצרתי לקפה ראשון ובאחת ראיתי את ההבדל בין הלטינו הדרומי לאנגלו סקסו ה'צפוני'. נכנסתי לקפה קטן 'נטול שאיפות'. מקרר קטן, מיחם של מים, כמה שקיות בוטנים, מיכלי שתיה תוססת על המדפים ומאחורי הקופה ז'ולייטה שחומת העור עם חיוך של מיליון דולר מגישה לי מיכל פלסטיק קטן בצרוף שקית עם סוכר, כפית פלסטיק ומלבין – "תכין לעצמך" היא אומרת, או כך בערך אני מנחש את מילותיה. הפשטות הזו של המקום והחיוך של ה'סניורה' קנו אותי באותו הרגע. הבנתי כי אני בתרבות אחרת, מחויכת יותר, פשוטה הרבה יותר והתחושה התחזקה ככל שהעמקתי לרכב דרומה. עצרתי ליד אותו מוכר בננות וחשקתי באחת, הוא התעקש למכור לי את כל האשכול וכבר תלה אותו על הרשת האדומה העוטפת את הארגז האחורי שלי כדי להראות לי שבכל זאת יש לי מקום באופנוע והכל בחיוך ובשימחה. אפשר שלא לאכול עוד בננה?

ז'ולייטה והקפה הראשון עם טעם של קפה

מוכר הבננות החביב

————————————————————————————————-

המסע שלי מאפשר לי להציץ, ולו לרגע, מהצד על תרבויות שונות ואולי כאן המקום לשתף בעוד תחושה שפיעמה בתוכי כבר בתוככי ארה"ב והתחזקה עם מעבר הגבול דרומה ומתנצל מראש על השיפוטיות שלי:

צפון אמריקה, הן קנדה והן ארה"ב בחלקים בהם ביקרתי מאוד השתנו מאז ששהיתי כאן מספר שנים באמצע שנות ה 90. הכל גדל כאן – נפח כלי הרכב למרות עליית מחירי הדלק, גודל המנות וכוסות הקוקה קולה המוגשות לשולחן במסעדות, מחירי הדלק והלינה ויחד איתם גם נפח האנשים. כל כך הרבה בני אדם גדולי ממדים לא ראיתי עד כה במסעי. רק הקפה נשאר אותו קפה חסר טעם לחלוטין גם אם ניגשים אליך פעם אחר פעם במסעדה ושואלים "האם לחמם לך את הקפה?" ויחד עם הקפה חסר הטעם עדיין מוגשים אותם מיכלי פלסטיק קטנים להפוך את הקפה ל'קפה עם חלב' כאילו, זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב נאלצתי ל"הלבין" את המשקה השחור נטול טעם וריח באבקת המלבין המוכרת לכל מי שביקר כאן. בקיצור "אמריקה" היא כנראה לא בארה"ב או קנדה. אולי אמצא אותה במקום אחר. ייתכן גם כי אני טועה. הכבישים, אגב, והשילוט מצוינים. התנועה מסודרת ומתנהלת בכללים ברורים למדי. כל ניסיון שלנו, אני עם האופנוע העמוס, לעקוף טור ממתין ברמזור, לרכב על השול או להסתנן בין הנתיבים זכה לצפירות מחאה, לא נעים. אחרי פעם אחת הבנתי ולא המשכתי. הכל מכופתר מדי, מסודר מדי, צפוי מדי כמו "מקדונלד" ודומיו וללא הרבה שמחת חיים, לצערי. כן נכון לציין כי ארה"ב היא גן עדן לשופינג ואת זה כולנו מכירים, אין עוד מקום כזה עם מכונת שופינג כל כך משומנת כמו ב'ארץ הדולר הירוק'.

—————————————————————————–

אט אט התכסה האזור שבו רכבתי בקקטוסים הניצבים לגבהים של מטרים, כל אחד מהם נוטה לכיוון אחר והם ניראים כמו קבוצות של ענקים הנמצאים בויכוח קולני אחד עם השני עם נפנופי ידיים לכל עבר, נפלא.

בלי שארגיש טיפסתי וטיפסתי וכאשר היצצתי במד הגובה שלי ראיתי כי אני כבר בגובה של 2,000 מ' לאחר שיצאתי מהגבול בגובה של 400 מ'. לאורך הכביש פרות הקשורות בחבל המגיע בדיוק לשפת הכביש. מה קורה לתנועה כאשר החבל הבלוי הזה נקרע? התגלגלתי דרומה משער אגרה אחד למשנהו עוד כ 1000 ק"מ עד לפאתי מכסיקו סיטי ושם חיכה לי קותי, גם הוא רוכב על BMW אדוונצ'ר צהוב ומדוגם. כבר מילדותו רוכב קותי על דו"ג וכך היכרתיו בגיבעתיים, מסתובב על "הונדה חצי" בשכונת ילדותי. קותי הוביל אותי, כלומר הוא מאחורי ומכוון אותי באוזניה שבקסדתי לאן לפנות בתוך התנועה הכבדה של המטרופולין בן ה 24 מיליון תושבים. תענוג לשמוע 'עיברית צברית' באוזן תוך כדי רכיבה לאחר 5 חודשי שקט. לא עברו יותר מכמה דקות וזוג לובשי מדים על אופנוע סימן לנו לעצור בצד. היה לקותי ברור ש"זה ייגמר בכסף". "אסןר לכם לרכב על כביש מהיר", כך אמרו. ניסיון לטיעון קטן כי האיסור חל רק על 'קטני מנוע' נענה ב"מה אתה בא ללמד אותי מה החוק?". "1200 פסו כל אופנוע" – "לא" – "אוקי אעשה לכם הנחה: 1200 סה"כ", טוב קח 500 ולא יותר", לא לקח? בטח שלקח, קימט השטר, תחב אותו לכיס ונפרדנו בלחיצות ידיים וחיוכים "רק תמחוק את התמונה שצילמת" פקד עלי. "סי סינור" עניתי. "קיבלת הדגמה חיה איך פותרים בעיה עם משטרה כאן במרכז אמריקה" אמר לי קותי. "פותרים את הבעיה במקום, עם השוטרים שעצרו אותך ולא מתווכחים כי בתחנת המשטרה זה רק יעלה יותר. הם לא אוכפים חוק אלא רק רוצים עוד מעט הכנסה מהצד" זו כל התורה על רגל אחת.

"אתה בא ללמד אותי מה החוק?" – ועשרות אופנועים חולפים על ידינו באותו הזמן…

טיפסנו לעבר ביתו של קותי הנמצא בגובה של כמעט 2700 מ' מעל ענן הערפיח הרובץ מעל מרכז העיר הענקית. כבר בדרך ניתקלתי בעוד תופעה שהבטיחו לי כי היא לטינית לגמרי, כלומר רק מדרום לארה"ב כל עוד מדברים ספרדית ופורטוגזית – הטופס (פ' מודגשת) (Topes) הלא הן אותם 'באמפים' או הגבהות בכביש לצורך הפחתת המהירות כי "אחרת אף אחד לא יאט מהירותו בשטח בנוי או מאוכלס" הסביר לי קותי. הבעיה היא כי חלקם מסומן באופן ראוי וחלקם לא אצליח למצוא גם אם אגשש בידי אבל כולם ללא יוצא מן הכלל יכולים "להעיף" אותך מהמושב בנפרד מהאופנוע שגם הוא "ימריא" אם הגעת לאותה 'חומה', אין לי כינוי אחר למכשול הזה, במהירות גבוהה מדי.

משרדו של קותי בבית – מכאן מתנהלים "מבצעי הדו גלגלי"… (החולצה לא שייכת לעניין)

ביתו של קותי נמצא בתוך שכונה סגורה ומסוגרת – "הגבעות הירוקות", מאחורי שער וחומה. שכונה שאליה המכסיקנים שבאים לעבוד בבתי האדונים מציגים תעודות כדי להזדהות, כמעט כמו היחסים בארץ ביננו לבין בני דודינו וכאן הם כולם בני אותו העם ובני אותה זהות. מי שאינו גר בשכונה המפוארת, אין לו מה לחפש שם. ניצלתי את ההזדמנות של ביקור בכרך גדול לטיפול באופנוע לאחר כמעט 16,000 ק"מ מאז הטיפול הקודם בקנדה. הגעתי בהמלצת קותי ויחד איתו למוסך "מונשן" בעיר ושם פגשנו את הקטור. מכונאי של בימרים ואחרים שנים רבות. הקטור חיכה עד שהמנוע התקרר לגמרי ואז ניגש לאחר החלפת שמנים ופילטר לכיוון השסתומים אותו הוא עשה במשך זמן לא קצר. חיבר את האופנוע למחשב, החליף שמן מצמד ושמני בלמים, שטף אותו בעצמו וכל מה שנמצא הוא מנורת אור חניה שרופה. פלא או אולי לא. אגב, בדרך לשטיפה הניע הקטור את האופנוע ולאחר ששילב ב"ראשון" והאופנוע החל כבר לנוע טיפס עליו בקפיצה כאילו היה אופניים, לא אשכח את ה"תרגיל" הזה הרבה זמן. יצאתי משם עם אופנוע כמו חדש. האיש הזה הוא אכן אמן. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הטיפול כולו עלה מחיר מצחיק ואיש תוגמל אישית באופן הולם – ככה זה עובד במכסיקו ועובד היטב. בדרך חזרה עברנו בשכונה יהודית גדולה המתכוננת לתפילת ה"תשליך", זאת ניתן היה להבין לפי התנועה ברחובות של חובשי הכיפות וכמות השוטרים הניצבים במקום כדי לאבטח את התנועה והתפילה. הפקקים בסיומו של היום היו כמעט אין סופיים, בלי לראות את זה קשה להאמין. עשרות ק"מ של פקק הזוחל באיטיות נוראית והמנוע מתחמם עד אשר ביום נוסף שחזרנו בפקק כזה נאלצנו לעצור לשעה וחצי בבית קפה כדי לקרר מעט מנועים ולתת לתנועה להתחיל להידלל כדי שנוכל לזוז ולא רק לעמוד.

הקטור, אמן השסתומים וגם אמן רכיבה על אופנוע כבד, איש נפלא

התקלה שהתגלתה בטיפול 🙂

טיפול מגיע גם למגפי הרכיבה

סיירנו מעט במרכז העיר היותר עתיק, בסוקאלו – הלא היא הכיכר הראשית הגדולה, כמוה רבות בערים נוספות במכסיקו, שם ממוקמים הכנסיה הגדולה ובנייני שלטון. לא רחוק משם התיאטרון הלאומי של מכסיקו זהוב הכיפה, מולו עשיתי טיפול 10,000 למגפי הרכיבה שלי, מגיע להם. העיר עצמה היא עיר גדולה, צפופה, מלאה בכוחות שיטור ותנועה אנושית כבדה. כלי רכב בהתאם לכרך ענק וכך גם הזיהום המשחיר את קירות הבניינים. עיר גדולה, צפופה, מפויחת ועמוסה.

התיאטרון הלאומי של מכסיקו סיטי

עוד כמה סידורים של מפות, פגישה עם פאקו, ארכיטקט מצליח ו'בימריסט' מושבע שרכב כבר פעמיים לאושוויה. איש מסודר עם רשימות, תוכניות מסע ומסלול – יעזור לי בהמשך מאוד כתוספת למה שכבר קיבלתי מיוני בן שלום. מתחת למשרדו, בקומת הקרקע בנה פאקו בר להגשת משקאות מאופנוע GS 1200, קירות מכוסים בתמונות וסמלים של אירועי רכיבה ומועדוני רכיבה, אליהם הצטרף עתה גם סמל מועדון האופנועים הישראלי.

שאריות ב'סוקאלו' מחגיגת יום העצמאות המכסיקני לפני ימים ספורים

פגישה עם פאקו בבר ה"דו גלגלי" שלו

לאחר יומיים עמוסים בפקקים ומשימות לביצוע ירדנו, קותי ואני, לאקפולקו יחד עם חיימי, בן למשפחה ישראלית שהגיעה למכסיקו לפני שהוא נולד. הדרך גלשה מגובה 2,700 מ' עד לפני הים, אל העיר בת 2 מיליון תושבים שקנתה את פרסומה כמקום קייט ונופש לשועים ורוזנים כמו ג'ון וז'קלין קנדי, אליזבת טיילור, אלביס פרסלי ועוד. אקפולקו היא עיר דייגים ונמל קטן ומוגן בתוך מפרץ עגול ויפה נוף. בעברה שמשה כנמל לסחורות מעבר לאוקיינוס השקט לכיוון מזרח אסיה והיום היא עיר תיירות בעיקר, עיר לא מרשימה, בלשון עדינה, במראה האורבני שלה אך יפה בנוף הימי שלה. יופי המפרץ הווה תמריץ חזק מאוד לכרישי הנדל"ן לבנות ממש על קו המים מבלי להשאיר פיסת חוף עבור טיילת כמו שיש למופת ולדוגמה בריו דה ז'נירו בברזיל, בתל אביב, בבאקו על שפת הים הכספי, בוונקובר בקנדה ובערים רבות מאוד בעולם. נדמה לי מבלי לערוך מחקר אקדמי מעמיק כי אקפולקו היא יוצא מן הכלל לרעה בעניין זה של חוף פתוח לפעילות נופש וספורט לציבור.

המפרץ יפה נוף של אקפולקו – קשה שלא לצלם אותו פעם אחר פעם…

המוניות של אקפולקו – ה'חיפושיות' האלו מחזיקים שנים ללא תקלות

עם קותי וויויאן באקפולקו

ארוחת ליל שבת עם קידוש כהלכה

לאחר יום אחד בעיר הגיעה לכאן ויויאן, בת זוגי האהובה, מישראל כדי לשהות איתי שבוע יחד וכך אוכל לנוח ולצבור אנרגיה להמשך הדרום אמריקאי של מסעי. השהות באקפולקו היתה של חופש אמיתי – ים בריכה, כביסה, סגירת פערי יומן ובלוג, אוכל ביתי טעים, ארגון הציוד מחדש וכל מה שצריך כדי לעשות פאוזה אמיתית במסע ארוך, ארוך מאוד. בסביבתה הקרובה של אקפולקו לא קיימים מוקדי משיכה ראויים וה"אטרקציה" היחידה כמעט היא הקופצים מה La Quebrada לנקיק ימי גועש מגובה של 30 מ', נראה לי מעט מסוכן…

לפני עדיין המסע למרכז אמריקה, לימוד הספרדית, המשך לדרום הלטיני והמאתגר עד לחודש דצמבר או ינואר 2013 ומשם מי יודע? בדרך הארוכה שוב צפונה עד לחוף המיזרחי של צפון אמריקה או לחילופין טיסה ישירה מדרום אמריקה לאירופה שעדיין ישנה את שנת החורף שלה וממש לא מתאימה לרכיבת אופנוע לפחות עד לחודש מאי.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו ולהתראות בבית הספר לספרדית בגואטמאלה.

אפוס באלסקה

אפוס באלסקה

אלסקה היוותה לי ציון דרך בתוכנית המסע שלי. בתוכנית היו לי שתי אפשרויות – האחת להגיע לאלסקה כסיום למסע מדרום אמריקה והשניה להתחיל מאלסקה ולהדרים יחד עם השמש לדרום אמריקה. מכיוון שלא מצאתי הדרך הסבירה להגיע לאוסטרליה החלטתי לחצות את האוקינוס לעבר צפון אמריקה ולנצל את תקופת סוף הקיץ כדי להגיע לצפון אלסקה עד כמה שניתן וכפי שהסתבר לי, עשיתי זאת ממש ברגע האחרון האפשרי עדיין לרכיבה.

הנחיתה שלי ושל האופנוע בקנדה היתה רכה מהמשוער. מכיוון שהגעתי ביום ראשון ושירותי המכס לא פעלו ביליתי יום מהנה ביותר עם ידידיי הקנדיים שהתארחו בביתי במהלך מסעם סביב העולם לפני כשנתיים – טרוור ושנטי וילסון (Trevor & Chanty Wilson). זוג מדהים שעשו "סיבוב" נפלא ואהבו כמעט יותר מכל את השהות בישראל. כאן הם רכבו עם מועדון האופנועים הישראלי לבקעת הירדן ונהנו מאוד מהמפגש עם הרוכבים שלנו. למחרת בבוקר התייצבנו בשדה התעופה ותוך 10 דקות ועוד 100 דולר קנדי האופנוע שוחרר ואחרי שעה של פרוק האופנוע מתוך הארגז יצאנו לדרך. חשבתי שלעולם לא ארכב בכבישי צפון אמריקה והנה אני כאן.

טרוור, בנאי במקצועו יודע לחלץ מסמרים מארגז, מפרק בשימחה את הארגז שבו האופנוע

בשימחה נחשף האופנוע מתוך הארגז על אדמת קנדה

הנוף מביתם של טרוור ושנטי

חברים נפלאים בצד השני של העולם והכל בזכות אהבה אחת משותפת – מסעות ואופנועים

הרגשה נפלאה. רכבנו יחד למעבורת שלקחה אותנו לאי בו הם גרים – Salt Spring Island. טרוור, בנאי במקצועו ובעיסוקו בונה את ביתו בעצם ימים אלו יחד עם שנטי במו ידיהם. את הבית הקודם הם מכרו כדי לעשות הטיול סביב העולם ועתה הם בונים לעצמם בית חדש על האי היפיפה בו הם גרים. רכבנו יום אחד ל Vancouver Island כדי לעשת טיפול לאופנוע וכדי לרכוש כמה פריטי קמפינג שאני זקוק להם כתוצאה מלקחים שהפקתי מהפרק הרוסי במסע. במהלך הטיפול המקיף שעבר האופנוע במלאות לו 147,000 ק"מ התגלה כי אני זקוק לגל הינע חדש כי שלי עומד לסיים את חייו ולא "יחזיק" את הפרק של אלסקה, כך טען המכונאי הראשי במוסך. שיחה עם האלכסים חיזקה בי ההחלטה לבצע זאת גם אם עוד לא שבק חיים לגמרי. התעכבתי עוד יום אחד כדי להחליף את החלק הדרוש, הג'וב בוצע ויצאתי לדרך לאחר פרידה מרגשת ביותר משנטי וטרוור. אנחנו ניפגש שוב, בוודאות. פגישה לא צפויה שהחלה במרוקו בקיץ 2010, נמשכה בישראל כחצי שנה לאחר מכן והתמשכה עד לכאן בקולמביה הבריטית שבקנדה בקיץ 2012. ככה זה עם פגישות שעל הדרך. לעיתים הן נגמרות בלילה אחד או שניים ולעיתים נמשכות שנים ארוכות בידידות עמוקה וקרובה.

מוכן ליציאה לאלסקה – שמנים, צמיגים, ארגזי מתכת, מגיני צילינדרים… עבר כמה שינויים מאז היציאה

יצאתי לדרך על מה שקרוי כאן Sea to Sky Hwy, דרך יפת נוף המטפסת ממפרץ Horse Shoe הנמצא מצפון לעיר וונקובר לעבר הרכסים הגבוהים של קולמביה הבריטית בואכה אלסקה. מזג אויר מצוין, לא רומז אפילו על מה שמחכה לי בהמשך. הדרך מתפתלת בנוף פראי למדי, מבותר, מחורץ ומוקף ב'הרים גדולים' – אין לי שם אחר לכנות את הגושים ההרריים הסובבים אותך ומגמדים אותך, הרוכב הקטן. כך ק"מ אחרי ק"מ התקדמתי לעבר דרך "הקסייאר" העולה צפונה לעבר ה Alaska Hwy, אותה דרך מיתולוגית שנפרצה כצורך צבאי ע"י חיל ההנדסה האמריקאי ב 1942 תוך 8 חודשים, לאחר ההתקפה היפנית על פרל הרבור במהלך מלחמת העולם השניה. על הדרך הזו כבר נסעתי בעבר, לפני כ 17 שנה, עם רכב. הדרך היתה אז דרך מצעים ואילו היום זהו כביש סלול לתפארת מכל בחינה המאפשר התקדמות מהירה גם אם עדיין דובים שחורים חוצים אותו מדי פעם, בדיוק כמו פעם – אצלם דבר לא השתנה.

מראות בדרך – קרחונים על יד  Stewart

"גן החיות" לאורך הדרך צפונה – רק מתחיל…

מראה נקודת עצירה אופיינית לקפה או כריך קטן

די מהר היגעתי ל White Horse, עיר מרכזית על הדרך. משם יצאתי מזרחה לעבר הגבול עם אלסקה האמריקאית. מכאן התחיל המאבק עם הקור, התחלתי להערים עלי שכבות לבוש מחממות, הגשם הקר התחיל להציק יחד עם הרוח אך למרות מזג האויר שהלך והורע, מצב הרוח היה מעולה. חציתי את הגבול ללא קושי ובדרך חברתי לשני כבאים אמריקאים מסן פרנציסקו ויחד רכבנו במשך כמה ימים. הגענו לעיירה Tok ובה מסעדה 'צבעונית' ביותר ונק' עצירה מוכרת לנהגי המשאיות הכבדות הנעות באזור זה – Fast Eddie's, טעימה למדי.

השלט המוכר לכל מי שהגיע לחלק הזה של העולם 

סטיב ודייויד – 2 כבאים ורוכבים, חברים לדרך ל 3 ימים

"אדי המהיר" – מקום מפגש שכל מי שעובר ב Tok

מייל 1420 – האחרון של ה  Alaska Hwy, למייל הראשון אגיע רק בסוף הדרך

המוסך של Dan, מכונאי האופנועים הצפוני ביותר שקיים עלי אדמות, כל תקלה מכאן וצפונה – רק הוא יכול לטפל, תודה לאל שלא נזקקתי לו

הכניסה לדרך הדלטון – מכאן ואילך מתחילה ההרפתקה המיתולוגית

עבודות בדרך הן תמיד מקור לעיכובים וגם לדרכים מעורערות – הגברת הנחמדה הזו ציידה אותי בתפוח עסיסי, חלב וכריך לדרך בעוד אני ממתין לאישור להמשיך, תיזכר לטוב

צבעי השלכת מגיעים לאלסקה כבר באוגוסט

חוצה את נהר היוקון – אותו אחצה עוד כמה פעמים בשיטוט הצפוני שלי

פגישה עם חבורה שחזרה מפרודהו ביי – שימו לב שכולם עם אותו צמיג – Heidenau

מראה הדלטון כאשר הוא יבש – מותר "לעוף עליו". למטה 2 הכבאים "עפים" במדרון

"חוג הקוטב הצפוני" – המקום בו לפחות יום אחד בשנה, השמש לא שוקעת מתחת לאופק

עוד טיפוס צפונה לעבר פיירבנקס, העיר הצפונית ביותר בצפון אמריקה, בדרך עוד עברנו את ציון הדרך של המייל האחרון של ה Alska Hwy, ומשם הזינוק לעבר פיסת הדרך הנחשקת ביותר – The Dalton Hwy. דרך מצעים, אתגרית כאשר יורד גשם, באורך של 668 ק"מ לכל כיוון עד ל Dead Horse, יעדם של אופנוענים רבים בעולם. זוהי למעשה "דרך המטענים" (Hual Road) – כך היה שמה במשך שנים רבות מאחר ושימשה להובלת ציוד לשדה הנפט הגדול על שפת הים הארקטי. לאורכה נמתח צנור הנפט המוביל את הזהב השחור ממפרץ פרודהו לעבר ואלדז על שפת האוקינוס השקט, לחופה של אלסקה. הדרך עוברת טיפול בחומר מונע אבק כי אחרת התנועה בתוך ענני האבק הופכת למסוכנת ביותר. החומר הזה מושך מאוד את עדרי הקריבו המתקרבים לשולי הדרך כדי ללקק אותו, כנראה טעים להם. חומר זה אכן מפחית את כמות האבק בדרך אך כאשר יורד גשם הוא הופך לעיסה חלקלקה ובוצית בעומק של 2 עד 5 ס"מ. לנהגי המשאיות זו איננה בעיה כלל מאחר והן כבדות ונשענות על יותר מ 10 צמיגים לפחות כל אחת והן דוהרות, האמינו לי. לאופנוע זהו כבר סיפור אחר כמו שיכולים להעיד לא מעט רוכבים שריסקו את עצמם ואת גלגליהם בהחלקות גרנדיוזיות בדרך בזו. כל זה היה ידוע לי כאשר הופיע השלט של "דלטון" לפני ולאחר מאות המטרים הראשונים בהן חוויתי נדנוד חריף של האופנוע בגלל מצע חדש שהונח על הדרך ועדיין לא נכבש שאלתי את עצמי למה? בשביל מה? תוך כדי דיון פילוסופי בשאלה ביני לביני הרכיבה התיצבה והמשכתי, בחיל ורעד אבל המשכתי. חלפתי על פני הגשר מעל לנהר היוקון לאחר כ 80 ק"מ והמשכתי צפונה, פגשתי שוב את שני הכבאים מאתמול ויחד רכבנו לצילום משותף בשלט המפורסם של "חוג הקוטב הצפוני". זכיתי לעבור את חוג הקוטב הזה כבר ב 4 מקומות שונים – רוסיה, נורווגיה, קנדה ועכשיו אלסקה. צריך יהיה להתחיל לאזן זאת עם החוג הדרומי, נקווה להגיע לשם בתוך כמה חודשים. נפרדתי מהכבאים והמשכתי לעבר שנת לילה קרירה במחצית הדרך, במקום שנקרא Cold Foot. למחרת המשכתי צפונה לעבר רכס הברוקס כדי לעבור לפחות את מעבר Atigun.

סיוע שלי לעבודות בדרך הדלטון…

למשאיות הללו – הבוץ ותנאי הדרך לא ממש מפריעים

אלסקה נצבעת באדום וצהוב כבר באוגוסט

חגיגה של צבעים לכל כיוון שמביטים

מעבר Atigun – רק בשבילו לבד שווה הדרך הזו

היציאה מהמעבר לעבר "המדרון הצפוני"

קריבו רצים בתוך "הצבעים" של "המדרון הצפוני"

ברייאן וקורינה מבריטניה – להם אני חייב "סוס מת" (Dead Horse)

הנוף לקראת המעבר ההררי היה נפלא. אלסקה הצפונית נמצאת כבר למעשה בתוך הסתיו והטונדרה רחבת הידיים נצבעה בצבעי צהוב ואדום של צמחיית הקיץ הנכנעת לסתיו הצפוני והקר. לאחר המעבר מזג האויר החל להתקרר ורוח חזקה מאוד סחפה את המישור הצפוני הענקי. מכיוון שעברתי כבר את הרכס אמרתי לעצמי – די לי. אני לא חייב להגיע עד ל Dead Horse עצמה. ברגע הזה עצר על ידי רכב עם זוג בריטי, בריאן וקורינה עם ילדיהם מקס ופיף. אותם כבר פגשתי לילה קודם. חלקתי איתם את ההתלבטות שלי בדבר ההמשך והם הזמינו אותי לתוך הקרון שלהם לתה חם ולפסטה טעימה. בריאן אמר לי שאם אני מתכוון להגיע לאושוויה אני חייב להגיע ל Dead Horse. האמירה הזו יחד עם הפסטה והתה עשו את שלהם – יצאתי במהירות החוצה אל הסערה והמשכתי בקצב גבוה צפונה. כך עד אשר לאחר יותר מ 150 ק"מ נגלתה לעיני העיירה שהיא גיבוב של מבנים תעשייתיים, מגדלי קידוח לנפט והרבה מאוד ציוד מכני הנדסי וכמובן משאיות כבדות, אלו שחלפו על פני בענני אבק כאילו הייתי גרגיר אבק ולא יותר.

נקודת צילום המתחייבת במקום הזה

ערכנו צילומים מתחייבים ב General Store של העיירה וסעדנו יחד ארוחה גדולה במלון Prudho Bay Hotel. מכיוון שהציר עמד להיסגר לעבודות סלילה בימים הקרובים החלטנו להתחיל לחזור כברת דרך לא ארוכה ולפרוש ללינת לילה. קשה לדבר על לילה כי בצפון הזה האור לא ממש נעלם גם קרוב לחצות. לאחר כ 40 ק"מ עצרנו ואני השתרעתי בתוך שק השינה על ריצפת קרונם. עם בוקר יצאנו דרומה לכיוון המעבר ואני הרגשתי שאני יכול ממש "לעוף" על הדרך שאתמול עוררה בי היסוסים – רכבתי ק"מ רבים במהירות תלת סיפרתית כך, כמעט עד למעבר ההררי. או אז ארובות השמיים נפתחו ואיתם רוח מקפיאה וגשם דוקר וקר. טיפסתי את המעבר בדחילו ורחימו וגלשתי לעברו הדרומי מתוך תיקווה שנתבדתה די מהר כי הצד הדרומי יהיה סלחני יותר. הגשם לא פסק והחומר "מונע האבק" הפך לעיסת בוץ מחליקה ומלכלכת. כל משאית שדהרה מולי כיסתה אותי בענן של בוץ אפור ולא ניתן היה להבחין יותר ביני לבין האופנוע. כמובן שבאותו הזמן אזל לחלוטין הדלק במיכל בשל הדהירה המוגזמת והרכיבה מול הרוח. נאלצתי בפעם הראשונה להשתמש בדלק הרזרבי במיכל האדום שהכנתי בדיוק למקום הזה כי ידעתי שזהו המקום בו אצטרך כנראה דלק נוסף. תידלקתי והמשכתי עד ל Cold Foot, שם חגגתי על ארוחת בוקר ענקית בשעה 3 אח"צ. איזה אושר.

שנת לילה מתוקה בקרון של קורינה ובראיין

רק לאחר התידלוק התפניתי לבחון מקרוב את "ערימת הבוץ" הניפלאה הזו

הדרך הארוכה ולצידה צינור הנפט מאוקינוס הארקטי לואלדז

בינתיים בריאן וקורינה הגיעו עם רכבם והחלטנו להמשיך עד נהר היוקון. הרכיבה דרומה היתה בחלקה על כביש סלול וחלקה על אותה דרך בוצית כאשר הגשם פסק והתחדש חליפות. הגעתי בשלום למרות התנאים הבוציים בקטעים הלא סלולים. בילתי עוד לילה על רצפת קרונם ועל ידינו "חגגה" קבוצה של 4 ישראלים שהגיעו לאלסקה עם פולקסווגן חבוטה.

—————————————————————————–

כאן אני חייב 2 הערות המיועדות לרוכבים שבין הקוראים:

האחת נוגעת לצמיגים – במהלך הטיפול בויקטוריה ביקשתי להחליף את צמיגי המצלר שלי לצמיגי Heidnau. ברכיבה על הדלטון הם החזירו כל סנט ששילמתי עליהם. שבועיים קודם התרסק רוכב מאוד מנוסה עם צמיגי מצלר, על אותה דרך בוצית, ספג מכות הגונות בעצמותיו ודפק כהוגן את הארגזים שלו. הוא רכב על "מצלר טוראנס" המוכרים לכולנו. אני חייב לשבח את איכות האחיזה של צמיגי Heidenau בקרקע הרטובה למדי. היציבות שהם מקנים לאופנוע ויחד איתה הביטחון שהם הישרו עלי ברכיבה היו מצוינים. אציין רק כי יוני בן שלום עבר את אותה דרך בתנאים דומים לאלו שלי עם צמיגי מצלר ללא פגע.

ההערה השניה נוגעת לעניין הרכיבה בעמידה או בישיבה. באחת מהשתלמויות הרכיבה האחרונות שאורגנו על ידי מועדון ה GS טען גידי פרדר כי על אופנועים כמו שלנו לא צריך לעמוד. הם מספיק יציבים ואפשר לשבת על המושב ברכיבת שטח. למיטב ניסיוני ברוסיה בקטעי דרך שבורים וכמובן לאורך הדלטון ברגע שעמדתי על הרגליות האופנוע התייצב והביטחון לעבור קטעים שיש ספק לגביהם גבר גם הוא. כך בקטעים חצציים, בוציים, קטעי שלוליות ועוד. ההבדל הגדול בין ישיבה לעמידה הוא כמובן מרכז הכובד של האופנוע שיורד מהמושב נמוך יותר ןכך מושגת יציבות גדולה יותר. דווקא באופנוע כבד ועמוס בציוד נוסף שמשקלו כ 150 ק"ג לפחות, חשוב מאוד להוריד את מרכז הכובד כמה שיותר נמוך ובכך להשיג יציבות גדולה יותר והנדנוד הנובע מה'משחק' של הגלגל הקידמי כמעט ונעלם. זהו אותו נדנוד הגורם לנו, הרוכבים הפחות מנוסים בשטח, להוריד מהירות. ברגע שהמהירות יורדת היציבות נפגעת עוד יותר. מעגל קסמים שסופו "2 גלגלים באויר ולא על הדרך". הנפילות שלי בדרכי קזחסטן ואוזבקיסטן השבורות נבעו, לדעתי, רק מהסיבה שאז עדיין ישבתי על המושב ולא עמדתי על הרגליות. לומדים.

—————————————————————————–

הרגע המאושר של המעבר מהבוץ לאספלט בסוף הדלטון

סופו של סיפור הדלטון שיצאתי משם בשלום למרות הגשם שלא הפסיק לרדת והמשכתי בגשם סוחף עד לפיירבנקס. למחרת יצאתי דרומה כדי לבקר בפארק הדנאלי אך מזג האויר הסוער שם לאל את כוונות הביקור שם ונאלצתי בפעם הראשונה לוותר על קמפינג ולהיכנס למלון על הדרך. למחרת עוד זכיתי לראות מכמה זויות את הר המק קינלי, הגבוה ביותר בצפון אמריקה, מעל 6,600 מ' למרות שבחלק מן הזמן היה ההר מכוסה בענן כמו ברוב ימות השנה. התחזית הגשומה הצפויה לאזור אנקורג' שינתה את תוכניותי והחלטתי לנוע מזרחה מהחזית המתקדמת לכיווני. עליתי ב Glen Hwy צפונה לכיוון טוק. הדרך יפת נוף באופן מיוחד, נעה על רמה גבוהה וממנה נישקפים רכסים מושלגים, קרחונים מכל עבר ואפילו המק קינלי שוב, מואר באור וורוד של שקיעה ונקי מכל ענן. הקור היה כבד עלי ולבסוף הגעתי בשעה די מאוחרת לקמפינג נוסף על הדרך. שתי כוסות מרק חם הפשירו אותי מעט ויכולתי לשקוע בשינה מתוקה וחמימה. למחרת הגעתי לטוק ומשם רכבתי לכיוון העיירה צ'יקן, עיירה של מחפשי זהב, עד היום. מעברה הסוער לא נותר היום הרבה חוץ מזכרונות ומזכרות אבל ה'תרנגולת' שולטת בנוף של עיירת ספר זו על הגבול בין אלסקה לקנדה. בירה אחת וסיבוב ברחוב הראשי של העיירה הכולל 3 חנויות בבעלות של אדם אחד הספיקו לי למצות את המקום. קיבלתי החלטה מהירה להמשיך למעבר הגבול לפני שיסגרו אותו בשעה 8 בערב, למרות שהמדובר בדרך עפר, טובה אומנם אך מאוד מפותלת, לעבר Top Of the World Hwy. יש להם בצפון אמריקה דרך מעניינת למשוך מבקרים לאותן דרכים מיוחדות. קוראים להם בשמות מאוד "שיווקיים". האמת יש לומר, הדרך הזו אכן נראית כמו הדרך בסוף העולם. דרך המתנשאת לגבהים החשופים מכל צמחיה למעט אותו עשביה אדומה וצהובה המכסה את כל הנוף. היה מעניין לראות את המספר הגדול של ציידים לאורך החלק האמריקאי של הדרך, חמושים ברובי צייד גדולים למדי עם כוונות טלסקופיות ונראה כי אכן הצייד היה מוצלח. במקום אחד היה כתם דם ענק על הדרך מאחת היריות המוצלחות כנראה, במקום אחר חלף על פני טנדר עם ראש ענק ומדמם של קריבו גדול קרניים, עוד צייד מוצלח עבור היורה. המעניין הוא כי גם באזור הדלטון מותר הצייד אך שם רק בקשת וחיצים, רק באזור הגבול עם קנדה מותר השימוש בנשק חם. מייד עם מעבר הגבול נעלמו הציידים, בקנדה הצייד אסור.

המקקינלי, הגבוה בצפון אמריקה, רוב הזמן בענן הפרטי שלו

"הרחוב הראשי" בצ'יקן

התרנגולת שולטת כאן בעיירה שעדיין מחפשת זהב

כך עברתי דרך עפר וחצץ באורך של כ 150 ק"מ עד אשר הגעתי עם חשיכה לנהר היוקון אותו עברתי במעבורת לעבר העיר דאוסון, עיר ששמה יצא למרחוק כעיר ה"בהלה לזהב". חלקים מן העיר נשארו ללא שינוי מאז אותם ימי הזוהר של תחילת המאה שעברה.

מעבר הגבול מאלסקה לקנדה על "דרך קצה העולם"

המשך הרכיבה דרומה על ה Alaska Hwy היה מעט משעמם וארוך מאוד. זוהי דרך של 2500 ק"מ לכל כיוון. לאורך הדרך ניתן פגשתי בעיזי הרים, ביזונים, דובים ומוסים. את חלקם הספקתי לצלם וחלקם היה מהיר מדי עבורי. עצרתי ביער השלטים ב Watson Lake כדי להוסיף מדבקה של מועדון האופנועים על אחד השלטים. לשווא חיפשתי את המדבקה שהשאיר שם יוני בן שלום במסעו לפני כשנתיים באותו אזור, ה"יער" הזה כל כך סבוך שלא ניתן למצוא דבר והחיפוש הופך להיות מאוד אקראי, אולי זה מה שיפה בו כל כך. עצרתי לשטיפה של אלסקה הקרה מגופי במים הלוהטים של Liard Hot Springs ונהניתי מכמה קטעים יפי נוף באזור של Muncho Lake ו Summit Lake. עצרתי לצילום סימלי במייל "0" של הדרך המיתולוגית והותרתי אותה מאחורי כאשר פני לאזורים חמים יותר במורד נהר הפרייזר לעבר ונקובר והגבול האמריקאי. עוד זכיתי לרכב בקניון יפה הנוף של הנהר במשך כמעט יום שלם. לאורכו ומשני צידיו  של הנהר  2 מסילות ברזל ועליהן נעות רכבות משא ארוכות למדי המחברות את מזרח קנדה עם האוקינוס השקט. כך בתוך קניון אחד רץ הכביש, מסילות הרכבת והנהר עצמו. שילוב יוצא מן הכלל ויפה לעין של אדם וטבע.

דאוסון – עיר עם עבר של "זהב". העתיד נשען כנראה רק על תיירות המתרפקת על מיתולוגית העבר

נופים לאורך ה Alaska Hwy

"יער השלטים" ב Watson Lake. נראה אתכם מוצאים את המדבקה של מועדון האופנועים הישראלי…

"גן החיות" של אלסקה לא נפסק לרגע

"שוטף" את הקור של אלסקה מגופי

העננים האלו מעוררים בי הרבה השראה 

המייל הראשון, מייל "0", עבורי הוא האחרון

נהר הפרייזר הזורם לעבר ונקובר, סימל עבורי את סיומה של ההרפתקה הצפונית ותחילת הפרק האמריקאי במסע

אני ממשיך דרומה לאורך החוף של וושינגטון ואורגון לעבר סן פרנציסקו. מגמת פני היא הגבול למכסיקו.

להשתמע.