סכום הפרק האסייתי במסע

סיכום ביניים – הפרק האסייתי במסע

יצאתי לדרך ב 20 לאפריל ואני עוזב את אסיה ב 12 לאוגוסט לכיוון צפון אמריקה.

מניתי 115 יום של מסע בהם רכבתי 19,773 ק"מ. מתוך התקופה 58 יום, כמחצית, היו ימי רכיבה נטו. בשאר הזמן המתנתי לויזות, ביקרתי בארץ במשך 10 ימים, שהיתי בערים גדולות בהן העדפתי לא לרכב או שהיתי על סיפון מעבורות.

בימי הרכיבה בלבד עברתי בממוצע יומי 341 ק"מ כאשר יום הרכיבה הארוך ביותר היה בדרך הטרנס סיבירית לאורך של 798.5 ק"מ. מהירות הנסיעה הממוצעת לאורך כל המסע עומדת על 63 קמ"ש וצריכת הדלק על 4.5 ליטר/100 ק"מ שהם 22.5 ק"מ לליטר בנזין.

בנזין היה סוגיה מעניינת באוזבקיסטאן בעיקר, שם תידלקתי 'על הדרך' מבקבוקי פלסטיק של קוקה קולה. לא ידעתי מה איכות הדלק או מה האוקטן שלו שכנראה נע בין 80 ל 92. האופנוע המשיך לנוע – זה מה שהיה חשוב.

תקלות ארגז שמאל נשבר בקזחסטאן בדרך אל הגבול האוזבקי, לא רחוק מבינאו. נורה ראשית כילתה ימיה באורח טבעי וצפוי בדרך והוחלפה באלמאטי. חוט מנותק באורח תמוה למדי, לעומת זאת,  בממסר ההתנעה תוקן במקום על ידי מכונאי שהיה במקום הנכון בזמן הנכון, מבחינתי. החלפת שמן מנוע ופילטר ודיאגנוסטיקה בוצעו באלמאטי. נודע לי, מאוחר יותר כי יש מוסך מעולה לאופנועי B.M.W בקרסנויארסק בסיביר, לא ניזקקתי לו.

ללא ארגז שמאל בדרך לגבול האוזבקי

בריאות – טפו טפו. כמה קילקולי מעיים כבדים באוזבקיסטאן, על סף התיבשות ולא יותר, מנוחה, לחם וקוקה קולה הוציאו אותי מזה די מהר.

כמה מילות הערכה לאופנוע

האופנוע, ה"גמל", ה"אייל האפור" – מה עוד אפשר לומר שלא אמרתי עד כה על ה'סוס' הנאמן הזה שכבר כמעט בן 6, עבר כמעט 150,000 ק"מ עם צמיגי "מצלר טוראנס" רגילים לחלוטין שספרו כבר 25,000 ק"מ לא קלים וממשיך לשרת אותי בנאמנות יוצאת דופן. בוונקובר אגמול לו בפינוק רבתי של טיפול וצמיגים. האלכסים כנראה עשו עבודת הכנה יוצאת מהכלל לאופנוע לקראת המסע. להסיר בפניהם את הכובע. תודה לכם אלכס את אלכס וגם משה. מצאתי עצמי מביט כל פעם מחדש על הכלי המבויץ, המאובק והנפלא הזה ומתפעל מהעובדה שהוא ממשיך וממשיך וממשיך… כך שאם יש בכם מתלבטים או מהססים באשר לכלי המתאים למסעות  – אני יכול להעיד כי חוויתי במו ידי ורגליי רכיבה על יצירה מוצלחת ביותר.

הגמל הנאמן עם ארגזי זגה פרו ממשיך בכל תנאי הדרך

• ההתלבטות הגדולה אם לקחת צמיג חילופי לדרך קיבלה תשובה חד משמעית – לא היה תקר אחד לאורך הדרך ולא היה צורך להחליף צמיגים גם אחרי 25,000 ק"מ מאז שהותקנו אצל אורן זיתוני בת"א.

צמיג אחורי לאחר 25,000 ק"מ, שחוק מעט בשני צידיו אך ללא פגע

רשמים וטיפים לגבי ציוד

מכיוון שחלפו כמעט 4 חודשים של התנסות במסע על אופנוע נדמה לי שניתן כבר לשתף בחלק מהלקחים כדי שיהיו זמינים לכל מי שמתכוון עוד הקיץ הזה לצאת לדרכים אז בבקשה:

קסדת "שואי מולטיטק" נפלאה.

חליפת רכיבה ראלי 3 שהוענקה לי בבוקר היציאה למסע על ידי ירון גולדשטיין מ"דלק" מוטורס" שרתה אותי היטב והיא עדיפה ומשופרת לעומת הראלי 2 קודמתה. לא נזקקתי ללבוש את מכנסי הגורטקס ולו פעם אחת למרות הגשמים הכבדים בסיביר מאחר והטמפרטורה היתה מעל ל 20 מעלות וקצת רטיבות המתייבשת מהר יחסית ברכיבה לא מזיקה. הגנת הגשם העליונה הפנימית יעילה בגשם לא פחות מחליפת הראלי 2 הקודמת שלי. לא ניזקקתי ללבוש חם מכל סוג שהוא כי מזג האויר היטיב מאוד עימי.

• השתמשתי באוהל קטן ליחיד של MSR מסוג Huba בלילות של קמפינג אך הוא צר מדי להכיל אותי יחד עם הציוד לכן אוהל זוגי עדיף כי כך ניתן להכניס גם את הציוד אל תוך האוהל. ייתכן וארכוש אוהל זוגי מרווח יותר בצפון אמריקה.

• במהלך המסע, לאחר שאיבדתי ארגז פלסטיק אחד, התצטיידתי בשני ארגזי "זגה פרו" ממתכת. כמה שאני יכול להשוות – נדמה לי כי הארגזים המקוריים של B.M.W טובים יותר אך גם גדולים יותר וזה אינו יתרון דווקא. היתרון של האחרונים הוא השימוש במפתח אחד, קלות הורדתם מהאופנוע לצורך שימוש כמושב או שולחן ועוד. כל אחד והעדפותיו, לי לא היתה אפשרות בחירה בכורח הנסיבות ואני מרוצה מאוד מהארגזים החדשים.

• באותה הזדמנות הצטיידתי במגפי טורינג "סנטיאגו" של B.M.W – נוחים מאוד.

• לאורך המסע מצאתי כי חיבור כתפיות למכנסיי הרכיבה מסייע לשמור אותם בגובה סביר מאחר וכל מסע כזה כרוך בירידה מסוימת במשקל, פשוט כי אוכלים פחות מאשר בבית.

• עוד פריט קטן אך חשוב המסייע להילחם ביתושי המוסקיטו אשר אין להם רחמים – כובע רחב שוליים המצויד ברשת המגינה על הפנים, כך שאם כל השאר מכוסה, פגיעתם קלה, אם בכלל. כמובן שספריי נגד היתושים הללו הוא הכרחי.

• לקראת המסע קיבלתי מהאלכסים ומאורי סוקו רצועות קשירה המגיעות עם האופנועים המיובאים מגרמניה. אלו רצועות מעולות לקשירת ציוד וטובות יותר מהרצועות הנמכרות על ידי טוראטק. בכל התמונות של האופנוע מופיעה רשת אדומה על הארגז האחורי. השימוש העיקרי ברשת הוא לייבוש כביסה שטרם התייבשה מליל אמש.

מפות, עזרי ניווט וספרות – לקראת המסע רכשתי מפות של Reise Know How במחסן של "שטיינהרט וקציר" באזור תעשיה פולג. מפות מצוינות העומדות ברטיבות הדרך ובקיפולים המשתנים מיום ליום. לאחר שימוש מרובה במפות אלו הן עדיין נראות כחדשות ללא פגם כלשהו. מכשיר הג'י.פי.אס – ZUMO 550 של גרמין מעולה ושרת אותי היטב. ניתן כמובן לרכוש מפות עבורו בכסף רב אך ניתן גם להוריד מפות למכשיר מאתר Open Street Map. ספרי Lonley Planet הם כספר תנ"ך לכל המטיילים. יש בהם כל האינפורמציה שצריך, מילה אחת לא יותר מדי וגם לא פחות מדי, כך לדעתי הצנועה. ניתן להשתמש בהם גם בתצורה של E Book על המחשב האישי או על Kindel ודומיו אך הדפדוף פחות נוח לעומת ספר בצורתו המסורתית. ניתן להשיג בארץ ספרים אלו בתרגום לעיברית (סדרת "העולם") אך הם מעט פחות מעודכנים.

גאדג'טים הטלפון החכם מוכיח עצמו כיעיל מאוד למסע, הוא מאפשר להיות בקשר עם העולם ועם הבית גם ללא מחשב נייד, משמש כמכשיר ניווט באמצעות מפות גוגל לניווט רגלי בערים, לקבלת תחזית מזג אויר במסלול הרכיבה העתידי, שערי מטבע משתנים וגם כמצלמה, לא מוצלחת אמנם כמו מצלמה דיגיטלית אך בכל זאת נותן פתרון חלקי.

• רכשתי לפני היציאה בחנות "למטייל" בבאר שבע כרטיס סים עולמי של חברת סימלס וכך עם כרטיס אחד חציתי גבולות ומדינות ואזורי סים שונים ללא צורך להחליף לכרטיס אחר ובכל מקום היה לי קשר זמין, זול ונוח, כל כמה שרציתי.

• מחשב נייד הכרחי לצורכי קשר עם הבית כמובן אך גם לצורכי תיאום עם הובלות וטיסות כמובן כמקור אינפורמציה מהרשת יצאתי לדרך עם מחשב נייד 13 אינץ' Macbook Air של Apple, והוא ניפלא לדרך. אין בו חלקים נעים ולכן הוא עומד היטב בטלטלות הדרך, לא כיביתי אותו מעולם.

• הצטיידתי במכשיר "ספוט" – מכשיר איתור לוויני המאפשר עידכון מאוד מדויק של מקומך. ניתן להשאיר אותו דולק לאורך הרכיבה וכך לאפשר לחברים ומשפחה לעקוב אחרי התקדמות וניתן גם להסתפק בעדכון על המקום בו סיימת הרכיבה באותו היום. כמובן שניתן להזעיק באמצעותו עזרה במקרה הצורך. המכשיר נרכש לפי עצתו של יוני בן שלום והצדיק כל דולר שהוא עלה, לפחות מבחינת השקט הנפשי של המשפחה בבית.

• בהחלטה של רגע רכשתי באתונה מצלמה דיגיטלית של פנסוניק – Lumix DMC FT3 והחזרתי את שתי המצלמות שלקחתי מהבית בחזרה. מצלמה זו עמידה בגשם, במים עד עומק של 12 מ', באבק, בזעזועים ונפילות והיו כאלו, לא רק שלי אלא גם של המצלמה. את איכות הצילום כולכם רואים ויכולים לשפוט.

מפה עמידה ברטיבות וקיפולים, טלפון חכם ומכשיר איתור לוויני "ספוט" – פריטי ציוד שימושיים וחשובים

• לקחתי איתי לדרך סיכות ישראל קטנות ועוד כמה מתנות ישראליות והן תמיד מרגשות את אלו המקבלים אותן, זה המעט שיכולתי לעשות מול האושר שהעניקו לי מלאכי הדרך, אלו שפתחו את ביתם וליבם אלי.

ביטוח – ה Green Card חיוני לצורך היציאה ליוון וזאת עשיתי עוד לפני היציאה למסע. בגבול הטורקי רכשתי את ה"סיגרוטה" שלהם וזהו זה. נשאלתי פעם אחת על ידי שוטר רוסי איפה ה"סטרוחבקה" שלי. הבנתי מה הוא שואל אבל עשיתי פנים של 'לא מבין' – "סע" אמר לי, מיהרתי להסתלק משם. מעבר לכך רכשתי ביטוח נסיעות של הפניקס – "פספורטכארד" המכסה אותי היטב למרות קשישותי המתקדמת ומצבי הרפואי המזהיר… תודה לאל – לא ניזקקתי לו, עד כה. אני כבר יודע כי אצטרך לרכוש ביטוח חובה עבור ארה"ב וקנדה בכמה מאות דולרים.

כל השאר – כמובן שלקחתי איתי כמו כל אחד, הרבה יותר ציוד מאשר אני באמת צריך למסע. חבילה אחת החזרתי כבר הביתה. גם כאשר חשבתי כי כל מה שנשאר חיוני, אני יכול לארגן למשלוח עוד חבילה בקלות.

• לא פתחתי (עדיין)  – ערכת עזרה ראשונה, תיק כלי עבודה, משאבת ניפוח לצמיגים, שקית הביגוד החם אבל אמשיך לשאת אותם לאורך הדרך.

—————————————————————————–

לבד או לא?

מילים רבות כבר נכתבו ונאמרו על הנושא. תובנה אחת ברורה יש לי – להיות לבד זה הכי לא לבד בעולם. כאשר אתה רוכב יחיד המקומיים מאמצים אותך, מזמינים אותך לביתם, אתה פתוח לתקשר עם כולם, נאלץ ללמוד כמה מילים בשפה המקומית וזה תמיד מעלה חיוך על שפתי השומעים אותך ושובר את הקרח. לאורך הדרך כולה, כמעט, לא הייתי לבד אלא תמיד עם רוכבים אחרים, מטיילים אחרים או עם מקומיים. להיות לבד לא אומר שאתה בודד – זה קסם, זה מיוחד וזו הרגשה נפלאה.

—————————————————————————–

כמה מילים חמות עם חצי חיוך על המקומיים שפגשתי בדרך

הטורקים מכניסי אורחים למופת ולפחות מציעים צ'אי…

הגיאורגים אף פעם לא מגולחים…

האזרים – דווקא כן…

הקאזאחים יורקים בכל מקום… מנהג שלא מובן לי לחלוטין אבל ניחא, כנראה שלא אבין הכל..

• גם האוזבקים יורקים… אבל פחות. וודקה הם דווקא אוהבים מאוד…

הקירגיזים – חביבים מאוד, מציעים לך בגאווה רבה לטעום כל מה שסוסיהם מספקים…

הרוסים – אוהבים מכוניות קוריאניות ויפניות עם הגה ימני. אנשים חמים, חזקים ולא נרתעים מדבר. לא ראיתי אדם שמן  אחד ברוסיה, פשוט אין שם ג'אנק פוד!! ו……האופנוענים הרוסים – הפגינו חברות וקולגיאליות יוצאי דופן.

הקוריאנים – דווקא אוהבים מכוניות קוריאניות אבל רק עם הגה שמאלי… וגם לא ניתן להבין מילה ממה שהם אומרים, גם באנגלית….ו…מלח – מה זה?

כולם כאחד- נהדרים

הפרק האסייתי תם בפתח מפרץ קרן הזהב בוולדיווסטוק

חלק אחרון ב"מערכה הרוסית" – מסיביר לעבר רוסיה של המזרח הרחוק

 הדרך הטרנס סיבירית היתה בבחינת נעלם גדול עבורי. האינפורמציה שהיתה בידי כי רק כ 150 ק"מ מתוך ה 4000 ק"מ בין אולן אודה ועד ולדיווסטוק, אינם סלולים אך הם דרך חצצית עבירה וטובה. כבר למדתי במהלך המסע כי כל אינפורמציה שקיבלתי הן מהמקומיים מהפה לאוזן והן ממקורות הרשת, לעולם כמעט, איננה דומה למה שהצמיגים פוגשים במציאות. כך גם הדרך הטרנס סיבירית (Trans Siberian HWY) הנעה ברוב חלקיה במקביל או חוצה מעת לעת את מסילת הברזל הטרנס סיבירית המיתולוגית. הדרך מתחילה למנות את אורכה כל ק"מ בשלטים כחולים קטנים על עמודים בצד הדרך מהעיר צ'יטה המרוחקת כ 250 ק"מ מאולן אודה וכך עד העיר חברובסק יותר מ 2000 ק"מ מזרחה. העיר חברובסק נמצאת בצומת דרכים גדולה ממנה ניתן להמשיך צפונה לעבר האי סחאלין ודרומה לעבר ולדיווסטוק עוד כ 750 ק"מ. לאורך הדרך עיירות קטנות, הפזורות במרחקים של עשרות ק"מ אחת מהשניה אך לא ניתקלתי  בטווח הגדול מ'מיכל דלק' בין תחנת דלק אחת לשניה, לא ניתקלתי במצב שאין היכן ללגום מרק רוסי – בורשט או סאלאנקה או כוס תה וקפה. לא ניתקלתי במצב בו לא ניתן למצוא מקום לינה ולאו דווקא עם יתושי המוסקיטו החוגגים על הרטיבות של הטייגה הרוסית אלא אם כן לא היתה רשת על חלון חדרך. גם על כך היו אגדות רבות ברשת – על מרחקים גדולים ללא תחנות דלק, ללא מלון ללילה ועוד. לא רק זאת שיש כאן את הכל אלא הכל נמצא מסומן וממוין כהלכה על כל תוכנת ג'י. פי. אס.

הדרך הטרנס סיבירית לפני.. איך היא תהיה ? הנעלם הגדול ייפתר תוך 3 ימים

המסילה הותיקה בצד הכביש החדש – שלובים זה בזה, חוצים את סיביר

צריף רוסי אופייני לסיביר,

סימני דרך בודהיסטיים לאורך הכביש בסיביר

המונומנט המציין את מפעל האדירים של סלילת הכביש הטרנס סיבירי

הכביש חלק, ברמה אירופית ברוב חלקיו. יש בו חלקים של תיקונים ועבודות עפר, יש בו קטעים שעקב טעויות הנדסיות לוקים ב'גליות' מסוימת (מלשון גלים). עם זאת ניתן לרכב עליו במהירויות תלת סיפרתיות לאורך ק"מ רבים. הכביש חוצה נהרות אין ספור, יערות וחורשות משני עבריו, השילוט לאורכו נפלא. בעליות ארוכות קיים מסלול נפרד למשאיות, לפני כל עיירה יש בו התרחבות המאפשרות היפרדות או השתלבות בטוחה בתנועה. הדרך החצצית הישנה קיימת אך רק בצד כמזכרת מימים קשים או אולי הרפתקניים יותר. על הכביש הזה נעים כיום כל כלי הרכב – קטנים כגדולים ורבים מהם עדיין ללא לוחית כי זה עתה הוציאו אותם ממגרשי הייבוא המאולתרים והענקיים לרכב יפני, סיני וקוריאני בוולדיווסטוק וכולם כמובן עם הגה ימני. היום גם כלי רכב רישמיים כמו משטרה וכיבוי אש, אוטובוסים ומשאיות כאן במזרח רוסיה, כולם עם הגה ימני. מוזר ונראה לי מסוכן או לחילופין מחייב יתר זהירות מהנהגים.

כך רכבנו, סלאבק ואני יחד לאורך כ 4 ימים, כל יום בין 700 ל 800 ק"מ (אימונים לקראת "ישבן הברזל"..) על הדרך הטרנס סיבירית. רוכבים, עוצרים לדלק, רוכבים עוצרים למרק בצהריים וממשיכים לרכב עד אור אחרון או עד למציאת מלון דרכים על הדרך או באחת העיירות לאורך הדרך. כל יום או יומיים התרחקנו מזרחה לעוד אזור זמן. לבקשתי עצרנו בעיר בירובידז'ן – עיר אשר יחד עם סביבתה יועדו ל'אזור יישוב' ליהודים מרוסיה וממדינות אחרות. אפילו יהודים מפלסטינה הגיעו לכאן בשנות ה 20 של המאה הקודמת כי "הנה הולכת וקמה מדינת היהודים" … ברוסיה. אפשר למצוא עוד על הפרשה הזו בתולדות 'עמנו הנודד' במקורות ברשת אך היה לי מעניין להיות כאן, לראות את שם העיר על תחנת הרכבת בעיברית אידישאית – "ביראבידזשאנ" ולחזות במנורת שבעת הקנים הניצבת בחזית התחנה. מוזר משהו היה לראות איך מכשיר הניווט מפנה אותי לרחוב "שלום עליכם" בעיר מדרך "אמור" M 58 הלא הוא הכביש טרנס סיבירי.

הפניה לרחוב "שלום עליכם" בבירובידז'ן

תחנת הרכבת עם השלט באידיש…

"מנורה" בתחנת דלק על יד בירובידז'ן מפחיות של משקה אנרגיה

סימני המנורה בגירסאות שונות פזורים בעיר וסביבתה באופן זר ומוזר וכאילו לקוח מסיפור אחר. הלקח שלי, לפחות, מחווית המפגש עם העיר בירובידז'ן הוא כי לא ניתן לעקור עם, לא רק את עם ישראל,  מתרבותו, מהנאראטיב שלו, מכור התהוותו ומשורשיו וכך לעקר אותו מתוכנו וממה שמחזיק אותו ביחד כעם. כך גם הפתרונות האחרים שהוצעו לנו כמו אוגנדה ולברדור בקנדה ועוד. לא ניתן היה לנתק אותנו מירושלים, מספר התנ"ך, מסיפורי המורשת היהודית בתקופות קשות מאוד כמו שלטון יווני או רומאי, ביזנטי או תורכי.

משה ריבלין ז"ל שהיה מנהל הקק"ל במשך שנים רבות נהג לספר על הילד שהולך עם אביו במוצאי הסוכות לבית הכנסת בפולין הגשומה והבוצית לתפילת "מוריד הגשם" ושואל: אבא למה צריך להתפלל "מוריד הגשם" כאשר אנחנו טובעים בבוץ? עונה לו האב – בני, זה לא הגשם שלנו.

רק דיברתי על "מוריד הגשם" ומייד לאחר חברובסק נעלמו השמים הכחולים והבהירים שליוו אותנו לאורך כמעט שבוע ימים בחן, חסד ורחמים והופיעו שמיים קודרים ואפורים, מייד גם החל הגשם. אתם יודעים, כמה טיפות דקות ואתה אומר לעצמך – אה, שום דבר, נמשיך כך. עוד כמה עשרות ק"מ ולא מפסיק. מתי אתה עוצר את האופנוע ומתלבש כנגד הגשם כאשר הכל כבר כמעט רטוב בכיסים ומתחת לחליפה. מזכיר לי משהו שעלה לרשת באחד מאתרי הרוכבים (אם אני לא טועה – טל שביט ז"ל כתב על כך פעם) על אותו אופנוען שתמיד מתלבש לקראת גשם והוא מתבשל בחליפה עד אין קץ ומנגד על אותו אחד שלא התכונן לגשם או לא האמין לחזאי והשאיר את המיגון בבית ואחרי 5 ק"מ היה כבר רטוב כולו. מי מאיתנו לא מכיר את זה. כך רכבתי רטוב לחלוטין כמה עשרות ק"מ כי לא היה מקום לעצור ולהתלבש מתחת למחסה כל שהוא. רכבתי בתוך טור ארוך של משאיות ומכוניות בין עשרות קטעים שהפכו למדמנת בוץ הגלל העבודות המתבצעות בהן לתיקון הכביש, קטעים ארוכים בעמידה על הרגליות כי מבעד למגן הרוח המבויץ כבר לא ניתן לראות דבר. כאשר עצרתי סוף סוף בתחנת אוטובוסים עם גגון שבור עצר על ידי רכב שהבחנתי בו נוסע מאחורי ק"מ רבים, החלון נפתח והגבר שאג לעברי – "אתה ממש גיבור" צחקתי כי אני מתאר לעצמי כי מבעד לחלונות הרכב זה נראה מטורף לחלוטין כך לרכב בבוץ ובגשם עם אופנוע עמוס וכבד. התלבשתי והמשכתי עם חיוך אבל גם עם תפילה בלב שאמשיך 'לשמור על שני הגלגלים למטה'… לבסוף הצלחתי לצלוח את הקטעים הקשים ללא פגע. עוד סיפוק קטן ואישי בדרך הארוכה.

הגשם אף התגבר ככל שהתקרבנו, סלאבק ואני לוולדיווסטוק הנכספת, מחוז חפצי מזה כמעט 4 חודשים. יום לפני ההגעה לולדיווסטוק קיבלתי מסרון מרגיע מעודד ויטליס כי הוא כבר ארוז עם האופנוע באולן בטר לכיוון בנגקוק.

לילה לפני ולדיווסטוק נפרדתי מסלאבק עם שתי כוסיות וודקה וכך חגגנו את סיומו של הפרק הרוסי במסע שלו וגם שלי, 2 מסעות שהצטלבו, סייעו אחד לשני, נפרדו, ניפגשו שוב ואולי ייפגשו שוב מעבר לאוקינוס.

פרידה מסלאבק.. ניפגש שוב?

לאור מזג האויר ה'חשוך' מגשם תיכננתי לעצור בפאתי ולדיווסטוק באחד מהמלונות אך העיר 'משכה' אותי אל תוכה וכך רכבתי תחת גשם דקיק ולא ממש מורגש עד למרכז העיר הנמצא על יד תחנת הרכבת אשר נוגעת בטרמינל הימי ושניהם נושקים לטרמינל היבשתי של האוטובוסים – ממש כמו שצריך להיות בכל מקום נורמלי. באחד הרמזורים פותח זוג את חלונות רכבו במבטי בערכה ושואל כרגיל "אד קודה ידי?" יעאני "מאיפה אתה" ואני עונה וגם שואל איפה יש מלון עם אינטרנט? "אחרי", הם עונים ותוך 3 דקות מביאים אותי למלון "ולדיווסטוק" המשקיף לעבר המפרץ הגדול של העיר ולעבר האוקינוס השקט. סוף סוף אני כאן.

המלון מוצף בסינים רעשניים. מסבירים לי כי הסינים בני מנצו'וריה הם כאלה תמיד, אלו לא הסינים האמיתיים. ולדיווסטוק כמו ערים אחרות הנושקות לאוקינוס מוצפת בבני סין וקוריאה וגם מיפן, כמו גם סן פרנציסקו וונקובר מצידו המערבי של האוקינוס.

עיר יפה עם נתונים מצוינים להיות דומה לסן פרנציסקו או וונקובר אך הרבה פחות מטופחת מאחיותיה שמעבר לים. במרכזה חודר אל תוך היבשה "מפרץ קרן הזהב", כן, ממש כשם המפרץ באיסטנבול.  מעל המפרץ נמתח לאחרונה גשר תלוי יפיפה אך עדיין סגור לתנועה ותוך ימים ספרים ייפתח. גשר תלוי נוסף נפתח רק יומיים טרם הגעתי לעיר – אורכו 3.1 ק"מ והוא בעל המפתח התלוי הגדול בעולם ותלוי על שני עמודי תמך, גם הם הגבוהים בעולם. העיר כאן מתכוננת בקצב גבוה, יום וליל, ל'פיסגה' כלכלית מזרח אסייתית שתתארח כאן בעוד זמן קצר. אף אחד כאן בעיר לא יודע באיזה נושאים תדון ה'פיסגה' וממילא איש לא תולה בה תיקוות גדולות…

לאחר שהתמקמתי במלון הרמתי טלפון לקשר שנתן לי עודד, לקוסטה, רוכב על BMW R1200 ועוד HP ןעןד Husqvarna קטן לשטח, מסודר הבחור. בחור חמד שלקח אותי לסיבוב בעיר, בין הגשרים החדשים, לתצפיות על המפרץ בו עוגן חלק מצי הרוסי הפסיפי, לעבר מגרשי המכירה של רכב עם הגה ימני המופץ מכאן לכל רוסיה. ארח אותי באופן נפלא ודאג לכל צורך שלי.

קוסטה – החבר מוולדיווסטוק

הגמל שלי הביא אותי בשלום לאוקינוס השקט

לאחר היכרות קצרה, אך ממצה, עם העיר ערכתי סידורי מכס ורכישת כרטיסים יקרים למדי להמשך הדרך , באמצעות שני סוכנים מאוד יעילים: יורי מלינקוב מולדיווסטוק לצורכי המעבר לקוריאה הדרומית והגברת הנחמדה והיעילה וונדי צ'ואי מסיאול לצורך חציית האוקינוס השקט לעבר ונקובר בקנדה. אם כך המשך המסע כרגע הוא לכיוון האמריקות. המעבר לאוסטרליה ומאוסטרליה לדרום אמריקה מורכב מאוד שלא לומר יקר ביותר עבורי כנושא דרכון ישראלי שכן צריך לעבור בדילוג אחד גדול מקוריאה עד לאוסטרליה בעוד שכל נושא דרכון אחר יכול לדלג בין איי האוקיינוס כמי שמקפץ על סלעים כדי לחצות נהר, דרך תאילנד, מלזיה ואינדונזיה עד לדרווין באוסטרליה. עבורי אפשרות זו חסומה ולכן אני הולך על תוכנית ב' והיא לחצות לצפון אמריקה ודווקא וקנדה ולא לארה"ב כי סידורי המכס בקנדה הרבה יותר פשוטים למי שמכניס רכב/אופנוע מאשר אצל השכנה הדרומית יותר, ארה"ב. כך לפחות אני מקווה ומאמין.

היציאה מרוסיה

מגדלור היציאה ממוולדיווסטוק

השייט לקוריאה יצא בזמן והגיע בזמן, לאחר מעט פחות מ 24 שעות, במעבורת קוריאנית נקייה ומתוקתקת. הסידורים בכניסה לקוריאה בנמל דונג הי בחוף המזרחי היו מסודרים אך איטיים ויקרים מאוד. מה שהוזיל לי את הביטוח הדרוש כדי לנוע על כבישי קוריאה היה ה"קארנה" אותו רכשתי עוד לפני היציאה למסע, במ.מ.ס.י. יצאתי לדרך לאחר כשעתיים מרגע ההגעה ומייד הופתעתי לגמרי ממערכת כבישים הגזורה מספרי הדרכה למתכנני כבישים. אספלט מעולה, שילוט מצוין וברור בקוריאנית ובאנגלית. מאות מצלמות לפיקוח על התנועה ועל מי שמנסה להפר הכללים והכי חשוב נוף הררי, ירוק ויפה. שונה לחלוטין מכל מה שחוויתי עד כה. עם הכניסה לשטח ההררי בצפון קוריאה כדי להגיע לסיאול פגשתי עשרות ק"מ של כבישים א-לה-גידי פרדר עם פיתולים וסיבובים שלא נגמרים. תענוג צרוף. עצרתי לשטיפה של הבוץ הרוסי מהאופנוע כדי שלא יעיפו אותי, תרתי משמע, מוונקובר בקנדה חזרה לקוריאה. הגעתי בשעת ערב מאוחרת לסיאול לאחר כ 300 ק"מ ללא ג'י.פי.אס אך עם שילוט, כאמור, מצוין. התמקמתי ולמחרת התיצבתי בחברת האריזה בפאתי שדה התעופה "גימפו". שם נארז הגמל שלי במקצועיות רבה ומכאן יישלח לשד"ת "אינצ'ון" ויטוס איתי באותה טיסה לקנדה. עוד יום טיול רגלי בסיאול המתוקתקת, לטעמי יתר על המידה, עוד קצת אוכל קוריאני חריף כאשר ברקע שידורי הגמרים מאולימפיאדת לונדון. התחושה של להיות תייר בסיאול היא ממש תחושה של "האח הגדול". הכל מצולם בכל פינה בעיר וגם הדרכים מחוץ לעיר. הכל משולט, חופש תנועה מוחלט, אינטרנט חופשי בכל מקום, גם ברכבת התחתית של העיר וגם ברחובות ובכיכרות, שלטים מאירי עיניים לכל צורך אך גם משטרה בכל מקום, מצלמות ופיקוח מלא על כל מה שנעשה.

להתראות בקנדה

כבישי קוריאה המתוקתקים

נוף דרום קוריאני, שונה כל כך מרוסיה

וונדי צ'ואי שאירגנה לי את המעבר בין היבשות – ארוחה משותפת לאחר סיום מוצלח של אריזת האופנוע ב…

השיבה לסיביר

השיבה לסיביר

לאחר ביקור מולדת נפלא בן 10 ימים עליתי לטיסה חזרה למוסקווה ומשם לברנאול במרכז סיביר. מהקיץ היבש והקוצני הישראלי חזרתי למרחבים הירוקים האינסופיים ולמזג אויר אביבי במונחים שלנו. מארחי, נטשה ואנדריי, שניהם אופנוענים, קיבלו אותי בזרועות פתוחות. נטשה חיכתה לי בשדה התעופה ב 6 בבוקר לאחר טיסת הלילה ממוסקווה. האופנוע המתין לי מוגן במוסך פרטי של משפחתה של נטשה ושמחתי מאוד לעלות שוב עליו. קיבלתי דיווח מעודד ויטליס כי הוא מתקדם מקזחסטאן במהירות לכיווני ולכן החלטתי להמתין במקום עד לבואו. במטען שלו נשא עבורי, מזה כמעט חודשיים, חבילת תרופות  ועודד ציפה שאסייע לו למצוא צמיג אחורי חילופי באמצעות אנדריי. קבענו שעה במבואות העיר והוא אכן הגיע מדרום עם חיוך ענק ושימחה על פניו. עודד סופח גם הוא לביתם של נטשה ואנדריי. ביתם קטן אך ליבם רחב מאוד. עבר על שנינו יום של החלפת חוויות על דרכים אותן רכבנו שנינו ומיפגשים שכל אחד חווה בדרכו הוא. למחרת בבוקר יצאנו עם אנדריי לעבר המוסך היחיד בעיר לאופנועים, "המוסך של ויקטור". אופנוען בעצמו והבעלים הגאה של 3 אופנועים, עם עצם בריח שבורה, גבס העוטף חצי גוף, ביד אחת וברך אחת החליף צמיג לעודד ושנינו עמדנו משתאים למראה האיש המחליף צמיג במהירות גדולה יותר מאשר עושים זאת בשדרות הר ציון בתל אביב. מדהים. צריך היה לראות כדי להאמין. את כל זאת עשה ללא כל המכונות המסתובבות המצויות אצל כל צמיגאי המצוי ברחובות עירו של מאיר דיזינגוף.

עודד מגיע לרוסיה מקזחסטאן, נראה מאושר

ויקטור, מכונאי האופנועים המופלא של ברנאול, עם גבס חצי גוף, יד אחת וברך מחליף צמיג

פרידה מאנדריי בברנאול, איש נפלא וכתובת לכל אופנוען שעובר באזור

לאלטאי ולמונגוליה או חזרה לרוסיה?

יצאנו מהעיר לאחר ארוחת פרידה מאנדריי, עברנו מעל נהר האוב, עוד נהר מנכסי הספרות של נעורי ושמנו פעמינו דרומה לעבר מחוז האלטאי. חבל ארץ הררי ומיוער, יפה נוף ומחורץ בעשרות נהרות ונחלים המושכים מים זכים וקרים מפסגות בגבהי ה 4,000 מ'. טעות ניווט קטנה הובילה אותנו לדרך איזורית שחלקה בסלילה, דרך מצעים מאובקת. קצב הרכיבה ירד והחושך התקרב, עודד עצר בפיסגה קטנה והציע חניית לילה. התרחקנו מעט מהדרך הראשית אל תוך השדות והחורשות שמסביב וערכנו קבלת שבת משותפת על כוס קפה שחור של "עלית", כעכים חסרי טעם, גבינה מותכת ועגבניה. התעוררנו בבוקר לנוף ירוק ויפה והעמקנו אל תוך האלטאי הגבוה. הדרך עלתה וירדה לאורך נהר ענק, נהר הצ'ויה. מימיו לעיתים צלולים ולעיתים מלאי סחף בוצי ומימיו קרים למדי. עצרנו לנוח על שפתו ולצנן רגליים במימיו אך זאת ניתן היה לעשות רק לכמה דקות בגלל קור המיים. לכל אורך הנהר, עשרות רבות של ק"מ, התמקמו משפחות באוהלים ואזור האלטאי הפך למחנה קמפינג ענק לאורך של ק"מ רבים. הוזמנו לא פעם אחת, על ידי המקומיים לתה ועוגיות ונענינו בשימחה ו'ספסיבה'. את הלילה הבא בילינו במחנה קמפינג מסודר במעלה אותו נהר ובבוקר המשכנו לעבר הגבול המונוגולי. עצרנו בכפר קוש-אגאש המרוחק אך כ 70 ק"מ ממעבר הגבול. במקום הזה החלטתי להיפרד מעודד מאחר ואני מאוד רציתי להנות עוד מרוסיה וחשתי כי מונגוליה עלולה היתה להיות מתסכלת מדי ומשעממת עבורי. סיכמנו כי אם מי מאיתנו יזקק לעזרה כלשהי ניצור קשר כי אנחנו מרוחקים רק כמה מאות ק"מ, אוירית, אחד מהשני. חיבוק אמיץ ועודד פנה מזרחה ואני חזרה לעבר רוסיה, כ 700 ק"מ עד לברנאול ומשם צפונה.

קבלת שבת עם עודד באלטאי, ה"קידוש" היה מקוצר…

מי נהר צוננים למדי ומשיבי נפש

קמפינג עם עודדבאלטאי, תענוג אמיתי במיוחד לאחר מיקלחת ראשונה אחרי כמעט שבוע, לא בנהר… קר מדי..

2 מזוקנים נפרדים – עודד למונגוליה ואני נשאר ברוסיה

מיפגשים דו גלגליים לאורך הדרך

לעת ערב, לאחר רכיבה בנוף המרהיב אך בכיוון הפוך ובשעות אחרות, עצרתי לאורך אחד הנהרות על יד כמה משפחות שחנו במקום. נטיתי אוהלי ומייד הוזמנתי על ידי השכנים למרק חם, קפה ומדורה – "מסורת רוסית", כך הם קוראים ל'קומזיצים' שלהם. אני חייב לציין כי התרבות של הנאה מהטבע עם כל המשפחה מאוד מפותחת כאן ותרבות זו מייצרת פתרונות מעניינים לשהייה המשפחתית המהנה. הם מצוידים בכלי בישול המיועדים לקמפינג, מטבח עם מים זורמים וכיורים, אוהלים לשינה ואוהלים למטבח ואפילו התגאה אחד מהם במקלחת לרחצה ע"ב משאבה מתוך דלי מים הפועלת על בסיס חיבור 12V למצת הרכב. נפלא כמה פשוט. משפחות אלו מגיעות ממרחקים של לעיתים מאות רבות של ק"מ לאתרי הנופש לפרקי זמן של שבוע ואף יותר – חופשה משפחתית שהיא חוויה לכולם והעיקר כמובן לילדים.

נופי האלטאי – פנינה נופית הררית בסיביר השטוחה בדרך כלל

"מסורת רוסית", כך הם קוראים למדורה. אפילו בבושקה הגיזעית מחזיקה סיגריה ביד

התקדמתי צפונה ובאחת מתחנות הדלק פגשתי שני אופנוענים, אחד נשיא מועדון אופנועים מקומי והשני  כומר. שיחה קצרה ו'פייחאלי' – יוצאים יחד לדרך, הנשיא בראש על ימאהה "אינטרודר", אני בתווך והכומר על הונדה "שדאו" סוגר. כמה עשרות ק"מ וסטינו לרחצה מרעננת באחד הנהרות. לעת שקיעה יפיפיה  הגענו למחוז חפצנו, עיירה בשם סלאיר. האופנוע נשאר בחצר הכנסיה המקומית בזכות קשריו של הכומר ואני נלקחתי לאחר כבוד לדירתו של דימה (עוד דימה אחד…) לשנת לילה. בבוקר עוד התגאה בפני הכומר בכמה נכסי כנסיה אחרים הפזורים באזור, ריגשתי אותו עם מתנה של צלב מירושלים ועם הזמנה לביקור גומלין וניפרדנו.

יחד עם הכומר הרוכב לאחר רחצה בנהר החמים יחסית

לא ארכה השעה וחלפו על פני שורה של למעלה מ 10 רוכבים על BMW מדגמים שונים. עצרנו יחד בתחנת דלק והתברר לי כי הם הגיעו מאוסטרליה כדי לרכב את הסטאנים, סיביר ועד למגאדאן ב"דרך הפדרלית" הקלה מבין 2 הדרכים המובילות לעיר הצפונית והמרוחקת הזו הסמוכה לקמצ'אטקה. רכבנו במשך כל היום יחד ובערב מבלי משים אפילו התפצלנו איש לדרכו הוא. למחרת המשכתי מזרחה, חלפתי על פני קרסנויארסק מעל לנהר הינייסי, עוד אחד מהענקים של רוסיה, עצרתי לארוחת צהריים ולאחר כמה דקות נעצרו על ידי 3 רוכבים, הפעם מנורווגיה – גייר, סטיב ואריק. שלושתם על אופנועי BMW הערוכים לרכיבת שטח לקראת יעדם המתוכנן – מונגוליה. רכבנו יחד במהירויות מעט גבוהות מהפילוסופיה "הגמלית" שלי אך נשארנו יחד לאורך של כמעט 700 ק"מ וכאשר עצרנו כדי למצוא מלון, הכל כבר היה מלא וכך בלית ברירה מצאנו מקום ביער סמוך יחד עם עוד כמה אלפי יתושי מוסקיטו שלא התיאשו עד שהאיר הבוקר. קיפול זריז וחזרה לדרך שהפתיעה באיכותה. רכבנו מתחת לשמיים כחולים וגם מעוננים בנוף דומה מאוד לנופים אותם פגשתי בעבר בקנדה. העננים מאוד הזכירו את הציורים המופלאים של ה Group of Seven הקנדית במיוחד את ציורי העננים שלהם.

3 ויקינגים קשוחים מנורווגיה – מימין גייר, משמאל אריק ובתווך סטיב

לאחר עוד כ 600 ק"מ דרכנו על אדמת אירקוצק שהיתה לי מחוז חפץ לאורך ק"מ רבים מאוד, למעשה מעל 15,000 ק"מ עד כה. מיכאל סטרוגוב של ז'ול וורן כבר מזמן לא כאן ובכל זאת רציתי מאוד להגיע לכאן, לנהר האנגרה ולאגם בייקל. שלושת הנורווגים ניפגשו כאן במקום אליו הגענו – "בית ההארחה של נינה", עם וולטר וטרי בראון – שני רוכבים אנגליים שהפכו כבר לאייקונים בתחום רכיבת השטח, שניהם על אופנועי XChalange של BMW. אופנועים שעברו שינויים מסוימים כדי להתאימם למשימה שלקחו על עצמם – רכיבת שטח מפולין ועד מגאדאן. מסע שטח של 3 חודשים בדרך קשה הכוללת את ה BUM Road ואת "דרך הקיץ" או Road of Bones – דרך קשה מאוד בכל קנה מידה. שלושת הנורווגים שאיתי שמעו ונדלקו מייד. הם מצטרפים לשני הבריטים במקום לרכב למונגוליה. אחד מהם, סטיב, רוכב רק 3 חודשים ומפגין יכולות מופלאות בשטח. אני התבוננתי ב 5 המטורפים וחשבתי. יותר ויותר אני מבין כי ההבדל ביני לבין 5 הרוכבים הללו וגם אחרים הוא כי אני רוצה לראות עולם ומקומות מסוימים בעולם אליהם נמשכתי מאז ומתמיד ואמצעי המהנה ביותר עבורי למטרה זו הוא האופנוע, הם רוצים לראות עולם אך ללא האתגר האופנועי ההולך וגדל משעמם להם מדי. האופנוע עבורי הוא אמצעי ועבור רוכבים אחרים הוא מטרה בפני עצמה. בגלגול הזה שלי כנראה שזה לא ישתנה.

נופי ה'אין סוף' הסיבירי

הנורווגים נפרדו ממני בחיבוק אמיץ והחלפת כתובות, סטיב עשוי אולי להצטרף אלי לחלק מהמסע באמריקה. ברעם מנועים הם שמו פעמיהם יחד עם טרי וויקטור לעבר אתגרי השטח של הטייגה הסיבירית ואני רכבתי ביום שטוף שמש לעבר מוצאו של נהר האנגרה מאגם בייקל ולעבר חופו של האגם, שם טעמתי מדג האומול המעושן והנפלא, דג הבייקל. אגם בייקל מדהים בגודלו ובעיקר בניפחו. אגם באורך של יותר מ 600 ק"מ, רוחב של 70 ק"מ ועומק של יותר מ 1600 מ', העמוק בעולם. נפחו הוא כה גדול עד כי אם יקפיאו את מימיו הבלאו הכי קרים למדי לקוביות קרח של 1,000 מ' מעוקבים כל אחת ניתן יהיה לסדר טור של קוביות אלו מקוטב לקוטב ועדיין ישארו קוביות ל 3,000 ק"מ…. לאחר הביקור בביקל והתחלתי בהכנות ל 3,700 הק"מ המחכים לי ממזרח לעבר ולדיווסטוק כדי להשלים את חציית רוסיה כולה. מדינה עם 9 אזורי זמן. קשה להאמין אך בשעה שבולדיווסטוק מסיימים יום עבודה במוסקווה עוד לא הלכו לישון ביום שלפני.

סטיב – 3 חודשים על הכביש, מתכונן למסע הקשה מאוד למגאדאן בחצר אצל "נינה"

לפני שאמשיך, שווה לומר שתי מילים על העיר אירקוצק. העיר שהפכה למעשה לבירת סיביר והשער למזרח רוסיה, משהו כמו באר שבע שלנו ביחס לנגב, יחי ההבדל ה"קטן". מכאן יצאו משלחות החקר לעבר קמצ'טקה, מכאן יצא אדמירל ברינג לגלות את המיצר הקרוי על שמו בין רוסיה לאלסקה. מכאן הלכה וביססה רוסיה את אחיזתה באלסקה, מערב קנדה של היום – איזור סיטקה ואפילו אחזה לזמן מסויים באחד מאיי הוואי. כל זה מתואר בשורת לוחות מפורטים בכיכר הראשית של העיר. קשה לתאר איך היה נראה העולם של היום אם הרוסים לא היו נכנעים ללחצים מוניטריים שלאחר "מלחמת קרים" ולא מוכרים את "אמריקה הרוסית" ב"עבור חופן רובלים".

אירקוצק על שפת נהר האנגרה, עיר יפה להפליא

מוצא הבייקל אל נהר האנגרה, המקום מתואר היטב ב"מיכאל סטרוגוף" של ז'ול וורן, לכאן מאוד רציתי להגיע

פינוק אצל 'נינה' עם מבחר דגי בייקל על השולחן, נפלא

הרכיבה של הבוקר שלאחרי הובילה אותי לאולן אודה הנמצאת כ 450 ק"מ מאירקוצק. אולן אודה היא הצומת ממנה ניתן להדרים לאולן בטר של מונגוליה אך ויתרתי על הרעיון. אני חותר מזרחה לעבר ולאדיווסטוק ויחד עם המסילה הטרנס סיבירית הנמצאת פעם מימיני ופעם משמאלי אני רוכב בסיביר הירוקה להפליא במזג אויר כמעט חורפי במונחים ישראליים – טמפ' של 20 מעלות וגשם לפרקים אך לא ממש מקשה על הרכיבה. הדרך נראית כאין סופית ואני נהנה מכל ק"מ שלה ומן העובדה כי אני משלים את חציית רוסיה עד למזרחה ולמעשה אני כבר בנקודת באל-חזור מבחינת המסע. אמריקה או אוסטרליה מעולם לא היו קרובות יותר. מהר יותר לחזור לישראל יהיה דרך ארה"ב או קנדה מאשר לשוב על פעמי. הפרש של 7 שעות בשעוני מול שעון ישראל רק ממחיש לי את העניין. אלא שתוכניותי כוללות את דרום אמריקה ולכן השיבה לא צפויה בקרוב.

אופנוען מקומי באולן אודה הוביל אותי למלון בעיר ולאחר כשעה אופנוען אחר הוביל לאותו המלון את סלאבק מפולין ממנו ניפרדתי לפני כמעט חודש ולרגע לא חשבתי שאראהו שוב, עולם קטן ופגישה מאוד מרגשת. איתו אמשיך לחצות את סיביר. ככה זה כשיוצאים למסע לבד. אף פעם אתה לא לבד. הפגישות על הדרך לעולם לא נפסקות. יצאתי לבד למסע ולרגע לא הייתי באמת בודד ואולי דווקא היותי רוכב יחיד זימן לי כל כך הרבה מיפגשים עם רוכבים מקומיים ואחרים, משפחות ויחידים ללא הפסקה.

סלאבק חזר, עולם קטן

המרחק לוולדיווסטוק עומד על פחות מ 3,000 ק"מ ועדיין אינני יודע לאן אשים את פעמי משם וגם לא ברור לי כיצד – באוניה? בטיסה?