לעבר רוסיה

מדרום קזחסטאן הרכיבה צפונה לעבר רוסיה מתאפשרת בשני צירים – הציר הארוך מאוד והמשעמם דרך אסטנה הבירה החוצה את הערבות האינסופיות בלב המדינה והאחר הנע לאורך הגבול עם סין, קצר במאות ק"מ ועובר בשולים המזרחיים של הערבות אך משובש יותר ברוב חלקיו. בחרתי, כמובן, בקצר יותר, זה שיביא אותי לעבר הרי האלטאי המפורסמים של רוסיה, מוקד עליה לרגל לרוכבים הרוסיים ולאחרים בדרך למונגוליה. מרחק הרכיבה ה'קצר' היה כ 1200 ק"מ. זוהי קזחסטאן, אחת המדינות הגדולות בעולם ששיטחה כשטח מערב אירופה. יצאתי לדרך. לאורך הדרך שאלתי כל פעם איך ה'דארוגה' (הדרך) בהמשך ? התשובות שקיבלתי היו תמיד שונות וסותרות. שאלתי את עצמי מה ההסבר לכך והעליתי כמה סברות. האחת, אני לא הבנתי מה ענו לי, השניה, הם לא הבינו מה שאלתי, השלישית, הם נתנו לי את התשובות להן ציפיתי או ייתכן שהם כלל לא יודעים או לא מעודכנים או רק זוכרים מה היה המצב כאשר הם עברו שם לפני שנתיים…. מי יודע. הבוקר ניכנסתי לקטע עליו אמרו שהוא כבר הרבה יותר טוב מכל מה שעברתי ולרגע נשמתי לרווחה עד אשר הגעתי לנקודה משם החלה דרך עפר בוצית שכן גשם כבד ירד באזור דקות קודם. ק"מ אחרי ק"מ של בוץ ואני רוכב בזהירות רבה בבוץ הזה כאשר שאר כלי הרכב עוקפים מימין ומשמאל ואלו שחולפים ממול ממלאים את פני וחליפתי במעטה חום כבד ורטוב. האופנוע שאך לפני יומיים נצץ כאשר סיים טיפול במוסך "בווריה" התכסה ב'מעטה הסוואה' בוצי כבד. כך זה נמשך לאורך של 40 ק"מ 'ארורים', סופו של סיפור יצאתי מזה בשלום אחרי הכל, על שני גלגלים, כמו שדימה מברנאול נוהג לברך רוכבים –"Keep 2 Wheels Down". כמעט ש'הצטלבתי' בסיום הקטע הזה.

משאיות הקאמאז – גמלי המדבר המודרניים

היפות המקומיות והפירות שעל הדרך – תפריט חובה יומי

אחרי 40 ק"מ של בוץ

הדרך זימנה לי כמה מראות הזויים לחלוטין – כ 100 ק"מ מצפון לאלמאטי מופיעים לפתע מתוך המדבר בניינים מצועצעים בנוסח 'לאס וגאס למתחילים' עם שמות אמריקאים ועיטורים של ז'טונים וקוביות משחק עליהם. כאן עשירי קזחסטאן מהמרים על כספם ובכסף שנותר מבלים באגם מאלכותי כמה ק"מ צפונה משם עם סירות מירוץ וגלשני רוח. על פי כלי הרכב שחונים בשני אתרים אלו ברור לחלוטין איזה מאיון באוכלוסיה הקזאחית לוקח חלק בחזיון התעתועים הזה.

חזיון תעתועים מדברי

עם העלייה צפונה לעבר רוסיה מזג האויר החל להשתנות, הטמפ' ירדו מסביבת ה 35 מעלות ל 20 מעלות ואף למטה מכך, הגשם החל להיות בן לוויה כמעט קבוע באופן פזור לאורך היום אך בעיקר בשעות אחה"צ כמו במקומות רבים אחרים בעולם. המיגון נגד הגשם נכנס להישג יד. המגפיים החדשים שהצטיידתי בהם יחד עם ארגזי ה"זגה פרו", מגפי 'טורינג' – "סנטיאגו" של BMW מוכיחים עצמם מצוין בכל תנאי מזג האויר והדרך.

באחד הערבים האחרונים, כמחצית השעה לפני שקיעת השמש עצרתי במרכז כפר קטן מתוך החלטה נחושה לא לרכב בחושך, במיוחד בתנאי הכביש הָ'קצרָ' שבחרתי, מיד ההתקהלות המוכרת לי עם השאלה הראשונה שלעולם נשאלת – אד קודה דה? (מאין אתה). עניתי בנימוס ובחיוך שאלתי אם אפשר להקים כאן אוהל ללילה. התשובה היתה הזמנה לביתם של אולה וטלגאד. בית כפרי שבנה טלגאד למישפחתו במו ידיו, במשק שלו פרות ועגלים, כבשים ונחל קטן בו הוא מוצא דגים לגוון את התפריט הביתי. חלב, שמנת, חמאה, לחם הם מכינים בעצמם בבית, טעמתי – מצוין. בשר לא חסר כאשר צריך וגם דגים. בקיצור – מפעל "תנובה" ביתי, "מחלבה קטנה ומטריפה". כך קיבלתי הגדרה שונה למושג "שפע". טלגאד ומישפחתו, 3 ילדים וגם בבושקה (סבתא) נסמכים על המפעל הביתי והחיוך לא מש משפתיהם. מים זורמים אין בבית והשירותים בתא קטן בחוץ כמו בכל מקום כמעט במרכז אסיה ואת המעט הזה שלהם הם חלקו איתי כמעט באופן מלכותי ללילה אחד, כמה ביתי ומחבק היה ה"שפע" שלהם. תענוג.

גולז'אן מארחת ללילה

טלגאד ואולה מארחים בביתם השופע כל טוב, כמעט הכל על השולחן – מעשה ידיהם

טלגאד מדגים את ה'תנובה' הביתית שלו – מצד ימין השמנת, מצד שמאל מים ובקערה למעלה חלב

ילדי טלגאד כמו כל הילדים בכל מקום – האופנוע הוא המוקד

ארוחת בוקר לפני פרידה – גם ביתם, מעשה ידם להתפאר

כאשר הגעתי לעיר הצפונית "סימיי", סעיף צפוני של "דרך המשי" היושבת על גדות נהר האירטיש, יצרתי קשר עם דימה, הארליסט מקומי, קשר אותו קיבלתי מאליב, המכונאי הכל יכול מאלמאטי. ניפגשנו במלון שיעדתי לעצמי לאותו הלילה ולפני שהספקתי לומר מילה החדר כבר שולם על ידי דימה ( זו לא הפעם הראשונה שארוע כזה קורה לי במסעות, כנראה מסורת ארוח של 'בייקרים' רוסיים) ולאחר חניית האופנוע באופן בטוח במלון נסענו לביתו של דימה ושם חיכתה לנו ארוחת ערב מפוארת שהכינה אולה אישתו. יחד עם אופנוענים נוספים (סה"כ כ 20 רוכבים בעיר הנידחת הזו) סיפרתי סיפורים מהדרך באמצעות זארינה המתורגמנית, ראיתי איך משפצים אופנועי "אורל", אחד מהם מ 1948, ממש חיקוי של הב.מ.וו מאותה תקופה – R 50. לסיום הערב שאל אותי דימה שאלה אחת: " האם כאשר הם, הרוכבים הקזאחיים יגיעו לאירופה, הם יזכו לארוח דומה?" עניתי כי לדעתי כן ואם יגיעו אלי אכן יזכו לארוח מלכותי כפי שכבר הזדמן לי בעבר. ציטטתי להם את הרוכב הספרדי הבלתי נשכח מסביליה שאותו פגשנו במסע "סביב הים התיכון" לפני כשנתיים שאהב לחזור ולומר –Motorcyclists for life, Friends Forever.

בביתו של דימה בסימיי עם אופנוענים וזארינה המתרגמת

משפצים "אורל" מ 1948 בסדנא הביתית

דימה ואשתו אולה עם ילדיהם המקסימים – אנסטסיה ומישה לקחו אותי בגאווה רבה לסיבוב בעיר סימיי או סמיפלטינסק, שמה הקודם של העיר שאותו התושבים כאן מעדיפים על השם החדש הקצר יותר. לבקשתי ביקרנו באנדרטה המצמררת המציגה אם המגינה על עוללה מפני ענן נשורת רדיו אקטיבית. אנדרטה המנציחה 50 שנים של יותר מ 400 פיצוצים גרעיניים שערכו הסובייטים עד 1989 באזור הידוע לשימצה בשם "הפוליגון" הסמוך מאוד לסימיי. רבים מאוד מתושבי העיר והאזור נושאים עד היום מומים מולדים מאותם שנים ללא רחמים. רק איסוף של כמיליון חתימות ברחבות הערים בקזחסטאן הביא בסופו של דבר להפסקת הניסויים הגרעיניים שנערכו כן. אפילו ברוסיה הסובייטית מחאה עממית רחבה פעלה באופן מוצלח.

האנדרטה המצמררת של נפגעי ה"פוליגון"

סימיי, פרידה מדימה וילדיו – מישה ואנסטסיה

עוד ביקור קצר בביתו שבגלות של דוסטויבסקי שכאן בסימיי כתב את "האחים קרמאזוב" ובזאת תם הפרק הקזאחי ואיתו הגיעה "דרך המשי" לסיום (ללא סין…אולי בעתיד).

"דרך המשי" – סיום

חודשיים ומחצה של רכיבה לאורך כ 11,000 ק"מ על הסעיפים השונים של אותה דרך היסטורית אשר שימשה במשך מאות שנים גשר של מסחר, תרבות ודת בין מזרח ומערב של ה'עולם הישן' עד אשר מרקו פולו, בן למשפחת סוחרים מונציה שהשתמשה, גם היא, בדרך הזו לצורכי מסחר, גילה את הנתיב הימי לאירופה מסביב לתת היבשת ההודית ובזאת סתם את הגולל על הדרך הזו. הדרך עבורי היתה קשה ולעיתים אף בלתי אפשרית בנסיבות שנוצרו במהלכה. מרכז אסיה הוא שוק שחור של כסף ושל דלק באיכות ירודה עד מאוד, אוכל לא נקי, חום, לעיתים בלתי נסבל, דרכים שבורות ורצוצות אך מנגד החוויה החזקה מכל היתה המיפגשים האנושיים אותם חויתי עם יושבי האיזור. אנשים המסתפקים בהרבה פחות ממה שאנחנו מורגלים בו, מקבלי פנים, שמחים וטובי לב באופן שובה נפש. מהם ניתן ללמוד הרבה מאוד על היחסיות של מושג "השפע", דוגמה חיה לביטוי "איזהו העשיר השמח בחלקו". התברכתי בהרבה מזל לאורך הדרך ולא מעט בזכות כל אותן דמויות שייחרטו בזכרוני לעד וגם למפגש מיקרי ונפלא עם סלאבק שפתר לי בעיה מאוד גדולה להמשך המסע. כאן אני מוצא מקום להערה נוספת – המפגש האנושי החם אותו חויתי בבתיהן של משפחות כה רבות יכול היה להתאפשר בזכות היותי רוכב בודד ברוב הזמן. ה"לבד" מחבר אותך באופן מאוד הדוק ואנושי למקומיים וכך ב"סטאנים" זה התאים כמו 'כפפה ליד' בזכות התרבות של הכנסת אורחים בהם התברכו תושבי מרכז אסיה.

מפת "דרכי המשי" (צולמה בחיווה, אוזבקיסטאן)

רוסיה הנכספת

אינני יודע מה יש בה בארץ הענקית הזו שתמיד מאוד משך אותי להגיע לכאן ולחזור ולהגיע גם הפעם. גם כאשר רכבתי במערב אירופה במדינות יפות נוף כמו איטליה, ספרד או נורווגיה תמיד רציתי לחזור לכאן, לרוסיה. למדינה הענקית הזו עם עבר קשה ואכזר, למדינה עם הרבה מאוד עוצמה לאומית וחום אנושי שמכיל ומחבק הקורן מכל אחד אותו פגשתי. מרחבי רוסיה וסיביר עליהם קראתי בילדותי מעוררים בי את הרצון להיות שם, לחוש את המקום על בשרי ולראות במו עיני. המעבר לרוסיה היה קל מאוד, אף לא נשאלתי כמו בפעמיים הקודמות בהן ביקרתי לפני כ 3 שנים, "איפה הויזה?". מייד עם הק"מ הראשונים ניכר הבדל עצום בין מדינות "הסטאן" בהן רכבתי בחודש האחרון לבין מי שהיתה אך זה לפני 20 שנים בעלת הבית שלהן, רוסיה. הכבישים כאן ברמה אירופית מתקדמת, הנופים ירוקים לחלוטין, לא פלא, הגשם כאן מבקר קבוע, כמעט על בסיס יומי. הכל נראה נקי יותר, מטופח יותר ומתקדם. תענוג אמיתי לשם שינוי.

ברוכים הבאים למחוז אלטאי, רוסיה

כבישי סיביר באיכות אירופית ונוף ירוק לשם שינוי

מהדרך התקשרתי לדימה (כל הרוכבים נקראים דימה? או שיד המקרה היא…) בעיר ברנאול הנמצאת בשער הרי האלטאי יפי הנוף. דימה הוא ראש מועדון הרוכבים המקומי והלה שהיה בעיר אחרת העביר אותי לידיו של אנדריי אשר מייד לקח אותי לביתו. אנדריי הוא רוכב מטורף לחלוטין שאוהב לרכוב בעיקר בחורף הסיבירי בטמפרטורות שמגיעות למינוס 35 מעלות, על אופנוע או קטנוע עם סירה כאשר הוא מצויד במחממי ידיים רוסיים ומפשיר חשמלי של אדים וקרח במשקף הקסדה. טרוף מוחלט. כך הוא ואחרים רוכבים כאן בחורף הסיבירי עם צמיגי "סהרה" של "מצלר" על כבישי מצופים בקרח, מוכים בסופות שלג ובתנאי תאורה דלים בגלל היום החורפי הקצר. ביתו של דימה משמש כתחנת מעבר לרוכבים רבים בדרך למונגוליה ולהרי האלטאי, הוא מזמין עבורם צמיגי שטח, מרכיב אותם עבורם כאן בברנאול, מזמין חלקים לאופנועים עם תקלות ומארח בביתו או בחצרו רוכבים בעיקר בקיץ. גם אותי אסף אל ביתו וסייע לי באיחסון האופנוע למשך כעשרה ימים לצורך ביקור מולדת המתוזמן כך לצורך חבירה עם רוכבים נוספים ביניהם סלאבק הפולני ואולי גם עודד ויטליס, לצורך חציית מזרח סיביר עד לולדיווסטוק. בקטע הדרך בין ימת בייקל לאוקינוס השקט ארעו בשנתיים האחרונות 2 מקרי רצח של רוכבים בנסיבות של שיכרות ושוד. הרוצחים מאחורי סורג ובריח אך לא אפסו רעי לב גם בחבל ארץ נידח זה ולכן נדרשת זהירות במהלך ה 5,000 הק"מ של רכיבה עד לאוקינוס השקט.

בינתיים אקיים את ביקור המולדת הראשון ואבדוק מקרוב את הפתגם הסיני ששמעתי רק הבוקר: –

"From East to West – Home is the Best"

קירגיזסטאן – יהלום נופי עוצר נשימה

אוש – העיר "העתיקה יותר מרומא"

המעבר הקל והמהיר ביותר, עד כה, של הגבול בין אוזבקיסטאן לקירגיזסטאן לא ניבא את שחיכה לי מצידו השני של הגבול. מייד עם המעבר ניכנסתי לעיבורה של העיר אוש, העיר השניה בגודלה בקירגיזיה לאחר בישקק הבירה. שמתי פעמי למלון "טאג' מהאל" השוכן בצמוד לשוק מרכז אסייתי ציבעוני ורועש במיוחד אשר שוה ביקור בפני עצמו. כבר בהליכה הראשונה לעבר השוק המאוד מושך הבחנתי בפסגות מושלגות לא במרחק גדול מהעיר שסחטו קריאות התפעלות שקטות מגרוני.

מעבר הגבול לקירגיזסטאן, על דש צווארונו של ה"נמוך" – סמלון דגל ישראל

מצנפת קירגיזית בשוק באוש

כלי הניקיון הנפוץ ביותר במרכז אסיה מבטיח גב כפוף מגיל 9 עד 90

הדרך לסארי טאש

השהות באוש נועדה להמתין לבן זוגי בשבועיים האחרונים, סלאבק הפולני עד שהוא ישלים את ציר הפאמיר. אני קיבלתי החלטה לא להיכנס לציר בשל אופנוע שאינו מאורגן כהלכה לדרך הקשה. הצטערתי מעט על כך אך צערי יכול היה להיות גדול יותר אם הייתי נכנס לציר עם הארגז האחד שנותר לי ומרכז כובד גבוה מדי עקב העברת הציוד למושב האחורי. במקרה של תקלה עלול הייתי להיכנס לבעיה גדולה יותר. בראיה של מסע ארוך ההימור נראה גדול מדי 'ואם יש ספק, אין ספק'. פיצוי מה מצאתי ברכיבה יפת נוף לעבר סארי טאש, עיירה קירגיזית על גבול טג'יקיסטאן הממוקמת ביציאה המערבית של דרך הפאמיר וגם על אחד הנתיבים המובילים לעיר קשגאר בסין. מהעיירה נשקף רכס הפמיר בכל הדרו ובשיאו פסגת הר לנין בגובה של מעל 7,000 מ'. במורדות הר זה ארע בשנת 1990 אסון המטפסים הגדול ביותר כאשר במפולת שלגים נהרגו 44 מטפסים וביניהם 4 ישראלים. הדרך ההררית המרהיבה המובילה לסארי טאש נסללת ומשודרגת ע"י חברה סינית כמו גם דרכים נוספות ועבודות תשתית אחרות, מנהרות וסכרים במרכז אסיה. הקירבה הפיזית של סין, הגבול המשותף עם קירגיזיה, טג'יקיסטאן וקזחסטאן יחד עם היכולת הסינית ההולכת וגדלה מסביר את שתוף הפעולה הכלכלי הנרחב בין סין למדינות האזור.

מראה הר לנין מסארי טאש

בוקר נוסף ביליתי באוש בטיפוס של כ 600 מדרגות לצוק גבוה החולש על העיר וסביבתה, "כתר שלמה" זהו שמו. בשל צורתו ה'הריונית' משהו של הצוק מגיעות לכאן נשות העיר כדי לקבל ברכה להריון מוצלח, בתשלום כמובן, מאיש הדת השומר על המקום. בהפסקה בין לקוחה ללקוחה נשבע לי הלה בזקנו של מוחמד כי במקום הזה ביקרו, אחד אחרי השני – יוסף, בנו של יעקב, שלמה המלך ואפילו מוחמד. מי אני שאתווכח איתו.

הריון מוצלח רציתם, לכהן הדת הזה פניתם

קירגיזסטאן המפתיעה בנופיה

סלאבק הגיע גאה מאוד מדרך הפאמיר ובצדק רב לנוכח תיאוריו את קשיי הדרך. המשכנו יחד צפונה לעבר בישקק דרך מספר מעברי הרים בגבהים של מעל 3,000 מ', כולם מושלגים והנופים הנשקפים מהם לכל עבר מרהיבים. על צלעות ההרים עדרי צאן הנהנים משפע של מזון. בין הרכסים זורמים פלגי מים ונחלים של מי השלגים ועל כרי הדשא מפוזרים אוהלי הנוודים, ה'יורטים', ועל ידם רועים אלפי סוסים המספקים סוגי מזון רבים, בשר, חלב מעט חמוץ הנקרא 'קומיס' וכדורי גבינה קשים, 'קורט', חמצמצים וטעימים מאוד. מספר כה גדול של סוסים, רובם ככולם בצבעי החום, מעולם לא ראיתי.

לאורך נהר הנארין

כאן אולי המקום להמחיש עד כמה קשה או לא ניתן לתכנן מסע כזה לפרטים. עם כל ההכנות שעשיתי למסע כמעט בושתי להיות מופתע ולגלות עד כמה קירגיזסטאן יפה ומלאת הוד. לא בדקתי אך המקומיים אומרים כי 95% מארצם הם הרריים. אכן, לכל עבר שמביטים נתקלים ברכסים המגיעים לגבהים של 4,000 ו 5,000 מ', כולם מושלגים בפסגות כמעט כל השנה. הדרכים העוברות בין הרכסים והמטפסות אל המעברים ההרריים, אל ה'פסים', מאפשרות תצפיות מדהימות אל הרכסים האחרים, אל האגמים הטיבעיים והמלאכותיים בצבעי הטורקיז ואל העמקים הירוקים בין ההרים. מפעלי מים רבים בוצעו במדינה כמו של שלאורך נהר הנארין היוצר על ידי סכרים אגמי טורקיז יפים ביותר בין הרי גרניט כהים וחשופי צמחיה. בהחלט מדינה ששווה כל מאמץ להגיע אליה. תשתיות האינטרנט אינן מפותחות כאן כמו במדינות האחרות בהן עברתי אך הנוף כאן מפצה על כל חוסר נוחות 'מערבי' אחר.

מראות קירגיסטאן

בישקק הבירה טובלת בירוק, עצים למכביר מצילים את רחובות מרכז העיר ומקילים על חום הקיץ הכבד יחסית. בבישקק הבירה התאכסנו בביתם של טאלנט, מדריך תיירים ובעל ידע רב בכל הקשור לצרכי תיירים ומטיילים וגולנארה רעייתו, בשלנית ממדרגה ראשונה. הקבוצה הפולנית אשר מתוכננת להמשיך מכאן לסין, לקשגר ולמעבר הקרקורם הגיעה בטיפטוף ואת השהות עד להגעת כולם ניצלנו להיכרות קרובה עם רוכבי האופנועים המקומיים, כולם שייכים לקבוצת ה'נובו-ריש' של בישקק. התארחנו בבתיהם של כמה מהם, יצאנו איתם לסוף שבוע קצר בימת "איסי קול" היפה, ביקרנו איתם בסאונה מקומית עם טכס של שתיית תה עם הרבה לימון וסוכר, בין הגיחות לקיטור החם. כולם קיבלו אותנו בחום רב מאוד וברוחב לב מרשים שכלל כמובן הרבה וודקה, גבינות, בשר, דברי מתיקה ועוד.

ימת איסי קול בין הרכסים המושלגים של קירגיזסטאן

לאחר המתנה מורטת עצבים הגיע הרכב מפולין עם נגרר ועליו 7 אופנועי הקבוצה הפולנית וגם הארגזים והמגפיים המיועדים עבורי. הרכבנו תוך דקות לא ארוכות את הארגזים על האופנוע וחזרתי למצב של אופנוע מאורגן כהלכה להמשך המסע. כמעט והצטרפתי לקבוצה במסעה לסין אלא שהזמן היה קצר מדי להשיג הויזה הנדרשת. עוד יום אחד יכול היה לפתור את הבעיה אך יום כזה לא היה בנמצא. לפני העזיבה את בישקק עוד הספקנו לערוך גיחה של אח"צ לעבר קניון אלא-ארצ'ה הסמוך לעיר, גם הוא מרהיב עין. פגשנו שם קירגיזים שחוגגים בהרים כמובן עם הרבה וודקה, לחם ושישילק. אחד מהם שאל אותי "מאיפה אתה", "מישראל" עניתי ללא היסוס. תגובתו היתה מאוד מהירה – "שפיון" הוא אמר בחצי חיוך והשיק איתי מייד כוסית של ה'נוזל השקוף'.

נוף מקניון אלא ארצ'ה

"שפיון" הוא קרא לי

משפחה מקומית חוגגת בטבע

הקבוצה הפולנית בארוחת פרידה

פרידה מדניאר מבישקק עם אופנוע מדוגם מחדש

תקלות אינן קורות – הן תמיד נגרמות

ב'רעם מנועים' יצאו הפולנים דרומה לעבר המעבר לסין ואני שמתי פעמי צפונה לעבר קזחסטאן. מעבר גבול מהיר וחלק והדרך לאלמטי רצה לי מהר, מהר מדי שכן לאחר מספר ק"מ מסמן לי ירוק מדים חבוש בכובע מצחיה אופייני, עם השרביט האדום בידו לעצור בצד, עוד פעם "נפלתי בפח"?! הוא מראה לי כי רכבתי במהירות של 97 קמ"ש במקום בו מותר רק 50. מה הם רוצים לכל הרוחות? כביש ראשי בין עירוני ללא נפש חיה מסביב ופתאום, בלי סיבה נראית לעין הגבלת מהירות ל 50 קמ"ש. אולי הסיבה היא רק דרך נוספת להגדלת ההכנסה החודשית לשוטרים שכן כמה דולרים שוב פתרו את הבעיה במהירות וביעילות ו…"תעוף לנו מבין העיניים" כי 'אנחנו ממהרים לצהריים עם וודקה בזכות הדולרים שלך'. המשך הדרך עד אלמאטי עבר עלי בזהירות יתרה כמובן. העיר עצמה היא עיר יפיפיה, אירופית לחלוטין במראה שלה, בתרבות הפנאי שהיא מאפשרת, במראה הרחובות והגנים, בתי הקפה ובנייני הציבור. לפני שיצאתי לדרך מבישקק קיבלתי מחבר מקומי טלפון של רוכב באלמאטי. כאשר נכנסתי לאלמאטי חברתי לאותו רוכב, סריק שמו שהוא מעין נשיא מועדון רוכבים מקומי וגם בעלים של מוסך וחנות לדו"ג. יש להם יכולת לארח במועדון רוכבים מזדמנים לעיר וכך ארחו גם אותי. ארוח שהסתבר כמושלם מבחינת העיתוי והמקום. לאחר טיפול ושטיפה בליווי מתנות ממוסך "בוואריה" של BMW, יצאתי על אופנוע נוצץ ןמטופל חזרה למוסך של סריק. בבוקר הייתי מוכן ליציאה מהמוסך לעבר קניון שארין, כ 200 ק"מ ממזרח לאלמאטי. לחיצה על כפתור ההנעה – נאדה, הרחש המוכר עם סיבוב הסוויץ' לא נשמע, אין צליל התנעה, כלום. טיפות זיעה מופיעות על מיצחי ולא כי כבר חם. אליב המכונאי אומר לי ללא היסוס "תפרק את המושבים". אני בחוסר אמונה בולט עושה זאת כי 'מה הוא כבר מבין באופנוע בווארי'. אליב מרים את שקית הכלים שמתחת למושב ושם מתגלה התא בו 'יושב' ה'ריליי' של ההנעה. התא מלא במים בזכות השטיפה המאוד יסודית של "בוואריה" וחוט אחד נראה מנותק. הוא מתחיל להתעסק עם החיבורים של החוטים ושוב אני מביט במעשה ידיו בחוסר אמונה. לבסוף הוא מחבר הכל ובדיוק באותו הרגע אני מעיר את אלכס הגבוה מ"האלכסים", בישראל השעה 7 בבוקר בשבת. כמו שאני נותן לאליב את הטלפון והוא מתחיל להסביר לאלכס מה קרה ומה הוא עשה, אני נותן לחיצה על הכפתור ההנעה והאופנוע עונה לי בגרגור ערב לאוזן. 'אנחת הרווחה' שלי היתה יותר קולנית מצליל המנוע. מסקנה – לא לשטוף אופנוע כאילו הוא רכב, (כמה פעמים כבר אמרו לך את זה?!) ומסקנה נוספת – קצת אמונה בבעלי מקצוע לא תזיק, הם יודעים לאתר תקלה וגם את סיבתה ולפתור אותה בתושיה רבה. תשלום סרב אליב לקבל כך שהסתפקתי ב'הורדת הכובע' וחיבוק אמיץ.

המזרקה הסינית באלמאטי

האופנוע לאחר טיפול ושטיפה "מאוד יסודית" במוסך "בוואריה" 

אליב ה"קוסם" מתגבר על תוצאות השטיפה של "בוואריה"

קניון השארין בדרום מזרח קזחסטאן, לא רחוק מהגבול הסיני, אכן שווה את הרכיבה אליו, הקזאחים קוראים לו – "הגרנד קניון שלנו". ההבדל ניכר במימדים ובעומק אך בהחלט קניון מרשים בצורותיו המגוונות וביופיו. כאן הנקודה הדרומית ביותר בקזחסטאן אליה אגיע ומכאן הרכיבה תהיה רק צפונה לעבר סיביר דרך הערבה המיזרחית רחבת הידיים של קזחסטאן. העליה צפונה תוציא אותי מהמדבר הצהוב והחם אל עבר האקלים הממוזג והגשום בדרך כלל בקיץ ולעבר מרחבים ירוקים וקרירים יותר.

קניון ה"שארין"

להתראות ברוסיה.