קרקס הויזות בבאקו

 באקו, עיר הבירה המודרנית והנעימה באופן מפתיע של אזרביאג'ן יושבת לחופו המערבי של הים הכספי. מיקומה ואפשרויות התנועה ממנה ואליה הופכים אותה לצומת בה נפגשים המטיילים ממזרח ומערב ובה מסדרים את האישורים הדרושים להמשך הדרך. אלא שכאן בבאקו מתחילה הסאגה המתמשכת של השגת אשרות המעבר להמשך הדרך. סאגה בעיקר בכל הקשור להמשך לכייון מזרח, לעבר קזחסטאן, אוזביקסטאן, טורקמניסטאן, קירגיזסטאן וטג'יקיסטאן וגם לאירן, ארמניה, פקיסטן ועוד. כאן מפוזרות השגרירויות והקונסוליות של המדינות האלו והשיטוט ביניהן לרוב המטיילים עולה בימים רבים.

יחד עם פטריק וסנדרה משוויץ, זוג איטלקי על דאקאר, גרמניה אחת, ואנריק הספרדי מצלם בנמל באקו

שני סוגי אישורים נדרשים להמשך הדרך. אישור אחד הוא כמובן אשרת המעבר או ויזה במונח היותר מוכר ובחלק מהמדינות נדרש כתנאי להגשת הבקשה לויזה מכתב הזמנה מהמדינה או מאירגון בתוך אותה מדינה אליה אתה מבקש להגיע.

עד כאן, הרקע לסיפור האישי שלי. מכיוון שהיגעתי לכאן ללא מכתבי הזמנה כלשהם בעיקר מחוסר מידע או מהכנה לא יסודית דיה לאזור הזה מצאתי עצמי במצב בו אני נתון בתוך סד של ויזה מוקצבת מראש ל 30 יום לאזרביאז'ן שאם אני חורג ממנה אני צפוי לקנס אימתני ומצד שני אני נזקק למכתב הזמנה לאוזבקיסטאן שזמן ההמתנה לו אורך לפחות שבועיים. עובדה נוספת שהקשתה עלי היא חציית הים הכספי האפשרית עבורי רק דרך מעבורת היוצאת מכאן, מבאקו לעבר העיר אקטאו בקזחסטאן. אלא מה;.זמני היציאה של אותה מעבורת סודיים לחלוטין ומאוד לא סדירים. לעיתים פעם ביומיים ולעיתים פעם ב 10 ימים ולרוב המידע זמין רק יום אחד קודם או רק באותו היום ממש אתה מקבל הודעה, "תגיע מייד לנמל כי יש מעבורת". הניסיון שלי לנסות לתכנן מעבר סביב הים הכספי מצפון נתקל בקושי של מעברי הגבול לרוסיה הפתוחים רק לסחורות ולתושבי רוסיה ואזרביאז'ן או לתושבי גיאורגיה מכיוון טביליסי, כך לפחות על פי המידע שבידי ובחלק זה של העולם המידע תלוי במי שאתה שואל ובמה שהוא יודע. מקור מידע אחד מצוין הוא ספרי "לונלי פלנט" או "העולם" בגירסה העיברית המוכרת לנו אך גם שם יש אזהרה החוזרת על עצמה והוכחה כמאוד אמינה – "הדברים בחלק זה של העולם משתנים במהירות חדשות לבקרים". כך שאתה הטייל המורגל בהישענות על מקורות מידע ברשת האינטרנט מוצא עצמך שואל שאלות רבות אנשים שונים והתשובות משתנות מאחד לשני. מצב "נפלא" עבורנו הטיילים. מצד שני זהו מצב הפתיחה הקלסי להרפתקאות, ביצוע מעקפים היסטריים וחיפוש חלופות. כאשר אתה נכנס לאופן הזה של חשיבה אתה מתחיל לשקול הפתרונות האפשריים ולא נכנע לקשיים. אז מתחיל באמת ה"מסע".

מצאתי עצמי במצב שיש בידי ויזה לקזחסטאן לה המתנתי 3 ימים אך אין בידי ויזה לאוזבקיסטאן ששם נמצא ליבה הקסום של דרך המשי עם בוכרה וסמרקנד, אליהן חפצתי להגיע. פניה לסוכן נסיעות מקומי בבאקו העלתה חרס מאחר והם יודעים לארגן מכתב הזמנה רק אם אתה משלם בפועל מחיר המליון לכל ימי הבקשה, כלומר אתה מבקש ויזה ל 30 יום, אתה משלם 30 יום מלון, גם אם לא תשהה בו, רק כך הם יודעים לעבוד. בצר לי פניתי לשגרירות ישראל בבאקו והקונסול מיכאל שיטרית, עם השגריר מיכאל לוטם ושאר אנשי השגרירות נרתמו לעזרתי ובמפגש שהיה לשגריר שלנו עם השגריר הנכנס של אוזבקיסטאן עלה העניין שלי. כך נפתחה שוב לפני נדרך לקבל אשרה לאוזבקיסטאן. אני עדיין כאן ממתין ביומיים הקרובים לאותה ויזה נכספת. אם לא אקבלה, אחצה את הים הכספי לעבר קזחסטאן ומשם פתוחה לי הדרך היבשתית המאוד ארוכה אך ללא הפרעות עד לוולדיווסטוק, עד לאוקינוס השקט.

מיכאל לוטם, שגרירנו בבאקו מימיני ומשמאלי מיכאל שיטרית הקונסול

אני "מבלה" כאן בבאקו זה כבר השבוע השני ומוצא את העיר מאוד נעימה ובטוחה, מלאה בגנים ופארקים, כמובן גם בשוטרים ואנשי אבטחה ובמיוחד עתה בעיצומה של תחרות האירוויזיון שגם ישראל לוקחת בה חלק. ביום של חצי הגמר הראשון בו השתתפה להקת "איזבו" התנוסס דגל ישראלי באמצעות תאורה ממוחשבת על מסכי הזכוכית של 3 'מגדלי המפרש' הבולטים מעל קו הרקיע של באקו והמראה חימם את הלב. הלהקה שלנו אמנם לא זכתה להצלחה גדולה כאן אך קבלת השבת איתם בבית הכנסת היהודי המקומי היתה ארוע מאוד 'ביתי' עבורי.

באקו לובשת אור וצבע לקראת האירוויזיון

דגל ישראל מואר בשמי באקו

באחד הימים ערכתי גיחה דרומה לעבר גובסטאן, 60 ק"מ דרומה מבאקו כדי לחזות ב'פלא' הטבע שנקרא "בוץ געשי", תופעה שמחצית מ 700 אתריה בעולם נמצאים כאן על יד באקו, אכן תופעה מיוחדת ומעוררת התפעלות, טבע במיטבו.

בוץ געשי בגובסטאן

ההמתנה לאותה ויזה נכספת נמהלה בטיול בן יום שערכתי רק כדי לא לשבת ולהמתין לתשובה המיוחלת ולספור את השעות. יצאתי לעיר מצפון לבאקו, קובה או גובה כמו שמבטאים בלשון האזרית. על ידה עיירה קטנה שהוותה את המרכז היהודי של יהודי ההרים, יהודי הקווקז. בשיאה היו כאן 11 בתי כנסת כיום 'רק'  6 פעילים כאן.

אחד מבתי הכנסת של יהודי ההר בקובה 

כאשר לגמתי תה במרכז קובה החלטתי כי אני ממשיך לכיוון חינאליק – הכפר הגבוה בגיאורגיה. נודע לי כי הדרך לשם שופרה לאחרונה ומגיעה עד לכפר עצמו או ממש קרוב אליו. לאחר כמה מבטים מהססים לעבר השמיים ההולכים ומשחירים יצאתי לדרך. אני מוצא כי העלייה לגובה, להרים, תמיד משכה אותי וגם כאן כמובן למרות כמה ספקות שקיננו בתוכי. הדרך יוצאת מגובה של 500 מ' ומטפסת עד לגובה של 2,500 מ' אל תוכו של רכס הקווקז. הדרך עצמה מתחילה כמו כל דרך הררית, מפותלת למדי אך מהר מאוד הופכת לצרה מאוד, מטפסת לאורך קניון מדהים ביופיו, עוברת על פני גשרונים קטנים בשיפועים תלולים למדי של 12% לאורך כמה ק"מ עד אשר יוצאת מתוך הקניון למדרונות ירוקים מעל קו היער. מדרונות שפה ושם משובצים בהם כפרים של רועי צאן בעיקר. אויר פסגות נפלא ממלא את הנחיריים ותחושה היא נהדרת.

הדרך לחינאליק

לאחר יום הטיול קיבלתי הבשורה המיוחלת מהקונסול הנחמד של אזרביאז'ן ששמח לא פחות ממני להדביק בדרכוני את הויזה שחיכיתי לה כל כך, הויזה לדרך המשי – לעבר חיווה, בוכרה וסמרקנד. עוד לפני מקומות ניפלאים אלו אני אמור לחצות מדבר של כ 500 ק"מ על דרך עפר – היא דרך המשי. דיווחתי בשימחה ותודה לשגריר ולצוות הנחמד שלנו בבאקו, מאמציהם נשאו פרי, תודה גדולה לכולם.

אני מקווה כי כבר מחר אצליח לחצות את הים הכספי במעבורת יחד עם קרונות רכבת על אותה מעבורת ויחד עם ז'ק, המדווש הצרפתי שצמוד אלי כבר כמעט 3 שבועות. רק בעיה קטנה אחת לפנינו והיא לדעת מתי יוצאת המעבורת. בעיה מוכרת כאן בבאקו. איש אינו יודע עד אשר היא ממש מגיעה מאקטאו – הנמל הקזאחי לשם אני רוצה להגיע.

עודד ויטליס בדרך אלי ממינכן עם האדוונצ'ר החדש שלו ויחד נרכב על דרך המשי ולעבר הפמיר הגבוה.

פילוסופיה של גמל

הדרך שעברתי מטביליסי בגיאורגיה לבאקו באזרביאג'ן העבירה אותי מה'ירוק' של גיאורגיה ושל מערב אזרביאג'ן לצהוב הבאר שבעי והמדברי ככל שהתקדמתי לעבר באקו שעל שפת הים הכספי. העתיד יהיה כאן באזרביאג'ן רק יותר טוב מההווה.. וזאת למה? הדרך הראשית לבאקו (זו שמפת גוגל בחרה) נמצאת בעצומו של שיפוץ עמוק לאורך עשרות רבות של ק"מ. כל 2 ק"מ של כביש אספלט מופיע קטע חצצי או בוצי של 5 ק"מ וכך קטע אחרי קטע אני יורד מכביש לעפר/לבוץ/לחצץ וחוזר חלילה. אופנוע כביש-שטח כבר אמרנו? וגם ניסינו? לא פעם אחת… עם זאת אני מתקדם בהתמדה מזרחה וכך הופיעה לה האבחנה הזו שבעצם אני מתנהל כמעט כמו גמל לאורך כמעט 5,000 ק"מ שעברתי עד כה. מתקדם לאט אבל בהתמדה.

מזכיר לי תחושה דומה הופיעה אצלי ברכיבה במזרח טורקיה בחזרה מן המסע "מן הים השחור לים הלבן" ב 2009. תחושה שהולכת ומשתלטת עליך ברכיבות ארוכות מאוד. זו תחושה מאוד טובה, תחושה שאין מה למהר ואין לאן למהר. אתה ממשיך להתקדם בין שתנאי הדרך נוחים ובין שהם קשים וכך אתה יכול לרכב כמעט לנצח ולכל מקום שתרצה על פני הגלובוס. דווקא הקצב האיטי יחסית והמתמיד יביא אותך בביטחה לכל מקום שאליו תרצה להגיע. אומר זאת אחרת, אם תתחיל להתנהל כגמל, אם תאמץ לך התנהגות גמלית אתה תגיע לאן שתרצה. אם לא היום אז מחר או מחרתיים ואין לכך חשיבות.

נחזור מעט אחורה ל'ימי טביליסי' היפים. אחד האתרים בהם רציתי להיות יותר מכל הוא כנסיית השילוש הקדוש של גרגטי, או הסמבה של גרגטי. כנסיה מרהיבה זו יושבת בגובה של 2400 מ' ומסביבה פסגות של רכס הקווקז בגובה 5,000 מ'. זוהי כנסיה שהפכה להיות כמעט סמל לאומי של גיאורגיה בזכות הבידוד שלה ומקומה בלב הרי הקווקז. הכנסיה סמוכה מאוד ל'דרך הצבאית', אותו מעבר היסטורי "נוח" יחסית החוצה את רכס הקווקז מדרום לצפון, לעבר רוסיה. הדרך המובילה אליו מטבליסי מטפסת עד למעבר מושלג בגובה 2,400 מ'. הטיפוס מגובה 1700 עד למעבר והגלישה חזרה לגובה 1800מ' אינם כביש אלא דרך עפר בוצית בחלקה וקיימות בו כ 4 מנהרות, חלקן ארוכות לאורך כמה מאות מטרים וכולן חשוכות לחלוטין. הכניסה אליהן ממצב של אור יום היא  בבחינת משחק פוקר עם הבורות, הבוץ והשלוליות העמוקות אליהן אתה נכנס בתוך מנהרות אלו. אתה פשוט לא מסוגל לראות בתוך מה ועל מה אתה רוכב. עברתי שם כמה רגעים מסמרי שיער אבל כל מטר של רכיבה לעבר גרגטי שווה היה את הרגע בו הגעתי לכנסיה עצמה.

גלויה מהמאה ה 19: מראה הכפר גרגטי, הכנסיה מעליו וברקע רכס הקווקז עם הר קזבק בגובה מעל 5,000 מ' (מקור: ויקיפדיה)

הטיפוס עצמו מהכפר לכנסיה נעשה על דרך עפר רצופת בורות ובוצית לאחר גשם ואותה כבר עשיתי בג'יפ-מונית של וסילי שזורק מילים בעיברית כמו 'סבבה' וכאלה, אותן למד מהישראלים שהוא מסיע לכנסיה. הסיכון של נפילה כאשר אתה לבד לא שווה את מפח הנפש. כאשר ירדתי מהמקום המדהים הזה חגגתי על שישליק מעולה וגלשתי שוב דרך המעבר עם המנהרות לטביליסי. סיור בן יום, חובה לכל מבקר בגיאורגיה. לפני שעזבתי את האזור עוד רכבתי בדרך הררית יפיפיה כדי לראות במו עיני את המעבר שהיה סגור לפני ב 2009 אל תוך רוסיה. היום מעבר זה פתוח ומאפשר לכל החפץ בכך להגיע לרוסיה דרך גיאורגיה היפיפיה.

ואכן, פגשתי חבורה של ארבעה רוסים, קשוחים למדי חביבים להפליא, רוכבים על BMW 800 GS, התחברנו די מהר וביקשו כי אוביל אותם לעבר טביליסי. אופנוע אחד, בן חודשיים לא מניע (חיבור לא נכון, כנראה של פנסי הערפל של אדוונצ'ר) והם ללא היסוס מחברים אופנוע אחד לשני ברצועת עיגון לסיפון מעבורת וכך מניעים כי דחיפה רגילה לא מהירה דיה כדי להניע.

החבורה הנחמדה הזו ממשיכה מגיאורגיה לכיוון עירק ואירן. אולי עוד אפגוש אותם באחד הסטאנים. יצאתי מטבליסי ביום גשם כבד שלאחר מכן שמעתי כי גרם להצפה בעיר שעלתה בחיי אדם. בדרך פגשתי שוב את ז'ק הצרפתי המניע את אופניו הכבדות להחריד בכוח רגליו וחיוכו כבר 17 שנים. איש מדהים וחייכן בלתי נלאה. (פעם, לפני כעשור זה היה החלום שלי – "לדווש את העולם", אני מגשים את החלום שלי עם מנוע משובח)

המשכתי ברכיבה בגשם באיטיות מתמרן עצמי בין שלוליות ענק בדרכים לא מנוקזות ושבורות של חבל קחטיה העשיר בכרמים ויקבים ונודע למרחקים באיכות יינו. לקראת ערב החלטתי, עם הרגע הגשם, לנסות את שיטת הקמפינג הפיראי. כלומר, בא לך להפסיק לרכב, חפש דרך צדדית, רד מעט מהדרך הראשית, מצא משטח נעים וההנאה מהקפה שאתה מכין לעצמך ומהאוהל שאתה מקים מובטחים, כך היה. עם בוקר התעוררתי לשמש ושמים כחולים ומחייכים.

הכניסה לאזרביאג'ן היתה קצרה ויעילה, ביטוח לא ביקשו, גם לא בגיאורגיה, כמובן שלא התנדבתי. בכל מקום שעצרתי כאן כמו גם בטורקיה וגיאורגיה מייד הוזמנתי לצ'אי המקומי בחיוך גדול והשאלות "כמה עולה" ו"כמה סוגר" חוזרות על עצמן כמו בנתניה או באר שבע. נוספת להן רק שאלה אחת ברוסית או בשפה המקומית – מ"היכן אתה". התשובה בדרך כלל משתנה ומותנה בהרכב השואלים ומידת הזהירות ההולכת וגדלה שאני מפתח ככל שאני מתקדם מזרחה. כמובן שאני "לא לבד", אני עונה בתשובה לשאלה…"יש מאחורי עוד חבר, הוא יגיע עוד מעט…".

עצירה אחת ל"צ'אי?" גררה הזמנה עקשנית של בחור בשנות ה 40 שלו – ארזימן שהזמין אותי לשישליק בביתו בכפר, עם משפחתו, אשתו גולנרה, בתו סוריה ובנו קחרמן. הארוחה המשיכה ללינה כמובן וארוחת בוקר כל זה בבית שאין בו מים זורמים וחשמל שלפעמים פועל ובעיקר לא פועל אבל הכנסת האורחים לא נפגמה אלא להיפך היתה חמה ומחבקת. בחוץ השתוללה סופת גשם אימתנית אבל חום הבית והלבבות שתוגבר בלא מעט וודקה מעולה השכיח את הסערה שבחוץ. התעוררנו לבוקר צח ורגוע לאחר סערת אמש, גולנרה הורידה מהחבל את הגרביים שכיבסה עבורי מבלי ששאלה אותי אפילו, ארזימן ניגב את האופנוע מבוץ ליל אמש וסוריה ניקתה לי אבק דרכים ממגפי הרכיבה ולך תגיד להם "לא". תמיד ידעתי שהמפגש האנושי הוא החוויה החזקה מכל ואני נוכח בכך כל פעם מחדש על אף שמה שהוציא אותי למסע הם הנופים והאתרים בהם רציתי לדרוך.

 הדרך מכאן לבקו עוברת רכס ירוק עם כביש מפותל למדי ולא באיכות הכי טובה, שוב חוזרים על עצמם הקטעים השבורים לכבוד סלילתו של הכביש החדש. לפתע כ 100 ק"מ מבאקו מופיע מתחת לגלגלי כביש אספלט איכותי למהדרין ועליו אני מחליק עד לטירוף התחבורתי שנקרא "באקו" (מעניין שתאור כמעט זהה תמצאו בבלוג של ערן שפיצר מ 2006).

כמו תמיד רוכב אופנוע מסמן לי סע אחרי כאשר אני שואל היכן המעבורת של הים הכספי. הנקודה הזו חשובה לי יותר מכל כי ממנה אצא להמשך הדרך לאחר שאסדיר הויזות הדרושות. אחרי שהגענו למקום תוך רכיבה מטורפת ברחובות צרים נגד כיוון התנועה, הכנסתי יד לכיס והבחור שהיה באמצע שליחות של חברת קייטרינג סימן בתקיפות לא! לא! כאשר ראה שאני מוציא מכיס סיכה עם סמל מדינת ישראל ולא כסף, אורו פניו. לא שאני חושב שהוא 'יעשה עלייה' בקרוב אבל המחווה בהחלט ריגש אותו.

סימנתי המקום ב GPS ואז נפניתי לחיפוש המתיש אחרי מקום לינה בעיר ענקית שכולה מצטמררת לקראת הארוויזיון הקרוב והמחירים של המלונות ב'צמרמורת' גם הם. כלומר אתה מקבל צמרמורת כאשר אתה שומע כמה דורשים עבור חדר ללילה. עם סבלנות רבה מצאתי לבסוף את ה"מלון הזול ביותר בעיר" – כך כתוב במדריכים השונים, במיקום לא רע בכלל. אמרתי לעצמי טוב, נו, כמה לילות וזהו. למחרת צעדתי במרץ למשרדי החברה שתטפל לי בויזות לקזחסטאן ואוזבקיסטאן ואז הסתבר לי שעבור אוזבקיסטאן נדרש מכתב הזמנה וזה ייקח לפחות שבועיים עד שהם יארגנו מכתב זה. אני מתחיל לעשות את חשבון המלון, לא טוב. מצד שני אני נזכר בזוג הקנדי שהתעכב בישראל כמעט 3 שבועות כי המתין לויזה להודו וזה… בלי מכתב הזמנה. מה לי כי אתלונן. חלק מהחוויה והיתרון הגדול הוא שאני עומד להכיר את באקו על כל סימטאותיה השבורות.

העיר כולה מתמרקת לקראת האירוויזיון הקרוב המתחיל כאן ב'מוקדמות' כבר בשבוע הבא. צופרי המשטרה לא מפסיקים להחריש אוזניים יום ולילה, כמויות השוטרים בכל מלון ומסעדה וקרן רחוב היא אינסופית. עם זאת אני חייב לציין כי כמות המזרקות בעיר גם היא מאוד מרשימה, גם באיכותן ויופיין. באקו מתגלית לי כעיר מרתקת, עם חלקים מאוד מודרניים של מדרחובים ענקיים, חנויות יוקרה, פארקים וגנים צבוריים בכל פינה עם ספסלים ומזרקות. מאוד נעים ומקום מפלט לכולם משמש הצהריים. בד בבד עדיין רוב החלקים של העיר מוזנחים למדי, כבישים מחורצים, מדרכות שבורות, בתים ישנים מהעידן הסובייטי ומעונות עוני רבים. המטבע האזרי מאוד חזק, שווה ליורו והכי חשוב – כולם יודעים כי אזרביאז'ן וישראל חברות אסטרטגית בגין העניין הקטן הזה שקוראים לו אירן.

פיסול של "אמונה, תיקווה ואהבה" באחת המזרקות בפארק במרכז באקו

מארץ המסגדים חזרה לכנסיה

המראה של העיר טביליסי מראש מצודת "נריקאלה" נפלא. וואצ'י וליזי, זוג צעירים לקחו אותי בטיפוס רגלי תלול למדי שהוכיח לי כי כוחי עדיין במותני וברגלי, אל המצודה העתיקה הצופה על העיר היושבת בעמק משני עברי נהר המטקבארי. את וואצ'י פגשתי יום קודם על יד תחנת האוטובוס המשולטת בלוח אלקטרוני, כמו בכל תחנת רכבת או שדה תעופה, ב"כיכר החירות" הסואנת של העיר.

הפגישה הזו עם וואצ'ה ויום לאחר מכן יחד עם חברתו ליזי המחיש לי אחד היתרונות הגדולים של 'להיות לבד' – הפתיחות לאנשים, ההיכרויות הלא צפויות 'על הדרך' וכל הטוב שכרוך בכך, עם הזהירות הנדרשת כמובן.

מעט אחורה, החציה של טורקיה ממערב למזרח לאורך חופי הים השחור היתה נעימה ונוחה. המסגדים מאוד התרבו בטורקיה בשנים האחרונות מאז ביקרתי שם ב 2009 אך עם זאת מערכת הכבישים שופרה מאוד והיום אתה רוכב בכבישים אלו עם שילוט נפלא שלא משאיר מקום לטעות, מנהרות, מפרצי חניה, סימונים ברורים, תענוג. עם ההתקדמות מזרחה פוחת מספר המכוניות הפרטיות ועולה מספר המשאיות הכבדות המסיעות סחורות בכבישים המחברים את איסטנבול לטהרן, טביליסי, ירבאן בארמניה ובקו באזרביאג'ן. די במהירות התקדמתי יחד עם המשאיות הרבות מזרחה ובעיר גירסון עצרתי על יד אופנוען על CBR אדום לשאול איפה יש מלון או קמפינג – נתן בי מבט ותנועה של "בוא אחרי אחי". זה הספיק. לקח אותי לסימטאות העיר ועצר לבסוף על יד מספרה מקומית בה הספרים גם הם רוכבים על אפרילה והונדה. עשו לי סיבוב למעלה המצודה עליה גאוותם. טיפוס מעט מלחיץ בסימטאות מרוצפות אבן ומאוד תלולות ואני עם אופנוע מאוד כבד. 'טסט' ערכו לי החבר'ה. עמדתי בו בכבוד.

בערב לקחו אותי לאכול את מאכל ה'צ'ורו פסוליה' שהוא הספציאליטה המקומי שלהם. למחרת בבוקר ליוו אותי עם משמר אופנועים עד מחוץ לעיר. חמודים. המשכתי באותו היום לאגם אוזנגול הנפלא שעליו חולש מסגד כפול צריחים המשתלב בנוף באופן יפיפה. זה היה המקום והזמן לעשות קמפינג נוח למדי אך גם לאכול מנת דג טורקית מעולה. יאסר המארח התלונן על כך שפעם היו באים ישראלי רבים לקצ'קר והתארחו אצלו. הפוליטיקה של השנים האחרונות הרסה את התיירות הזו מישראל והיום אזרחי מדינות המפרץ ממלאים את חדריו בתקופת הקיץ.

במזג אויר סגרירי למדי המשכתי מזרחה לעבר מעבר הגבול עם גיאורגיה. מעבר גבול שני בגשם. החשש מפני הלא נודע במעבר גבול הוא קבוע ולא משתנה בין מדינה למדינה. הצליל הנפלא במקום זה הוא של החותמת הנוקשת בפספורט. אני אוהב מאוד את הצליל המתכתי הזה. נכנסתי לתוך גיאורגיה די מהר ומייד מופיעות הכנסיות ונעלמים המסגדים. הרושם הראשוני הוא של מדינה במצב פחות טוב מטורקיה. מצב הכבישים והשילוט פחות טוב, חציות מטלטלות של פסי רכבת והרכיבה הרבה יותר פרועה ומסוכנת. מחייב הרבה מאוד זהירות ומקדמי בטיחות.

עצרתי בעיר סנאקי ומצאתי מלון כדי לשהות בו שניים או שלושה לילות, רק כדי לרכב למסטיה השוכנת בלב הקווקז באופנוע פחות עמוס. דרך נפלאה, מפותלת מאוד והררית מובילה לאורך 150 ק"מ לעבר מסטיה, בירת חבל הסוואנטי שבקווקז. העיירה עצמה וגם הישובים הסמוכים לה משובצים במגדלים אשר שימשו את התושבים במשך שנים רבות לצורכי הגנה ובטחון אישי. גשם התחיל כאשר הגעתי לעיירה ונכנסתי ללגום מרק בשרי חם, משהו שמזכיר גולש מאוד טעים. הרכיבה ברחובות מסטיה הבוציים והחלקלקים היתה חוויה מעניינת למדי אבל הסתדרתי לא רע בכלל.

במאמר מוסגר אומר כי רכיבת השבילים בארץ במסגרת מועדון האופנועים הישראלי שאף פעם לא הצטיינתי בה, מסייעת לי מאוד כיום כאשר אני מגיע עם אופנוע עמוס וכבד למדי לתנאי דרך קשים. שוחחתי בעניין זה עם זהר "השבילאי" ושנינו הסכמנו על החשיבות שברכיבת השבילים כדי לפתח מיומנויות של שליטה למצבים דומים שאני עובר כיום, כל יום מחדש.

המשכתי מזרחה בנוף ירוק ומדהים ביופיו ונכנסתי לטבליסי לקראת ערב. עיר זרה ולא מוכרת אך לאט לאט היא נפתחת לפני והופכת להיות יותר יותר מוכרת ופחות מאיימת. לצורך השיטוט בעיר העדפתי להשאיר האופנוע מאובטח במלון השתמשתי בתחבורה ציבורית מעוד יעילה, זמינה וברורה. אנחנו בישראל עדיין רחוקים, לצערי, מהמצב כאן בטיבליסי.

ארוע הבקשה לויזה משמש נקודת מפגש למטיילים מכל העולם וכך פגשתי את ז'ק סירט מצרפת שרוכב על אופניו בעולם כבר 17 שנים וזוג מיפן הרוכבים גם הם כבר 3 שנים.

אתמול רכבתי לכנסית "צלב העץ" – ג'בארי המאוד יפה ומוקמת בראש גיבעה השולטת על מסחטה, הבירה העתיקה של גיאורגיה מעל מפגש של שני נהרות גדולים המנקזים את שלגי הקווקז לעבר הים הכספי לשם אגיע בעוד יומיים או שלושה.

לסיום פוסט זה רק אומר כי הרכיבה לאזורים פחות מוכרים של העולם מקפלת בתוכה לא מעט חששות וסימני שאלה לגבי הדרכים, הערים שבדרך, מעברי הגבול, הויזות הדרושות למעברים. מהמעט עברתי עד כה חוויתי את ההרגשה הנפלאה של הדרך ש'נפתחת אליך' ככל שאתה מתקדם. הדברים שנראים מסובכים מרחוק, גבוהים מרחוק וקשים למעבר הופכים ל'נמוכים' יותר ואפשריים למעבר ככל שמתקרבים אליהם. כל שנדרש הוא מתן אמון בלא נודע, סבלנות והרבה, חיוכים ופתיחות והכל מסתדר.

צאו לעולם, חברים. יש שם עולם נפלא שרק מחכה לכם.