כל הדרכים מובילות לרומא ומשם…. לפיראוס

ציפיתי למזג אויר טוב יותר באיטליה, לפחות ציפיתי. יצאתי מהקמפינג ובדיוק בהתאם לתחזית משעת צהריים התקדרו השמים והחל הטפטוף אשר תוך דקות הפך למבול סוחף. הצלחתי למצוא בתוך מסך הגשם שלט של Hotel, עצרתי.

אני מוכרח לציין כי למרות שאני אוהב לרכב בגשם עדיין לא מצאתי הנוסחה לראייה חדה וברורה בגשם וזו המגבלה היחידה שהיתה לי בעניין זה של גשם במהלך המסע. אני רוכב עם משקף פתוח כי המשקף הסגור שלי עם ראות מוגבלת מאחר והוא מצויד בפילטר נגד שמש. לרכב עם משקף פתוח מאוד בעייתי בגשם כי אז עדשות המשקפיים מתכסות בטיפות וקשה לראות דרכן. הכי נוח לרכב ללא המשקפיים אך אז הראוייה מוגבלת. סופו של סיפור – לעצור ולהמתין היא הדרך שאני בדרך כלל בוחר מה עוד שאינני נתון בלוח זמנים צפוף.

התמקמתי באותו מלון עם מסעדה משובחת למשך אחר הצהריים והלילה כאשר אני נשאר לגמרי לבד במלון בלילה ו"מור החמור" עומד לו מכוסה בחניה, גם הוא לבד. את ארוחת הבוקר אוכלים מתוך מכונות – אחת שמכינה את הקפה והשניה שפולטת מאפה לבחירתך. בכלל, גם לצרפתים וגם לאיטלקים חיבה מיוחדת למכונות. המכונה מתקשרת איתך בכתיבה בכמה שפות, בדיבור – רק בשפה המקומית. כך במחסומי האגרה על הכבישים, הגם שניסיתי להמנע מהם ככל שרק אפשר היה, כך גם בתחנות דלק שאינן מאוישות בימות השבוע ועוד יותר בסופי השבוע. אם אתה לא מבין משהו אתה יכול לדבר לקירות ואם זו מכונה שמקבלת רק כרטיסי אשראי ולא מזומן אז אין כל פתרון אלא לרדת לכביש האגרה ושם מתפקדות תחנות גדולות ומאוישות תמיד.

אם בצרפת הצלחתי להמנע מכניסה לכבישי אגרה, באיטליה נאלצתי להכנס לפחות פעם אחת כדי לעשות קפיצת דרך. הבחירה לרכב בכבישים רגילים ולא בכבישי אגרה משמעותה רכיבה איטית יותר בצרפת וזחילה אמיתית באיטליה. הצפון האיטלקי  מאוכלס בצפיפות רבה ורכיבה בכביש רגיל  איטית למדי, ממעגל תנועה אחד לשני וחציה של הרבה מאוד יישובים צפופים ועמוסי תנועה.

לאחר שהגעתי לאזור גנואה בריביירה האיטלקית התחלתי ברכיבה לאורך החוף היפיפה של צפון איטליה. רכבתי כאן כבר ב 2010 וגם אז מאוד נהניתי מיפי הנופים. חלפתי על פני איזור "5 הכפרים", ("צ'ינקווה טרה") ווחציתי את פיזה כאשר המגדל הנטוי מציץ עלי מעל הנוף של העיר. התקדמתי במהירות לעבר רומא לאורך כביש SS1 הלא הוא Via Aurelia אחת מהדרכים אשר נסללו על יד הרומאים במאה ה 4 וה 3 לפני הספירה כדי לאפשר מסחר וגם כדי להעביר צבא במהירות מאזור לאזור. זימזתי לעצמי בקסדה את השיר אשר יוסי סוקניק (ידין) וחנה מאירצ'אק (מרון) שרו לחיילים מא"י שהתנדבו להלחם עם הבריטים באיטליה בשנת 1944 עד 1945 "כל הדרכים מובילות לרומא". כך עם השיר בפי עברתי על יד קרית הותיקן בה יושב כעת 'פאפא' פרנציסקו הטרי מארגנטינה וכנראה עדיין לומד את תפקידו… וגם סמוך לקולסיאום העמוס באלפי מבקרים והמשכתי דרומה לכיוון נאפולי דרך ה"ויה אפיה" – (Via Apia) אותה דרך ראשית והראשונה במערכת הדרכים של האימפריה הרומית. דרך זו כמו האחרות שנסללו לפני יותר מ 2,000 שנים קיימות עד היום עם הרחבות, גישור משופר ואספלט אך הנתיבים המקוריים שנבחרו אז תקפים עד היום. התמקמתי באכסניה על חוף מצפון לנאפולי ללילה שקט ללא חיבור לרשת.

על "ויה אפיה"

עם בוקר יצאתי לעבר קסינו, למעשה למונטה קסינו – אותו הר ענק המתנשא מעל לעיר באותו השם. מונטה קסינו, הר ובראשו כנסיה גדולה למדי התפרסם כי על מורדותיו נהרגו כ 70,000 חיילים – 50,000 מתוכם חיילי בעלות הברית אשר ניסו לכבוש את המעוז הגרמני האסטרטגי ב"קו החורף" הגרמני באיטליה במלחה"ע ה 2. ניתן לקרוא על כך בהרחבה במקורות השונים אך הנקודה החשובה עבורי היתה לפקוד את קברו של גנרל לדיסלב אנדרס בבית הקברות של 1038 חיילי פולין, ביניהם 18 יהודים. בשורה התחתונה הגייס הפולני שבפיקודו כבש את המקום לאחר 4 התקפות שלא צלחו מינואר ועד מאי 1944. ולמה הוא חשוב כל כך? גנרל אנדרס הוא האיש אשר הקים בברה"מ את הגייס הפולני לאחר שפולין נכבשה ע"י הגרמנים ופתח במסע דרך אפגניסטאן, אירן, עירק וירדן לעבר א"י כדי לחבור לצבא הבריטי. בדרך אסף פליטים רבים וביניהם, בין השאר, את "ילדי טהרן". יחד עם צבאו של אנדרס הגיעו לא"י יהודים רבים וביניהם מנחם בגין וגם אבא שלי – צבי ז"ל. רבים ערקו מהצבא הפולני לאחר שהגיעו לא"י. כך "עלה" אבי לארץ ב 1942. מנחם בגין, אגב, סרב לערוק אלא ביקש להשתחרר ומבוקשו ניתן לו. חשתי מעין סגירת מעגל אישי כאשר הגעתי לקברו המונח למראשות חייליו. גנרל אנדרס לא נהרג באותו הקרב אלא נפטר ב 1970 בגלות בלונדון אך ביקש להיקבר כאן, על מונטה קסינו, על יד חייליו.

מנזר מונטה קסינו המתנשא מעל לעמק בואכה רומא

בית העלמין דמוי הנשר הפולני

קברו של גנרל אנדרס

תוככי מנזר מונטה קסינו

מכאן, הביתה. חציתי את רכס האפנינים תחת גשם קל לעבר החוף האדריאטי עם הרגשה נפלאה בלב כי הנה עומד להסתיים המסע ואני לא מצטער על כך, הגשמתי חלום שנראה היה כבלתי אפשרי ואני שמח ומתרגש לחזור לאהובי. בשלב מסוים הושטתי יד לאחור כמו שאני נוהג לעשות מדי פעם כדי להרגיש כי כל החפצים הקשורים על גב חמורי אכן שם ולפתע חלף בי רצון עז לחבק אותו, את "מור החמור", זה שלעיתים קראתי לו "האיל האפור" ולפעמים "הגמל" אך הכינוי "מור החמור" הוא באמת הכינוי המייצג אותו יותר מכל. מ"מורי חמורי" הכל התחיל שם בתוך הנשמה והלב של ילד בן 3 או 4 ונשאר עד היום.

עוד לינה אחת בעיר Foggia ומשם רכבתי לאורך החוף האדריאטי, בצד כרמי זית וגפן, פרגים וחרציות, ממש  'מגרש ביתי' ובינות לבתי ה Trulli מחודדי הגגות, המיוחדים לאזור זה של דרום איטליה. במקביל אלי חלפה השיירה המלווה את ה"ג'ירו" – ה'טור דה פראנס האיטלקי' עם כלי רכב של קבוצת Sky, מסעדות מקושטות בבלונים וורודים כצבע חולצת המוביל ואטובוסים שעליהם רשום בענק Cipollini על שמו של אותו ספרינטר אגדי, "סופר מריו". ברוכבים עצמם לא פגשתי, כנראה שהחמצתי אותם. לאחר כ 3 שעות רכיבה הגעתי לברינדיזי וכמו בעבר, היישר לעמוד הרומי המוצב בפתח תחנת הרכבת המקומית.

הצטיידתי בכריכים והתקדמתי לעבר הטרמינל הימי. בשעה 19:00 בדיוק זזה ה Sorrento אל הים הפתוח וחלפה על פני המצודה העתיקה אשר הגנה על הנמל בימים אחרים. שייט שקט למדי עם עצירה בנמל איגומנצה ביוון כדדי לשחרר את רוב המשאיות שירדו כאן כדי להמשיך לבולגריה ואלבניה ועליהן הרבה מאוד כלי רכב שסיימו את ה"יד הראשונה" במרכז אירופה העשיר ונמכרו כנראה לקונים ממדינות מזרח אירופיות. הרחבת הגבולות מזרחה של האיחוד האירופי עושה כנראה טוב למסחר ברחבי אירופה כולה.

המשכנו מספר נוסעים קטן לעבר Patras הנמצאת בצפון מזרח הפלופונז היווני. מכאן הדרך לכיוון פיראוס היתה קצרה ו'עטופה' ב'ריח' של יוון – שרף האורנים. אותו שרף המעניק את הארומה ליין הרצינה – יין בן 2,000 שנה.

רכבתי על כביש האמור להיות "כביש מהיר" אך יש בו רק נתיב אחד בדרך כלל והמהירות בקטעים רבים מוגבלת ל 60 קמ"ש אך ליוונים יש פתרון – כל הרכב האיטיים יותר נעים עם גלגל אחד על השול הימני ואלו  בצד שמאל חולפים ב"טיסה נמוכה". עצרתי, כמו תמיד, אצל אלכסיו – בעל מסעדה  בעיר Megara שעצרתי אצלו ב 4 הזדמנויות שונות במסעותי. לאלכסיו, בחדר האחורי של מסעדה אופנוע BMW מתחילת שנות ה 50 או סוף ה 40. האופנוע היה שייך לאביו, עליו השלום, מעלה חלודה ורק הסמל הכחול לבן הבווארי בוהק עדיין על צד מיכל הדלק שלו.

אלכסיו – 4 פגישות משנת 2002

התכבדתי במרק טעים וחמצמץ וקינחתי בקפה עם 2 בני הדודים שלו על שפת הנמל המצודד של Pachi.

מכאן דרך 2 מעבורות קצרות דרך עשיתי קפיצת דרך עד לפיראוס. באופן קבוע אני מתאכסן במלון Delfini הצמוד לנמל המעבורות היוצאות לאיי יוון. מכאן יצאתי למסע וזו התחנה האחרונה שלי לאחר יותר משנה. כאשר התקרבתי לעבר המלון ברחובות הצרים של פיראוס לא יכולתי שלא להיזכר ביום היציאה שלי לדרך הארוכה סביב העולם. יצאתי אז בלב דופק עם אופנוע כבד למדי ועמוס באופן לא נכון. החזרה לכאן כבר היתה ענין אחר לגמרי, שמחה, קלה ומשוחררת.

תחושה של 'הוצאת אויר' ונינוחות ירדה עלי עם ערב. בבוקר למחרת רכבתי לאתונה לחנות טוראטק כדי לפגוש את מריה ולהשלים כמה מדבקות חסרות למדינות אירופה. פגשתי שם ברוכבים יוונים שגילו הרבה עניין במסע ולכולם היתה אותה שאלה – האם היה מסוכן ואם היו לי בעיות מכניות. אלו הדברים שמדאיגים רוכבים.

לאחר הביקור בטוראטק טיפסתי למדרון הר Hymettus, על מורדותיו המערביים נמצא Kaisariani monastery. זהו האתר הראשון בו ביקרתי בטיול הראשון שלי לחו"ל בשנת 1975 ומאז בכל ביקור שלי ביוון אני פוקד אותו. מנזר יפיפה מן המאה ה 11, עטוף בברושים ואורנים, מעוטר בעמודים יוניים ועל קירותיו פרסקאות במצב מצוין.

מנזר קסרייאני

פיראוס היא עיר שקטה ובטוחה ולכן נעימה יותר מאתונה ונמצאת במיקום טוב בדרך מהנמל ואל המעבורות. על הרחוב הראשי ממוקם נמל המעבורות לאיי יוון, לאורך הרחוב בתי קפה ומסעדות עם סובלאקי הפתוחים 24 שעות לטובת הבאים והיוצאים, שוק דגים ובשר וגם בארים ומסעדות עם נגנים וזמרים המשמיעים מוסיקה יוונית עליזה ושמחה כמעט עד אור הבוקר. מקום חביב למדי להמתין בו עד למועד השייט לישראל.

פגשתי במלון דלפיני את חאלד ומונה אשתו מערב הסעודית החוגגים יום שנה שישי לנישואיהם ושמחו לפגוש בפעם הראשונה אדם מישראל. הקשבתי לסיפורים שלהם על ערב הסעודית והם גילו התעניינות רבה בנעשה אצלנו. זוג חביב למדי.

ביום שני הקרוב אני מתוכנן לעלות על אנית משא בנמל לאבריו ולאחר שלושה ימים, עם עצירה בלימסול, אגיע ככל הנראה לנמל חיפה בבוקר יום חמישי ה 16 למאי.

חג שבועות שמח וטעים לכולכם

חירות, שיוויון ואחווה" ובעיקר… הרבה קור – צרפת"

הגעתי ל Calais בחוף הצרפתי לאחר כשעה וחצי שך שייט על "התעלה" ויצאתי לקטע היבשתי האחרון במסע ללא גינוני טכס או בדיקות גבול כלשהן. בקור מקפיא של 10 מעלות רכבתי בתוך נופי אזור קאלה הירוקים והיפים. נופים חקלאיים של גבעות ירוקות מעובדות למשעי, חלפתי בתוך עיירות קטנות ורדומות ולבסוף מצאתי מחסה מהלילה הקר במלון יקר אמנם אך מפנק. שינוי מרענן לטובה ולרעה, כספית, לאכסניות הנוער בהן ישנתי באנגליה. לאחר מנוחה ראויה המשכתי בדרך תוך שאני מנפנף לשלום לגנרל דאגלס הייג רכוב על סוסו. הייג היה המפקד העליון של חיל המשלוח הבריטי לצרפת במלחמה"ע ה 1. תחת פיקודו השנוי במחלוקת עד היום נפלו כ 2 מיליון חיילים בריטיים בקרבות החפירות המרים של מלחמה"ע ה 1.

חציתי דרומה את נהר הסיין על גשר מבטון דרוך (סוג של בטון מזוין) התלוי על כבלי מתכת גדולים בדמות מניפות. זה הגשר הראשון מסוגו בעולם והוקם לפני כ 35 שנים בלבד.

המשכתי בדרכים הכפריות של נורמנדי לצידם של מאות רוכבים שיצאו לכבישים על אופניים ואופנועים עם פרוץ האביב. לבסוף התמקמתי בחדר באחוזה כפרית במרכז אזורי הנחיתה של בעלות הברית במלחמה"ע ה 2. האזור כולו משמש מוקד עליה לרגל לרבים מצאצאי הלוחמים אשר לחמו כאן בשתי מלחמות העולם ונושאי השיחה בארוחות הבוקר הם בדרך כלל ההיסטוריה העקובה מדם של אבות וסבים ששרדו או נפלו כאן במחצית הראשונה של המאה הקודמת. זו גם מטרת ביקורי באזור זה. הוספתי לכך מספר אתרים קרובים וכאן אשהה מספר ימים.

המונומנט הזה שייך ללוחמי מלחמה"ע הראשונה – הרבה דם ידע האזור הזה של אירופה

כביקור ראשון שמתי לי ליעד מקום שהיה אצלי שנים רבות ברשימת האתרים לביקור Mont St. Michel – ההר המתנשא מעל מרחבי הגאות והשפל של חופי נורמנדי ובראשו עיירה קטנה המטפסת לעבר כנסיה. המקום הפך לאתר תיירות מאוד מבוקש בזכות הייחוד הנופי שלו ולא במעט הזכות הרבה מאוד סופרלטיבים אשר נכרכו בשמו. רכבתי כ 150 ק"מ ביום קר למדי ומצאתי עצמי בלב אתר עמוס במבקרים ובכלי רכב החונים במגרשי חניה ענקיים. הליכה רגלית של יותר מחצי שעה הביאה אותי לאורך סוללת עפר ארוכה עד למבואות ההר. הגעתי ביום שני שהוא היום ה'חלש' ביותר בשבוע ומחוץ ל'עונה' ועדיין היו שם אלפים רבים. להגיע לכאן בחודשי ה"גראנד ואקאנס" יכול להיות סיוט לא קטן. טיפסתי במעלה הרחוב היחיד בהר עד למבואות הכנסיה ושבתי על עקבי לעבר האוטובוסים המסיעים את המבקרים על גבי הסוללה לעבר מגרשי החניה. האתר כולו נמצא בתהליך של שיפוץ עמוק אשר החל כבר ב 2006 ויימשך עד ל 2014 ולכן הנוף הטיבעי 'מקולקל' עם גדרות וסוללות, פיגומים ואבק משאיות. לא התענוג הגדול בעולם… לאחר השיפוץ יוכלו המבקרים להגיע לאתר כאילו אין גאות ואין שפל והאי שהוא במחצית היום חצי אי יהפוך למעשה ללשון יבשתית באופן קבוע. אני מקווה כי זה השינוי היחיד שיחול כאן כדי לשמר את המראה הטיבעי והיפה של המקום.

גם אותיות בעיברית על הסכר המווסת זרימת נהר לעבר מונט סן מישל

בקור מקפיא רכבתי חזרה לעבר חדרי בחווה הכפרית והתכרבלתי בשמיכות החמות ללילה ארוך של מנוחה. הסיבה העיקרית ללשהות שלי בנורמנדי היתה ביקור בחופי הנחיתה של מלחמה"ע ה 2 – חופי D Day. יצאתי עם בוקר לכיוון החופים ובדרכי לשם עצרתי בעיר Bayeux לשם ביקור במוזיאון ה Tapestry. במוזיאון זה נמצאת יצירת מופת בקנה מידה עולמי – סיפור מסעו של ויליאם "הכובש" דוכס נורמנדי שיצא למסע מלחמה מעבר לתעלה אל אדמת אנגליה נגד הסקסונים בפיקודו של הרולד, שם הביס אותם בקרב המפורסם בשם "קרב הייסטינגס". האפוס ההיסטורי מתואר על גליל בד באורך של כמעט 70 מ' ועליו רקום הסיפור לפרטי פרטים. היריעה בת היותר מ 900 שנים נשתמרה באופן מדהים עד ימינו אלו.

מאפוס לאפוס – התקדמתי לעבר זירת הלחימה של מלחמה"ע ה 2 – חופי הנחיתה של נרמנדי. כאן, ב 6 ביוני 1944 עם שחר נחתו למעלה מ 150,000 חיילים, 6 דיביזיות בסיוע של יותר מ 10,000 כלי שייט ובחיפוי אוירי של אלפי מטוסים לאורך רצועת חוף של 80 ק"מ ב 5 חופי נחיתה כאשר המטרה היתה להפוך את המלחמה על פיה ולהביס את גרמניה הנאצית. לא אכנס לפרטים כי היריעה קצרה מלהכיל אך סיפור הנחיתה בנורמנדי הוא רק קצה קצהו של מבצע אסטרטגי, אופרטיבי וטקטי מורכב מאין כמוהו ובשורה התחתונה – הישג מפואר ששינה את פני העולם לשנים רבות, כך אני מקווה. התאריך המקורי למבצע Overlord נקבע לאור אילוצים רבים של הכוחות הלוחמים ל 5 ביוני אך מזג האויר רצה כי הנחיתה בפיקודו הכולל של גנרל אייזנהואר ובפיקוד על כוחות היבשה של גנרל מונטגומרי תתבצע רק ב 6 ביוני וכך נכנס תאריך זה לדפי ההיסטוריה וייזכר לעד כ D Day. עברתי בחופי "יוטה" ו"אומהה", הקרב בזה האחרון מתואר היטב בסרט "להציל את טוראי ראיין" שביים סטיבן שפילברג ובכיכובו של טום הנקס. עברתי בעיירה St. Mere. Eglise בה אחד הצנחנים, John Steels, מהדיביזיה המוטסת ה 82 נתפס עם מצנחו על מגדל הפעמונים של הכנסיה המקומית והשים עצמו כמת במשך שעתיים. הסצינה הזו מתוארת היטב בסרט "היום הארוך ביותר". עברתי בפוינט דו הוק – אתר תותחי 155 מ"מ על צוק נישא מעל החוף אותו תקפה יחידת קומנדו במבצע הירואי ולבסוף חלקתי כבוד לכמעט 10,000 חללי צבא ארה"ב הקבורים בבית קברות מטופח מאוד ממש על קו החוף, לא רחוק מ"חוף אומהה".

ה 82 יחד עם ה 101 נחתו בצניחה ובאמצעות דאונים מאחורי ה"החומה האטלנטית" של גנרל רומל כדי להקל על הכוחות הנוחתים בחוף
האנדרטה ללוחמי ה Navy של ארה"ב בחוף "יוטה"

הבונקרים של "החומה האטלנטית" הגרמנית שרדו עד היום – כ 12 מיליון טון של בטון וברזל…

10,000 חיילים נהרגו רק ביום הראשון של הנחיתה לבדו. פחות מאשר העריכו מראש

החלל הזה (כמו רבים אחרים) ידוע רק לאלוהים

לאחר הביקור המקיף בנורמנדי הקרה בתקופה זו אני מתעטף בכמה שכבות ביגוד ויוצא בדרך הקצרה ביותר אל אגן הים התיכון החמים יותר והביתה.

אלא שהדרך לא קצרה ומאוד קרה. לפחות עד האלפים, גבול צרפת איטליה. רכבתי בנתיב החוצה את צרפת בינות לשטיחי החרדל הצהובים, עיירות קטנות, פלגי מים ולא הנחתי את גלגלי ולו פעם אחת על הכבישים המהירים כי המחירים עבור הרכיבה בכבישים אלו מצטברים לסכומי עתק במונחי מטייל כמוני. הוריתי למכשיר הניווט להמנע מכבישי אגרה וכך הוביל אותי המכשיר מ Rounabout אחד לשני, מאות כאלו. אמנם מאט את קצב התנועה ומעלה את צריכת הדלק אך מאפשר רכיבה נופית יפיפיה מעיירה לעיירה וכמובן מאפשר את התצפית, גם אם לעיתים חולפת, על החיים ב"בנתיב האיטי", אנשים פשוטים שחיים בין כוס יין אחת לשניה כל שעות היממה, אנגלית לא מדברים אלא לעיתים נדירות מה שמחייב אותי להעיר את הצרפתית הרדומה שבי. לאור מזג האויר הקר והרטוב עצרתי באחת העיירות לשני לילות כדי לעבור בתחזית מזג אויר ראויה את האלפים ולא להקלע לגשם שעלול להיות מסוכן לרכיבה כאשר אני חוצה את המחסום ההררי בגובה של כ 2,000 מ'. ההימור הצליח.

"חירות, שיוויון ואחווה" – המוטו של צרפת

יצאתי עם בוקר קר ורטוב מאותה חניה בת 2 לילות ב Varennes Sur Allier. מזג האויר לא נראה מבטיח, חלפתי על פני Lyon, עברתי על פני נהר הרון החוצה את צרפת מצפון לדרום, עד לים התיכון והמשכתי מזרחה לעבר Grenoble הממקומת בכניסה לאזור האלפים. מרגע זה החלו השמיים להתבהר והטמפ' עלו. כמה נפלא היה לטפס במעלה Col de Lautaret המוכר לי משנים של צפיה ב Tour de France. על הכביש נרשמים בצבע שמות הרוכבים אשר הם אהודי האלפים הצופים באותו מרוץ אופניים אפי. המעבר בגובה של 2,060 מ' מוקף משני עבריו בשלג והמראות נהדרים אך המסלול יבש ופתוח למעבר בניגוד לאחרים שעדיין סגורים כמו מעבר ה Galibier המיתולוגי, אותו כבר עברתי יחד עם קובי שמואל במסע למרוקו. גלשתי לעבר Briancon ומשם ללא עיכובים לעבר המעבר האחרון לעבר איטליה ואני מעבר לרכס האלפים. זו היתה המטרה ומכיוון שהושגה עצרתי לקמפינג ראשון, מזה כמה חודשים, במזג אויר נוח למדי. פגשתי בזוג גרמני המטייל בלנד קרוזר של Toyota בכל העולם כבר כמה שנים והחלפנו חויות ממסעותינו. מכאן, מהרגע שעברתי את האלפים, הדרך תהיה כבר יותר נוחה ובהחלט יותר חמימה מצרפת הקרה.

קמפינג ראשון באיטליה

אנגליה – קומדיה של טעויות

בימים האחרונים בהם שהיתי בדאקאר מוטוס, בבואנוס איירס שמעתי יותר ויותר על התאונות המצערות שהתרחשו רק בימים האחרונים בדרכי פטגוניה לרוכבים לא מעטים. כאן, בדאקאר מוטוס שמעתי עליהן כי לכאן מתנקזות הבקשות להובלת האופנועים המרוסקים. לפחות 5 רוכבים שונים התרסקו בדרכי פטגוניה רק בשבועיים האחרונים בנסיבות שונות – 2 מיפגשים לא קלים עם משאיות, מפגש עם מונית בפינת רחוב ללא שדה ראיה, נפילה לא מוצלחת בחניה, נפילה אחרת בעצירה ללא רגלית צד בקרטרה אסטרל ועוד. כולן תאונות מצערות המסתיימות בדרך כלל בעצמות שבורות במקרה הגרוע. גורלי, ככל הנראה שפר עלי ואני מקווה כי לא יפנה אלי את גבו בקטע האחרון של המסע.

מלון הדרכים הנפלא של "דאקאר מוטוס" בבואנוס איירס

כולנו ארגנטינאים… עד שנגיע ללונדון

—————————————

קפיצה נחשונית  בת 12 שעות מעל לאוקינוס האטלנטי הביאה אותי, באחת, מהעולם הלטיני של דרום אמריקה לעבר המקור של הלטינו – מדריד של ספרד בדרך ללונדון. ספרד היא זו שאת מורשתה ניתן לחוות על פני מרחב גדול הרבה יותר מאשר זה של המורשת האנגלית. ייתכן כי אף מספר דוברי הספרדית בעולם עולה על אלו שדוברים אנגלית, לא בדקתי.

ה"עין" של לונדון מביטה בי מבעד לחלון

כך קורה כי בדיוק במלאות שנה למסע אני מנתק מגע מדרום אמריקה לאחר כ 70,000 ק"מ מאז יצאתי מהבית. 7 חודשים רכבתי, טיילתי ונהניתי לאורך כ 35,000 ק"מ, כ 3 חודשים במרכז אמריקה ועוד 4 בדרום אמריקה. החוויה הלטינו-אמריקאית היתה לי מאוד מיוחדת. זו פעם ראשונה שאני מבקר בחלק עולם זה ומה שהרשים אותי מאוד הוא ההבדל התרבותי העצום בין ה"מערב" האנגלי והאירופי לבין העולם הלטיני על עושרו התרבותי והמורשת ההיסטורית המפוארת של עמי מרכז ודרום אמריקה. לעיתים, זו מורשת מרה ועקובה מדם בעיקר מחמת הניסיונות הבלתי פוסקים של ממלכות ומדינות למצוץ את לשד עמי האזור העשיר בזהב, כסף, קפה ואוצרות טבע אחרים בתקופות שונות ועד ימינו אלה ממש. אני לא יכול שלא להזכיר שוב ושוב את היופי הנופי הנדיר של דרום אמריקה בעיקר – התלילות האדירה של האנדים יחד עם הרי גרניט נוראי הוד, חופי ים פראיים ומישורי פטגוניה הקשוחים והאין סופיים. כך גם העושר של החי והצומח. יותר מכל החוויה האנושית של המפגש עם בני המקום מצד אחד ועם חברי הרוכבים האחרים מכל חלקי העולם מהצד השני – שני אלו היו הדברים שיחרתו בזכרוני לשנים ארוכות.

דווקא בהקשר הזה של דרום אמריקה אינני יכול שלא "להסיר את הכובע", גם אם עשיתי כבר בפוסטים קודמים, בפני המאות והאלפים שרכבו כאן עד לפני 10 שנים בתנאים הרבה יותר קשים, דרכים לא סלולות, ללא GPS, ללא Wi Fi בכל מסעדה, תחנת דלק ומלון, בתשתית תיירותית פחות מפותחת, עם אופנועים פחות אמינים אבל עם הרבה העזה, אומץ לב ויכולת לאלתר פתרונות לבעיות שהתעוררו בדרך. שמעתי התבטאויות ברוח זה מרכבים רבים אחרים ואין לי אלא לתת לתחושתיהם ולתחושותי אני ביטוי הולם.

אחד מרבים שרכבו כאן בעידן של טרם הג'י.פי. אס, האינטרנט ואספלט במשורה

עבורי, ורנר היה השראה

———————————————–

בחרתי לעבור מארגנטינה לאנגליה דווקא ערב טכס קבורתה השנוי במחלוקת של 'גברת הברזל' הלא היא מרגרט טאצ'ר, זו שהחליטה על התגובה נגד החונטה הצבאית של ארגנטינה לאחר שזו האחרונה פלשה לאיי פולקלנד. ה'מאמי' הבריטית היתה לגברת ראש הממשלה הראשונה של בריטניה והשניה שזכתה לטכס קבורה ממלכתי, קדם לה רק ווינסטון צ'רצ'יל. כ 100,000 צופים צבאו לאורך מסלול הלוויה ויש כאלו שישנו לילה קר על המדרכות כדי 'לתפוש' מקום טוב. זכה להבלטה כאן בתקשורת ביבי נתניהו שהיה בין כמה אלפים של ראשי מדינה ונכבדים אחרים שבאו לכבד את זכרה.

שוטטתי ברחובות מרכז לונדון והצטיידתי במפות וספרות הדרושים לי בעיקר לפרק האנגלי של המסע גם אם לא יהיה ארוך במיוחד מחמת מזג האויר הקריר למדי עדיין. ייתכן בהחלט כי אשלים את ה'החוסר האנגלי' שלי בקיץ הבא. תענוג לא קטן לטייל בלונדון ובוודאי תענוג מוכר לרבים מכם ולכן לא אאריך יתר על המידה בעניין זה. העיר מעוררת קנאה בסדר והשקט השוררים בה, בתחבורה הציבורית הנפלאה, בניקיון ובאוירת החופש והכבוד ההדדי המצויים כאן. קל מאוד להבחין בערב רב התרבותי המהלך ברחובות, מוכר בחנויות ונותן לך שירות בכל פינה אך נראה כי הכל נעשה כאן מתוך כיבוד החוק וכבוד לשלטון. ייתכן כי זהו המצב רק במרכז לונדון אך זה מה שראו עיני.

כאשר הגעתי למסוף המטען של British Airways התקבלתי בסבר פנים יפות, מילאתי כמה טפסים, שילמתי סכום לא גבוה במיוחד עבר טיפול בשיחרור ממכס – כ 50 פאונד ועוד כ 70 פאונד עבור הטיפול במטען עצמו והמתנתי. יכולתי לעשות את השחרור מהמכס בעצמי אבל היה לוקח לי לפחות יומיים לקבל את האישורים הנדרשים. לאחר המתנה של כ 3 שעות נקראתי אל המחסן ושם על משטח שונה מאשר היכרתי מבואנוס איירס חיכה לי 'משהו' עטוף באופן לא מוכר לי…. GS 800 משנת 2012. לא רע אבל… לא האופנוע שלי. פניהם של הבריטים העלו סומק. פני שלי הלבינו מכעס ו…בודקים. אחרי כ שעה מגיע אלי ה'בוס' של ה Cargo ואומר לי בפשטות – "עשינו טעות גדולה" "זו טעות שלנו". התנצל ארוכות ואמר שיתקשר אלי בעוד זמן קצר. לאחר כשעתיים התקשר ואמר לי כי האופנוע שלי נמצא, הוא עדיין במחסני החברה בבואנוס איירס וישלח רק יום לאחר מכן וכן הוא מזמין אותי למחרת כדי לקבל הפיצוי שמגיע לי. הסתבר כי הם העמיסו בטעות אופנוע שהיה מיועד לארה"ב והיה שייך למטען של חברת תעופה אמריקאית על הטיסה שלהם ללונדון. כך שכרגע יש שני אופנועים 'תקולים' עם בעלים מאוכזבים.

כך ארע שהזדמן לי יום פנוי לביקור האוניברסיטאית הידועה – אוקספורד. לפני שיצאתי לשם עוד עברתי שוב במשרדי המטען של בריטיש, זיכו אותי בדמי הטיפול שגבו ממני יום קודם ושוב התנצלו. הבטיחו לי בכל דרך אפשרית כי מחר, שבת, אקבל את האופנוע שלי כאן, בלונדון. עליתי על אוטובוס ויצאתי לביקור נפלא באוקספורד – עיר שהיא, יותר מכל, אוניברסיטה עם 38 קולג'ים במרכזה. אוניברסיטת אוקספורד המתגאה בבוגריה כמו מרגרט טאצ'ר, ביל קלינטון, דיויד קמרון, טולקין ועוד נמצאת בתחרות תמידית עם קיימברידג' על מספר פרסי הנובל שזכו הבוגרים השונים, כמה ראשי מדינה יצאו מכל אוניברסיטה והתחרות ביניהן מגיעה אף למרוץ הסירות המסורתי מדי שנה. על ביל קלינטון מספרים כי כסטודנט הוא נראה כאן, בבר המקומי, מחזיק בסיגריה של מריחואנה וכנשאל על כך כאשר נבחר לנשיאות ארה"ב השיב כי הוא "לא שאף" אלא "רק החזיק את הסיגריה" בידו. מזכיר תשובה דומה שלו בעניין אחר. במוזיאון של היסטורית המדע נמצא לוח ועליו בגיר לבן, כתב ידו של אלברט אינשטיין, שנתן כאן 3 הרצאות בתחילת שנות ה 30 במאה הקודמת. כתב היד הוא מהרצאתו השניה כאן.

"גשר האנחות" (אחרי מבחן..) באוקספורד

הלוח של אינשטיין

השכם בבוקר למחרת יצאתי למסוף המטענים המוכר לי כבר כל כך טוב כדי לפגוש את "מור החמור" מתוך תיקווה שאכן הגיע הפעם כראוי מבואנוס איירס. קיבלו את פני במאור פנים – "הגיע" אמרו. המתנה של עוד כשלוש שעות ונקראתי לאסוף את האופנוע. אותו מלגזן שהביא לי את האופנוע הלא נכון הביא הפעם את ה"חמור" הנכון עם חיוך של מיליון דולר. נפגשנו בשימחה הדדית, קילפתי מעליו את הניילונים, חיברתי מצבר, הגבהתי משקף, אירגנתי מחדש את הארגזים לתצורת רכיבה, התקנתי ג'י. פי אס. ויצאנו לדרך.

חששות מרכיבה בצד שמאל נעלמו במהירות מפתיעה. לא מעט עזר לי בכך מכשיר הניווט היעיל שלקח אותי סביב הכיכרות המרובות בכיוונים הנכונים. פגשתי בתחנת דלק את Robin על "טריומף טייגר", שוחחנו על אופנועים ומסעות עם הבטחה להפגש בעתיד בישראל. התקדמתי מערבה לכיוון Devon, עצרתי לביקור קצר אך מרשים למדי באתר Stonehenge – אותו אתר בן 3,000 שנים שבו מסודרות אבני ענק במעגל שעד היום מתקשים לפענח המטרה לשמה הוצבו אבנים אלו. האם זה שימש אתר זה לפולחן? אתר קבורה? אתר אסטרונומי? מספר התיאוריות, לדעתי, הוא כמספר האבנים באתר.

המשכתי מערבה לאורך כביש 303 ונכנסתי למחוז Devon יפה הנוף שעליו נכתב כי כל מחוזות אנגליה צריכים לקנא בו על יופיו הרב. מחוז עם גבעות ירוקות נישאות, נחלים, כפרים קטנים וחוות הפזורות בעמקים וביניהם. יותר ויותר נכנסתי לרכיבה בכבישים הולכים וצרים, לאורכם עשרות ק"מ של אותן גדרות שיחים – Hedges. חלק מגדרות אלו הנראות ממש כחומות בלתי עבירות הוא בן מאות שנים. פעמיים בשנה הן עוברות גיזום המיישר את קצותן למבנה מלבני המתנשא לגובה. לעיתים מתירים לכמה שיחים לצמוח עד כדי עץ נישא וכך נוצרות מעין מנהרות של עצים ושיחים בינים רכבתי בזהירות רבה.

לאחר כמה עשרות ק"מ הגעתי לעמק הנפלא בו גרים איריס ודיויד בעלה יחד עם דילן הכלב. ילדיהם, ליאן ואדם כבר פרחו מן הקן והם מתחילים את חייהם העצמאיים בלונדון. 4 ימים נפלאים ביליתי כאן, חלקם יחד עם דיויד וחלקם עם איריס. טיילנו על הגבעות הסמוכות לביתם יחד עם דילן, בין בתים הבנויים על עצים או ממוקמים באוטובוסים ישנים, בחופי הים הנפלאים הנמצאים לא רחוק, לאורך נהר ה Dart, בעיירה Totnes, הלכנו הופעת סיכום של נגנים מקצועיים שסיימו יחד שבוע של סדנה מוסיקלית. 4 ימים נפלאים עם ארוח חם וחברי והרבה זכרונות עבר משותפים. איריס מפליאה עשות בסדנת הקרמיקה שלה ביצירת אריחים המעוטרים במשפטים מתוך שירה עיברית ושירה אנגלית ולא עומדת בקצב ההזמנות ליצירותיה. מזג האויר מפתיע לטובה וממש משתנה מיום ליום ככל שמתקדם האביב כאן עם פריחת המגנוליה והדובדבן ולבלוב כל הצומח האחר.

ביתם של איריס ודיויד בדבון

עבודה של איריס המוצגת במרכז המיסחרי בצהלה – מקום הולדתה

ממחוז דבון בדרום מערב האי הבריטי אני מסמן את הדרך הביתה. מכאן כל ק"מ של רכיבה יקרב אותי לנמל חיפה. יצאתי לאורך החוף הדרומי של אנגליה לכיוון מערב. בחרתי לרכב בדרכים כפריות ולא בדרכים המהירות. ההתקדמות אמנם איטית יותר אך דרכי לא אצה לי. לעת אחר הצהריים ירד ערפל סמיך על אזור החוף אך הדרך שנותרה לי לא היתה ארוכה מדי.

התמקמתי באכסנית נוער בעיירה קטנה בשם Lulworth – בסיס יציאה מוצלח לנופי החוף של "חופי היורה" – The Jerrasic Coast, חוף המתעד לאורך כ 80 ק"מ – 185 מיליון שנים של גיאולוגיה ושמו ניתן לו בזכות המאובנים הרבים אשר ניתן למצוא לאורך מצוקי החוף. עם בוקר ירדתי לכיוון נקודת "ראשית השבילים" והערפל מאמש עדיין רבץ על היקום סביבי. משכתי מעט זמן במרכז המבקרים המעניין למדי המתאר ומסביר את תהליכי הגאות והשפל, תהליכי הווצרות התופעות הגיאולוגיות הדרמטיות של החוף שהן תופעות יחסית צעירות ועוד. לבסוף החלטתי לצאת לכיוון השבילים למרות הערפל. העקשנות משתלמת לפעמים. הערפל שרבץ על החוף התרומם וצוקי החוף המשוננים נגלו בכל הדרם. שמתי פעמי לעבר Durdle Door, קשת סלעית היורדת אל הים מצוקי החוף. לאורך החוף עוד תופעות רבות אחרות אך זו בהחלט המרשימה מכולן ומושכת עשרות אלפי מבקרים בשנה.

יפה היה לראות כי למרות שלאורך החוף קיימת מערכת שבילים מאוד מפותחת הכניסה מותרת רק להולכי רגל ואכן לא היה בנמצא אף לא "פורע חוק"  על טרקטורון או אופנוע שטח ואפילו לא אופניים. כאשר מותר רק להולכי רגל – אין חריגות בעניין ואין "משחקים" או אף 'קריצות' בעניין זה. לא רחוק מהחוף מצוי מטווח של הצבא הבריטי וקולות הירי נשמעים למרחוק. יכולתי לעצום את עיני ולראות עצמי בכמה נקודות חוף בישראל עם אותם הקולות.

מפתיע היה לגלות כי בהוסטל אנגלי אין Wi Fi כי גם יום לאחר מכן לנתי בהוסטל לפני החציה של ה"תעלה" לעבר צרפת וגם שם לא היה יכולת להתחבר לרשת. ביקור נוסף אותו ערכתי לאורך החוף היה יום אחד מאוחר יותר לכיוון Old Harry Rock – צוקים של גיר לבן בגובה של עשרות מטרים המצויים לאורך החוף שגם הוא קיר בן עשרות מטרים של גיר לבן. החוף כולו באזור זה של אנגליה נתון להשפעות של האירוזיה הימית ולכן מקבל צורות שונות ומשונות מה שהופך אותו לחוף מאוד יפה לטיול ולצילום.

במהלך הרכיבה הקשבתי ל BBC באמצעות מערכת ה"קארדו" והיה מעניין לשמוע כי מציינים את הטמפרטורות בצלסיוס ופרנהייט גם יחד. הבריטים "נפתחים" לעולם, "חדשה מרעישה". על כל פנים העובדה כי ציינו טמפ' בצלסיוס לא גרמה לטמפ' לעלות ובהחלט עדיין קר מאוד לרכב כאן, בשבוע האחרון של אפריל וכשיורד גשם מדי פעם התחושה באמת לא נעימה. גם כאשר נדמה היה לי כי אני לבוש היטב, לאחר כמה עשרות ק"מ הגוף מאבד מחומו ו'תחושה קרה' עוטפת אותי. בעוד חודש יהיה כאן הרבה יותר טוב. זהו הזמן לעזוב את האי הבריטי לכיוון היבשת האירופית ולמשוך דרומה לעבר הים התיכון.

בבוקר קר כקרח רכבתי לעבר Dover אותה עיר קטנה לחוף "התעלה האנגלית" או "תעלת לה מנש" בשמה הצרפתי. עיר ששמעה יצא למרחוק בזכות היותה יושבת למרגלות "הצוקים הלבנים של דובר" בנקודה הצרה ביותר של "התעלה" שהיא למעשה המיצר הימי המפריד בין צרפת לאנגליה. מדובר יש כמה אפשרויות לחצות התעלה. ניתן כיום לחצות באמצעות ה"יורוטונל" (EuroTunnel) מתחת למים וניתן ברבע המחיר אך ב"זמן משולש" לחצות על מעבורת לCalais או Dunkirk. רגע לפני שעליתי על המעבורת עוד טיפסתי לתצפית מעל "הצוקים הלבנים" – אותו אייקון נופי מפורסם שהיה מקור לאושר או לכאב תלוי בנסיבות ובעיני המתבונן. אם היו אלו הטייסים הבריטיים ב"קרב על בריטניה" שיצאו להגן על לונדון מגלי ההפצצות הגרמניות במלחה"ע ה 2 או אותם הטייסים שחיכו בחירוק שיניים ולב דופק לראות את הצוקים מרחוק כאשר חזרו מחוררי כנפיים או עם מנועים עשנים מקרבות האויר באירופה. אותי ליוו סיפורים אלה בילדותי ורציתי כל כך לראות את אותם "הצוקים הלבנים של דובר". היום ראיתים והם בהחלט מרשימים למדי.

 The white cliffs of Dover

להתראות ביבשת

חזרה "אפורה" מברזיל הצבעונית, דרך אורוגוואי, לבואנוס איירס – סוף הפרק הדרום אמריקאי

לאחר 3 ימים אפורי מזג אויר יצאתי מריו לדרך הארוכה, כ 2,500 ק"מ לעבר בואנוס איירס. גשם דק אבל עקשן ליווה אותי לאורך של כ 200 ק"מ והתקדמתי עד לפאתי סאן פאולו – העיר הגדולה ביותר של ברזיל והמרכז העיסקי של המדינה הענקית. חציתי את המרחב העירוני הענק והמשכתי דרומה דרך פקק של עשרות ק"מ עמוס במשאיות כבדות. מזג האויר הולך ומתקרר כאן בדרום אמריקה ככל שאני מדרים והחורף מתקרב. אם עד לריו הטמפרטורה נעה סביב ה 30 מעלות, עתה אני רוכב בקרירות של 21 עד 24 מעלות ובבקרים אני מתחיל את היום עם 15 מעלות, הרבה יותר נעים.

"מיתרים" בכניסה לסאן פאולו

כאשר מגיע סופ"ש ארוך בזכות חגיגות לכבודו של 'איזה קדוש' יוצאים 'המוני ברזיל' ברכביהם הפרטיים, אלו שפוקקים את הערים בימי העבודה, אל עבר החופים ועיירות הנופש ואז מתחילים הפקקים על הכבישים לאורך החופים. אלא שעם עומסי התנועה מופיעים יד ביד גם אי שמירת מרחק, עקיפות מסוכנות, מהירויות לא הגיוניות וכמובן גם התאונות ואני ביניהן וכל מה שאני רוצה הוא 'להגיע הביתה בשלום'. צלחתי בשלום את הטרוף המוטורי הזה ואני ממשיך דרומה בכבישים יותר פנויים.

גם אופנועים עומדים בפקק… רק אני עוקף בשול לפעמים…

ככל שאני מדרים היום מתקצר לכן אני מתחיל מוקדם וכבר בשעה 3 אני מחפש חניון ללילה. יש שאני מוצא בניסיון ראשון מקום ראוי ויש שלוקח לי לעיתים שעתיים למצוא מקום סביר. אני נזכר בהנאה בימי סיביר, אלסקה ופטגוניה כאשר חופש הבחירה לא היה קיים כלל. כל מקום שקרא לעצמו "הוטל", שם היה ביתי ללילה.

האם אנחנו, הגמל ואני, מתחילים לגלות סימני עייפות החומר? מכיוון שבדרך צפונה עליתי באחד המעלות היותר מרשימים לכיוון ההרים של טרה סנטה ואז הוא היה מעורפל לגמרי אמרתי, מכיוון שאני בדרך דרומה ואעבור לא רחוק ממנו אנסה שוב את מזלי. ובכן, ראשית פתחתי את היום לכיוון המעלה בטעות ניווט של כ 20 ק"מ, חזרתי על עיקבותי ותוך כדי כך גיליתי כי לוח המהירויות במד המהירות רוקד  לו במקומו באורח מוזר. תופעה מוזרה שאצטרך לבדוק אותה במוסך היבואן בהקדם. מקווה כי רק השתחרר שם משהו ולא יותר מכך. מצאתי את הדרך הנכונה שנראתה מרחוק כפנויה מעננים הפעם אלא שכאשר התקרבתי, שוב נתקלתי בערפל, אמנם יותר גבוה מהפעם הקודמת אך התצפית על המעלה היתה  "סגורה" לחלוטין. פגשתי למעלה עשרות רבות של אופנוענים, כולם באו להתאכזב כמוני. לאחר המתנה של כשעה החלטתי שהיא חסרת טעם וירדתי חזרה לעבר כביש החוף לכיוון פורטו אלגרה. לאט לאט חשתי יותר ויותר בכאבי כתפיים מטרידים. אין לי ספק כי הסיבה היא עייפות ההולכת ומשתלטת עלי. נכון יהיה לי קחת כמה ימי מנוחה כללית מהרכיבה לפני שאגיע לנקודה לא רצויה של כאב

זריחה בדרום ברזיל

מעלה Serra do Rio do Rastro במדינת סנטה קתרינה – בהיר למטה ומעורפל למעלה

לאחר כחודש וחצי וכ 12,000 ק"מ בברזיל הענקית הגיע הזמן לעזוב לכיוון אורוגוואי וזאת לאחר שראיתי רק קטע לא גדול של המדינה, עצומת הממדים הזו. בתוכנית המקורית לא היתה ברזיל בהיקף שכזה אבל כל תוכנית,כבר אמרנו, היא בסיס לשינויים ובטח במסע כזה. אוסטרליה ירדה מהתוכנית אך במקום סיבוב באוסטרליה ואולי גם ניו זילנד סידרתי לי סיבוב נפלא בברזיל.

עוד כמה מאות ק"מ בדרום ברזיל ועוד 2 לילות באזור הספר המדינתי של ברזיל, בנוף שהלך ונעשה שטוח יותר ויותר אבל עדיין ירוק הגעתי לעבר מעבר הגבול לאורוגוואי המוכר לי מהכניסה לברזיל. למדתי כבר לחוש את קירבת הגבול, התנועה נעשית יותר ויותר דלילה, גם נקודות הישוב, הדרכים מתוחזקות בדרך כלל במצב סביר כי אלו דרכים המשרתות תנועה בינלאומית של כניסה ויציאה אבל התחושה הכללית היא של משהו שהולך ונגמר לפני שמתחיל ה'משהו' החדש של המדינה האחרת. המצב בצד השני של הגבול הוא בדרך כלל תמונת ראי של מה שקורה לפני המעבר. משני הצדדים אוירה מאוד מינורית מהולה בעצב ובשקט מאוד מוחשי. התרגלתי לכך כבר בעשרות מעברי גבול בחלקי עולם שונים. 

בתדלוק אחרון לפני מעבר הגבול, כדי להיפטר משארית המטבע הברזילאי, פגשתי את אלחנדרו ממונטוידאו, רוכב על הארלי, משטרתי לשעבר, מנוע של 1400 סמ"ק משנת 98. גבר חביב למדי, יחד רכבנו אל היציאה מברזיל שם בהליך קצר החתמנו כל שדרוש ועוד לפני היציאה עברתי תחקיר מטעם משרד התיירות של ברזיל על רשמי והתנסותי במדינה. כנראה חלק מן המאמץ לשיפור שעושים כאן לקראת ארועי הספורט הגדולים שתארח ברזיל בשנים הקרובות. חלקתי שבחים ומחמאות לשהותי בת החודש וחצי כאן דווקא ביום בו התפרסמה ידיעה מאוד לא נעימה על אונס תיירת לעיני בן זוגה במיניבוס בריו דה זנירו. העיר שהתרשמתי כל כך טוב מהשיפור בתחושת הביטחון בה. צחוק הגורל.

לוגו חדש של ברזיל – שילוב של צבעי הטבע האופיניים לברזיל

הכניסה לאורגוואי התגלתה להפתעתי כקשה יותר ממה שציפיתי. איפה הביטוח? אין ביטוח. נסעתי לעיר הקרובה Chui, עיר המחלקת את רחובה הראשי בין ברזיל לאורוגוואי. סבבתי בין הסוכנויות השונות לאופנועים וביטוח ואין פתרון לבעיה שלי.

רחוב 'בינלאומי' ב Chui – מימין ברזיל ומשמאל אורוגוואי

לאחר כשעתיים חזרתי למעבר הגבול ואיש המכס נתן לי להיכנס על סמך הפוליסה שיש לי לביטוח בריאות. Gracias. רכבתי דרומה תחת שמיים קודרים ורוח צד עד ל Punta Del Diablo, עיירת נופש לחופו של האטלנטי, שם ביקרתי לפני כחודש וחצי בדרך צפונה.

"העונה" כאן חלפה. אחרוני הנופשים וגלשנים על כתפיהם עוזבים את המקום, הוסטלים נסגרים. בתקופת החורף זו עיירת רפאים ואילו בקיץ כ 30,000 מבקרים נמצאים כאן. מצאתי די בקלות מקום בהוסטל Compay שהיה מלא עד אפס מקום בביקורי הקודם כאן. מזג האויר כמעט חורפי , אפור, מעונן, קריר ומדי פעם יורד גשם דק. בכל זאת אתעכב כאן יומיים או שלושה עד שתעבור החזית הקרה והרטובה מאוד של מזג האויר ואוכל לרכב בתנאים סבירים את 600 הק"מ האחרונים לבואנוס איירס.

"נטוש"

מזג אויר לא רגיל לעונה דבר אחד ותשוקות גולשי הגלים הם דבר אחר. ירדתי לסיבוב צהריים ברחובות העפר הנטושים של ה'פונטה' לעבר החוף. החופים אכן ריקים מאדם וחול הים נישא באויר ומסמא את העיניים אך הגולשים בשלהם – עם בגדי גלישה ובלי הם דוהרים אל המים הקרים כאילו אחז בהם השד. רגליהם על הגלשן וידיהם אוחזות ברצועות מצנח הרחיפה המטיס אותם בעזרת הרוח מעל כרבולות הקצף של הגלים הסוערים. מהפנט היה להביט בהם ולהתרשם ממה שנראה כאומץ לב לא קטן, לפחות בעיני המשתאות. הם רוכבים על הגלים מצד אחד של החוף לעבר הצד האחר הלוך ושוב במהירויות מרשימות. למעט הפעילות המאוד נמרצת של החבר'ה הצעירים הללו לא נראה בעיירה דבר וחצי דבר.

"האמיצים" שעדיין גולשים וסירות הדיג השובתות מחמת חוסר סועדים

כאשר גיליתי, כי אין לי די מזומנים בכיס כדי לאכול כאן כמה ימים וגם לשלם עבור ההוסטל בתום אותם הימים והכספומט היחיד בעיירה מושבת, רתמתי בחוסר חשק, תחת שמים מטילים אימה בצבעם, את הגמל ויצאתי לתור אחרי מזומנים. העיירה הקרובה נשמעה מבטיחה, יש כספומט אבל גם הוא… לא עובד, לא נורא יש עוד מכשיר במרחק של 12 ק"מ נוספים, רכבתי… גם הוא מושבת, עוד 23 ק"מ לעיר הגבול שרק אתמול חלפתי בה בדרכי ל'פונטה', עומד בתור לכספומט שיודע לתת פסוס אורוגוואים, ניסיון אחד, שני.. לא מוצלחים, כמובן, שכחתי כי צריך להקיש גם קוד אישי בן 4 ספרות… בקיצור סיפור ארוך על עניין פשוט שנגמר ברכיבה שמחה בגשם סוחף ועם מזומנים בכיס. על זה כבר נאמר כי "קל הרבה יותר ללכת ברגל על יד עגלה עמוסה מאשר לרכב על ריקה" – ויודע זאת כל "חקלאי פיקח".

נגזרה עלי בטלה מאונס, אותה אני מנצל כאן בהוסטל להשלמת חוסרי כתיבה לבלוג ולוואלה, בטלה שמקורה בסופת גשם אדירה המתקדמת לעבר צפון אורוגוואי. מהסופה הזו ניספו, בעיקר בטביעה בביתם כבר מעל 50 איש בבואנוס איירס אתמול. עוצמת הגשם הגיעה בבואנוס איירס ובעיר לה פלטה הסמוכה לה ל 400 מ"מ בתוך שעתיים!!

"המנעול" הטוב ביותר שקיים לאופנוע – הכיסוי

לעומת זאת כאן ב'פונטה' מזג האויר מתבטא בגשמים פזורים, רוח קרה, שמיים קודרים וים גועש המספק גלים גבוהים לגולשים וסצינות חוף דרמטיות לצילום. כך עשיתי, כלומר לא גלשתי על הגלים אבל צילמתי את הגולשים ומשתאה הבטתי ברוח "איך הוא יחד עם המים, מפרקים את הסלעים" כמילותיו היפות של נתן יונתן ב"הרדופים". 3 ימים סוערים ביליתי ב'פונטה' ועוד יום אחד מעט רגוע בעיירת הרפאים. יום לפני סגירת ההוסטל יצאנו לאכול, כל שוכני ההוסטל – דניאל ממונטוידיאו בן ה 25 המנהל בכשרון רב את המקום, מרגריטה הצעירה העובדת בריו גייגוס אשר בפטגוניה ובאה 'לתפוס' קצת שמש שאיננה כאן ואונה, מטיילת מדרום קוריאה השוהה בבואנוס איירס.

"הרוח, איך הוא יחד עם המים מפרקים את הסלעים" (נתן יונתן)
ארוחת פרידה מ'פונטה'

ילדים בתלבושת אחידה יוצאים מבית ספר באורגוואי

לחם – רק על המיגוון בעולם יכולתי לכתוב פוסט נפרד – לחם באורוגוואי

לאחר 4 ימים ב"כיף השד" הרמתי עוגן דרומה ובמזג אויר קר למדי ובליווי רוח צד עזה הסוחטת את הדלק מהמיכל בקצב גבוה רכבתי כ 500 ק"מ דרומה ומערבה, דרך מונטווידיאו, לעבר נקודת המעבר לבואנוס איירס, העיר "קולוניה דל סקרמנטו" על שפת השפך המאוד רחב של נהר לה פלאטה והתמקמתי ב Sur Hostel (הוסטל הדרום).

מקור הבשר המשובח של אורוגוואי

מיתרים וכיכרות במונטווידיאו

מנוחה ליגע בהוסטל הדרום, קולוניה

קולוניה עצמה היא עיר מאוד תיירותית בזכות היותה תחנת מעבר למגיעים במעבורות מבואנוס איירס לעבר אורוגוואי וברזיל וגם בזכות עברה ההיסטורי כמאחז פורטוגזי ולאחר מכן מאחז ספרדי. יש בה מגדלור עתיק בן כ 200 שנה ורובע עתיק, יפה למדי אשר חלקו מוקף בחומה קלילה. הרובע העתיק הוא המקום עבור התיירים והמבקרים ומחוצה לו עיירה מודרנית רגועה ונעימה עם מקומות לינה ובתי אוכל רבים מאוד וכמובן כל שאר השירותים להם נזקק התייר המגיע לכאן.

הזדמן לי בערבו של יום לאחר "ארוחת פרידה" בשרית למדי מדרום אמריקה, להצטרף ל'מופע צועד' של להקת מתופפים מקומית שקצב התיפוף שלה חודר ממש לדם ומניע את הרגליים כמעט בלי משים.

עם בוקר ירדתי לנמל ועליתי על המעבורת החוצה במשך שעה תמימה את נהר הלה פלאטה המאוד רחב בנקודה זו, לעבר בואנוס איירס. בדרך פגשתי את פיליפ, רוכב, בריטי במוצאו, החי בהולנד אשר גם הוא סיים 9 חודשי מסע בשתי האמריקות וגם הוא משתמש בשירותם של סנדרה וחביאר כדי לשוב ישירות להולנד עם הסוזוקי 650 שלו. יחד הגענו ל"דאקאר מוטוס" לאחר הליך מחויך וקצר במכס הארגנטינאי עם הנחיתה בבואנוס איירס. הדבר הראשון שהמוכסים הארגנטינאים סיפרו לפיל, בלא מעט סיפוק, לאחר ששמעו כי הוא בריטי במקור, כי "גברת הברזל", מרגרט טאצ'ר הלכה לעולמה. זו הגברת שקיבלה את ההחלטה להלחם בארגנטינאים שניסו להשתלט על איי פולקלנד.

פרח הטיטניום בגן היפני בבואנוס

סנדרה וחביאר ובנם ג'וליאן קיבלו פני בשמחה רבה וההרגשה היא כמעט ביתית כאן במשכנם הדל אך המאוד מספק. יחד עם סנדרה בדקתי במהירות האופציות העומדות לרשותי ולאור מחירי ההובלה של ה'גמל' והטיסה שלי החלטנו שאנו נישארים עם היעד המתוכנן של לונדון. גלישה מהירה באינטרנט לרכישת כרטיס טיסה עבורי ליום שני, שבוע מהיום, פניה מהירה לרכישת ביטוח לאירופה ואני כבר עומד להתחיל את "הלג" האחרון במסע. הכל נעשה באינטרנט – כרטיסי טיסה, ביטוח – כל כך קל. לאחר ארוחת ערב ביתית עם פיל נודע לנו כי זוג אמריקאי עומד להגיע לכאן ב"חצי הלילה" עם אופנוע לאחר תאונה. לאחר כמה שעות המתנה נעצרה על יד במוסך משאית של הובלת רהיטים ובה סומה והואה – זוג נשוי מבוסטון שהיו בדרכם עם GS 1200 מאושוואיה לבואנוס איירס. במהלך עקיפה של מספר משאיות כבדות כ 1800 ק"מ מדרום ל'בואנוס', נהג אחת המשאיות, 'פול טריילר', החליט שהוא יוצא לעקיפה של משאית לפניו. הוא עשה זאת מבלי להבחין שהוא נעקף באותו הזמן על יד האופנוע. התוצאה אופנוע שניסה להתחמק אל השוליים המלאים באבנים, כמובן התרסקות כואבת, נזק לאופנוע וגם כמה פציעות קלות ביותר לשני בני הזוג. הם היו לבושים ומוגנים היטב ולכן הנזק הגופני שלהם היה מינימלי. יחד, כ 4 איש הורדנו את האופנוע מהמשאית המאוד גבוהה אל הקרקע וההמשך היה כבר יותר פשוט. מיקרים כאלו קורים לא מעט אך הם המיעוט שבמיעוט' Shit Happens.

סנדרה מתדרכת את Phil ו Alicia בדבר ביצוע ההובלה ליעדיהם. פיל להולנד ואליסיה לקייפטאון

ראיתם פעם איך 4 גברים מורידים בידיים אופנוע כבד ממשאית?

החלפת שמן אחרונה במסע – חביאר נראה מבסוט לבצע הג'וב

הואה וסומה חבושים ומחייכים – הארוע שלהם הסתיים למזלם הרב ללא נזק כמעט

במשך יומיים הייתי עסוק עם משלוח האופנוע על פי ההוראות המאוד מפורטות ומדויקות שקיבלתי מסנדרה. במהלך היום הראשון רכבתי למסוף המטענים בשדה התעופה הבינ"ל של בואנוס איירס Ezeiza. שם במהלך כשעתיים הכנתי את ה'גמל' למשלוח. קיפול מגן הרוח, הורדת המראות, ניתוק המצבר וארגון הארגזים וציוד הרכיבה על משטח קטן. היה מצחיק לראות את שני המשטחים על ריצפת המסוף מחכים לשני האופנועים – שלי ושל מייקל, בחור מארה"ב. במבט ראשון שני המשטחים נראו כמו קרקעית של 'ארון מתים'. זו היה ההקשר הראשון שעלה לי בראש כאשר ראיתי אותם. מהר חלף ההקשר הזה ומצאנו עצמנו עסוקים בקשירות, ארגון ועטיפה בניילון במהירות ובמקצועיות. נפרדתי מהגמל הנאמן שלי וחזרתי למרכז העיר ומשם להוסטל שלי בדאקאר מוטוס. בערב הגיעו עוד שני אוסטרלים בעל ואישה, שניהם רכובים על צמד של KLR. אותו אופנוע נפלא שלא מייבאים יותר לארץ ולא ברור לי מדוע. Hua האמריקאי שנולד בוייטנאם, הבחור שנזרק מהכביש על יד המשאית יחד עם אשתו, התגלה כשף לא רע בכלל והוא מכין לנו כאן ארוחות ערב נפלאות. אנחנו מוסיפים לכך יין והשיחות נמשכות עד מאוחר למדי.

70,000 ק"מ מאז יצאתי משערי משמר הנגב, 50 אלף מתוכם באמריקות
עטוף ומנוילן  - חנוט הגמל למשלוח

אולם עמילי המכס במסוף המטענים – כולם עם אותן ה"מזוודות"

ביום השני ירדתי לעיר כדי לשלם עבור ההובלה. התשלום – כ 2,000 דולר אמריקאי. החלפה של דולרים ב'שוק הכחול' לפזוס מקומיים מוזיל את ההובלה ב 35% לערך, חיסכון של כ 700 דולר. המסחר הזה של דולרים מתנהל כאן ברחובות באין מפריע. כולם יודעים על כך ואיש לא עושה דבר בקשר לכך. אלפי דולרים ביום נעלמים מהשוק הגלוי ומוצאים דרכם לעסקאות במזומנים. הנפגעת העיקרית היא המדינה שמערימה עוד ועוד מכשולים על אלו המבקשים להצטייד בדולרים. אדם היוצא לחו"ל מכאן צריך לקבל אישור מרשות שלטונית ליצאתו ורק כך יכול למשוך מט"ח מהבנק והסכום מוגבל ל 100 דולר אמריקאי ליום. מזכיר תקופות אחרות בישראל.

התשלום בוצע במהירות וביעילות ועתה רק נותר לראות אם ההובלה עצמה תבוצע כראוי. נותרו עוד 3 ימים "לשרוף" בבירת הטנגו ומכאן הדרך היא ללונדון, דרום אנגליה לביקור של חברים ומשם דרף חופי נורמנדי הביתה.

שיטוט רגלי ברחובות בואנוס איירס, המחשבות כבר על לונדון…

להתראות חברים. חג עצמאות שמח לכולם

חסל סידור פסח' בברזיל – בשנה הבאה בירושלים'

יצאתי לסאלבדור בשעה מאוחרת יחסית, כ 400 ק"מ בדרך עמוסת משאיות וסואנת למדי ככל שהתקרבתי לאזור החוף האטלנטי. בשלב מסוים של הרכיבה עצרתי ל'בשר על האש' עם מיץ אננס טיבעי. האנשים כאן שותים את המיצים (Sucos) הרבה יותר מאשר את כל המשקאות המוגזים שתרומתם לבריאות מוטלת בספק. בחום כבד המשכתי לרכב והעייפות פשוט השתלטה עלי. ראיתי פנצ'ריה עם צל וכמה ספסלים ועצרתי. יצאו אלי האבא והבן – "אין בעיות" אמרתי, "רק עייף ורוצה לנוח". האבא מייד הורה לבן לפרוס עבורי מחצלת בחדר יחד עם הצמיגים הישנים אך מוצל ויחסית קריר, ריפדתי את המחצלת במעיל הרכיבה ו'התעלפתי' לשינה עמוקה של שעה. לאחר שהתעוררתי הרגשתי רענן לחלוטין. הבן קיבל סוכריה, האבא סיכת ישראל ואני כארי יצאתי לרכיבה ולקראת ערב נכנסתי לפאתי סאלבדור.

השמש חיכתה לי עד שקיעתה ולאור שקיעה יפה גלשתי מטה לעבר רצועת החוף של העיר. מייד התעוררה בי  התחושה כי אני ב'מקום אחר'. העיר כל כך שונה מריו דה ז'נירו ולבטח מברזיליה. עיר מאוד עממית, הרבה מן החיים כאן מתרחש ברחוב. דוכני אוכל, מוזיקה קיצבית בריזלאית ונופי ים נפלאים. המוני אנשים, רובם כהי עור, מסתובבים בקפקים, מכנסיים קצרים וחצי גוף שחום ללא לבוש, מקסימום חולצה טי מונחת ברישול על הכתף. משפחות מבלות בחופים עד שעות הלילה והילדים כמובן שוחים בים בחושך. תחושה של כמעט ביקור בפלנטה אחרת אבל מהסוג הנפלא. אומרים שסאלבדור היא אפריקה של ברזיל ואולי גם של דרום אמריקה ואכן זה נראה כך. לעיר יצא מוניטין של עיר לא בטוחה לתיירים ואם יכייסו אותך בברזיל, כאן רוב הסיכויים שזה יקרה. נקווה כי השהות כאן תעבור בשלום.

את האופנוע החניתי עם הכיסוי עליו ברחוב, בכניסה למלון אותו מצאתי ברובע בחה (Barra). מלון/הוסטל Porto Salvador. עם בוקר יצאתי לסיור רגלי בעיר – הלכתי כ 6 ק"מ ברגל לעבר המרכז ההיסטורי – פלורינו (Pelirino), המרכז אליו הובאו העבדים מאפריקה וכאן נסחרו לעבדות לכל המרבה במחיר. צאצאיהם של רבים מיוצאי אפריקה נמצאים כאן היום ברחובות סאלבדור עם המאכלים, התרבות, המוסיקה והרבה מאוד סממנים אותם ניתן למצוא רק כאן, בסאלבדור.

עברתי דרך המרכז המאוד עמוס ותוסס בדוכנים, מוכרים וקונים, דוכני אוכל, משקאות ומיצים והכל נראה טעים ומריח מצוין. טעמתי את מאכל האקאראז'ה – קציצה מטוגנת מאבקת שעועית ממולאת במחיות משני סוגים, סלט חמצמץ ושרימפסים. אפשר למלא את הקציצה גם בבשר ולא רק בפירות הים.

קרוב לפלורינו צילמתי מלון ישן ומולי הופיעה דארה – סטודנטית למינהל בת 28, אם לילד בן 10 שהאב נטש אותם כאשר הילד היה בן 5 חודשים ומאז עיקבותיו לא נודעו. שתינו מיץ יחד וקבענו להיפגש מאוחר יותר בערב.

המשכתי לרובע פלורינו על כנסיותיו המרובות והיפות, הכיכרות של הרובע מלאים בתיירים ומבקרים מקומיים ולידי בעלי החנויות משחקת הכנסה נאה למדי. חזרתי בשעת צהריים לאחר הליכה באותה הדרך.

בשעת ערב מאוחרת ניפגשתי עם דארה על יד המגדלור של רובע בארה, הלכנו לאכול יחד ארוחת ערב טעימה ושוחחנו ארוכות בערבוב לשוני של פורטוגזית ואנגלית ו'ניחושית'. המקומיים בסאלבדור התברכו בעור מולאטי בצבעי הברונזה, כנראה לא מעט בזכות השמש הקופחת כאן אולי גם באפריקה כבר דורות רבים. גם דארה היתה כזו וצבע הברונזה הבוהק שלה, צבע שאני לא מורגל בו מאוד משך את עיני.

החלטתי לצאת לדרך דרומה מסאלבדור ולקחתי מעבורת היוצאת מהנמל בעיר לצד השני של "מפרץ כל הקדושים" – כך הוא נקרא. המעבורת עליה לא ידעתי קודם ולא הופיעה בספרות קיצרה לי דרך ב 300 ק"מ לערך. על המעבורת פגשתי את Geurre דייג ואופנוען והוא הזמין אותי לארוחת דגים בבית חבר שלו, דגים משלל הדיג של ו מיום קודם. הדייג הזה יודע כנראה לא רק לדוג אלא גם לטגן אותם והתוצאה היתה נפלאה.

חשבתי לבקר ב Morro San Paulo, אי שהוא אחד מפניני החוף ללא סוף של ברזיל. לצורך כך נכנסתי לעיר ושמה Valenca  ו'נפלתי' לבלגן תחבורתי ואנושי מהסוג הגרוע ביותר. לאחר סיבוב במרכז עם אופנוע רותח מחום בליווי שני אופנוענים משטרתיים החלטתי 'להרים עוגן' משם ולוותר על 'הפנינה'. יש רבות אחרות לאורך החוף בדרכי אל ריו דה ז'נירו.

לאחר לילה לבד לחלוטין בפוזאדה על הדרך המשכתי דרומה בכביש 001 המחבר את עיירות החוף. הכביש חוצה נהרות היורדים לאוקינוס ומתפתל בתוך יער אטלנטי צפוף. רכבתי מגשם לשמש וחוזר חלילה עד אשר הגעתי לגשר נוסף, כזה שלא היה במפה או במכשיר הניווט, גשר שקיצר לי כ 100 ק"מ לעבר העיירה Itacare (איטאקארה), עיירה עליה קראתי במדריך ונשמעה מבטיחה. זו הפעם השניה תוך יומיים שאני נתקל בשימחה בקיצורי דרך בלתי צפויים. אתמול זו היתה המעבורת מסאלבדור שקיצרה לי כ 300 ק"מ. נכנסתי בשעריה של עיירה הנראית שקטה, נעימה, כמעט רדומה משהו.

התמקמתי בהוסטל בנושא את שמה במרכז ולאחר החלפה לסנדלים וביגוד קצר יצאתי לסיבוב לאורך החופים. חמישה חופים לעיירה הקטנה הזו. 5 חופים דמויי 5 אצבעות של ים כחול החודרות לתוך הנוף הירוק של היער האטלנטי – כולן יפות נוף. כל אצבע היא למעשה מפרץ אשר הצפורן שלו היא רצועת חול זהובה מוקפת דקלי קוקוס ומאחוריהן מטפס היער הסבוך במעלה הגבעות התלולות. בכל רצועת חוף שירותי חוף ניפלאים של שתיה קרה, דוכני מזון קטנים, אגוזי קוקס כמובן וכל הפינוקים שמבקש לו אדם כאשר מגיע לחוף ים כזה. היופי של החופים הוא כזה שאי אפשר להפסיק להתבונן בו והעין לא שבעה ממנו. שילוב הצבעים של הכחול העמוק של הים, תכול השמיים עם עננים לבנים, הירוק של היער והזהוב של החול הוא מראה נפלא. כמה שלא יחזור על עצמו הוא לא ישעמם ולא יפסיק לרתק את העין. במשך יומיים סבבתי כאן בין החופים, צילמתי, טיילתי, קפצתי לים, רחצתי במי מפלים של מים מתוקים הנופלים מגבעות היער אל החוף. גן עדן עלי אדמות. בעיירה רחוב עמוס במסעדות טעימות ובהן גם "על המים" (Alamaim) המגישה חומוס פלאפל, סביח וכל מה שביניהם, טעמתי, היה טעים באופן מפתיע.

ה"סוד" שמתחת לריצוף רחוב באבנים המאפיין מקומות ישוב המנסים לשמר אופי יחודי 

באיטאקארה עדיין לא דבקה האוירה ה'נובו-רישית' המאפיינת עיירות חוף אחרות. אוירה אותה מייד ניתן לזהות לפי סוג המכוניות הסובב ברחובות או יוקר המסעדות ובתי הארוח. עדיין יש בה אוירה מאוד עממית ופשוטה ועם זאת היא מציעה שפע של יופי וכל טוב למבקר בה. התוודעתי כאן להרבה מאוד פעילות קהילתית של הרצאות לציבור למשפחות ומאזינים בכל הגילאים, כמו גם ריקודים ושירה בציבור או פעילות אירובית לצלילי מוסיקה וכל הפעילויות הללו מתבצעות בחללי כנסיות פשוטות וצנועות למראה. הכנסיה היא לא רק מקום לפולחן דתי אלא גם מקום התכנסות ופעילות קהילתית, יפה לראות זאת.

באחד החופים בהם ביקרתי עישנתי מול הנוף המרהיב סיגריה וכיביתי אותה על הארץ כהרגלי. לאחר כ 2 דקות הופיע נער צעיר מולי והעיר לי בעדינות על כך תוך שהוא מצביע על מקום בו נאספים הבדלים. אחזה בי הבושה על המקרה ויפה היה לראות איך דור צעיר מאוד מודע ל'אוצר' שלהם – החופים ומנסה לשמור עליהם ככל שיכול למען העתיד. השלט ביציאה מהחוף הבהיר לי את המאמץ שהם עושים בדגש על המבקרים מארץ התנ"ך, כנראה שיצא לנו מוניטין של 'חסרי חינוך', לא מחמאה גדולה והמקרה שלי כנראה רק מחזק את מאמצי ההסברה שלהם כפי שניכר בשלט סמוך לכניסה אל החוף.

כאשר עזבתי את חוף הים בו בילתי את עיקר היום השני לשהותי כאן, עשיתי זאת בלב מאוד כבד. מעתה מצפה לי דרך של 4,000 ק"מ לבואנוס איירס הרחוקה כדי לטוס משם ללונדון יחד עם הגמל הנאמן שלי. בריו דה ז'נירו אעשה אתנחתא של יומיים לליל הסדר עם משפחת חזן, משפחתה של ויויאן שביתה הפך להיות כמו בית שני עבורי. משם אחצה את דרום ברזיל ואורוגוואי במזג אויר שהולך ומתקרר ככל שאדרים לביקור שני בבירת הטנגו ובבית "דאקאר מוטוס" שם.

הדרך בת 1500 הק"מ לריו עברה עלי תוך כמעט 3 ימים של רכיבה רצופה. השכמה עם בוקר ב 6, יציאה לדרך ב 7, עצירה לקפה פה ושם, נשנוש צהרים וחניון לילה באחת מתחנות הדלק הדומות לחאן שיש בו הכל – מדלק, דרך מסעדה ועד למיטה ומקלחת וכל מה שביניהם. בדיוק מה שאני יכול לתאר לעצמי היה בחאן מזה אלפי שנים. הדבר היחיד שהשתנה הוא כנראה הדלק למנועים במקום התבן לסוסים. בחרתי בכביש 116 – כביש סאלבדור – ריו דה ז'נירו מאחר והנחתי כי הוא פחות לח ויותר קריר מכביש החוף המהביל ובעיקר פחות עמוס במשאיות מאחר ואני מבצע את הרכיבה במהלך סופ"ש. עברתי ממדינת באהיה למינאס ג'ראיש שם קיבלו את פני לאורך עשרות ק"מ צוקים הדומים מאוד ל"סלע הסוכר" בריו ולא נופלים ממנו במימדים. מאוד מרשים היה לראות את תצורות הסלע העגלגלות והמזדקרות לעבר השמים מתוך היער האטלנטי ולרכב בכביש המתפתל ביניהן. לקראת סוף היום השני קיבלו את פני שמים שחורים וכמובן גשם אך לא ממש הפריע להתקדם בקצב של כ 500 ק"מ ליום.

ביום הרכיבה השלישי לעבר ריו על כביש 116 עברתי נוף ירוק ורטוב, כביש מפותל באזור הררי בגובה של 1,000 מ'. עברתי על יד העיר טרזופוליס – עיר בה ביקרתי ושהיתי כמה ימים בבית נופש לפני כ 6 שנים ועתה עברתי בה שוב. בין לבין עברה העיר טראומה קשה בדמות מפולת בוץ ענקית בגלל גשמים עזים וכמה אלפים מתושביה נקברו תחת הסחף הבוצי. לא קשה להבין איך קורה אסון כזה כאשר רואים את שכונות העוני מחומרי בניה ירודים המצטופפות מתחת לגבעות של אדמה חומה, עשירה בברזל, כנראה אך אדמה שכאשר היא סופגת מים רבים אינה עומדת במעמסה וצונחת במורד לעבר בתי המגורים. אסון אחרי אסון במשך שנים והתושבים לא יעזבו את בתיהם ושכונתם. לאן ילכו?

נכנסתי לריו דה ז'נירו תחת גשם לא כבד במיוחד ולא מטריד. הגעתי לביתו של סלבאדור, אבי ויויאן, ויחד איתו אבלה את סדרי הפסח. סדרים, כי בגולה עורכים סדר פעמיים כדי להרגיש יהודי עד הסוף, כנראה. הסיבה כמובן הרבה יותר רצינית ושורשיה היסטוריים אך לא המקום כאן להרחיב בדבר. ליל סדר אחד ביליתי עם משפחת חזן וליל סדר שני עם חברי חיים של המשפחה. נהניתי לשמוע את ויויאן, מוניקה וריקרדו יחד עם הנכדים של רפאל וז'ניני קוראים את ההגדה כולה, ללא דילוגים ובעיברית טובה מאוד. תענוג לשמוע ולחוות כאן הריו סדר כהלכתו. לאחר ה"אחד מי יודע" רצו כולם למסך הטלוויזיה לראות את סיום הפרק האחרון של ה "BBB" – "האח הגדול ברזיל" ולמגינת ליבן של הנשים זכה דווקא הגבר בפרס הנחשק…

חסל סידור פסח כהלכתו – לשנה הבאה בירושלים

אדריכלות מודרנית וטבע ללא סוף – גם זוהי ברזיל

400 ק"מ נוספים ואני, בלא מעט התרגשות, בפתח העיר ברזיליה (Brasilia) (לא טעות, כותבים עם S ולא עם Z). מעולם לא נכנסתי בכזו קלות אל תוך עיר גדולה. מערכת כבישים נפלאה, תנועה רבה של כלי רכב אך זורמת ומהירה יחסית, כמעט ללא רמזורים אלא רק ממש במרכז העיר. נכנסתי לעיר דמוית המטוס ברכיבה לאורך "הכנף הדרומית" עד לגוף המטוס ושם בחיבור של "הכנף הצפונית" לגוף נמצא המלון אליו כיוונתי. מלון דיפלומט (Diplomat). חדרי במלון היה מעוצב באופן כל כך פונקונציונאלי עד כי לרגע דמיינתי כי אוסקר ניימאייר עצמו עיצב אותו…. אם אפשר לקרוא כך לחלל בגודל של 10 מ"ר.

למדתי כבר כי אופנוע מכוסה בטוח יותר, אולי אפילו מאופנוע נעול

הרעיון של הקמת בירה לברזיל במרכז המדינה קיים כבר מהמאה ה 18. במהלך הקמפיין של ז'וסלינו קוביצ'ק לנשיאות ב 1955 הכריז המועמד, בתשובה לשאלה, כי הקמת ברזיליה עומדת בראש תוכניותיו. משנבחר ב 1956 לתפקידו נפלה מיידית ההחלטה על הקמת העיר. לאחר תחרות ציבורית על תוכנית לפרויקט כינס קוביצ'ק את טובי האדריכלים והמתכננים של ברזיל לצורך העניין ביניהם לוסיו קוסטה כמתכנן העיר, אוסקר ניימאייר כאדריכל מבני הציבור ובורלו מרקס כמתכנן הגנים. תוך 41 חודש בלבד!מאז ינואר 1957 – מועד תחילת העבודות, העיר עמדה מוכנה לקלוט 400,000 תושבים ולתפקד כבירה. באפריל 1960 הוכרזה העיר החדשה שצמחה מ'כלום' לעיר הבירה של ברזיל ולקחה את מקומה של ריו דה ז'נירו. קוביצ'ק עצמו זכה כאן בברזיליה להנצחת שמו בכמה וכמה אתרים מרכזיים עד אשר העיר, כמעט כולה, נראית כאתר הנצחה לזיכרו. נכון או לא, ההישג כאן "רשום" על שמו בראש ובראשונה ולצידו אוסקר ניימאייר ולוסיו קוסטה.

קוביצ'ק ואשתו באתר הזכרון על שמו

גם אם שיני הזמן נותנים אותותיהם פה ושם, העיר מתחדשת וניתן מייד להבחין בחידושם של בניינים ישנים ובהקמתם של חדשים. התכנון העירוני הכללי לא השתנה. בוצעו מספר התאמות תחבורתיות כמו מטרו חדיש ונוח אך מבני הציבור המיוחדים כל כך נשארו על עומדם, כמעט ללא שינויים, ועד היום הם מושכים את העין ביופיים, בניקיונם העיצובי ובמקוריות שלהם.

היכל העיריה

רובם ככולם הם פרי תכנונו של אוסקר ניימאייר. העיר שזכתה לתשומת לב עולמית בזכות תכנונה החדשני זכתה, כמובן, ללא מעט ביקורת. עיר הבנויה רק לכלי רכב ולא להולכי רגל, עיר שאי אפשר להזדקן בה ועוד. יכולתי לחוש ברגלי חלק מהביקורת. מרחקי ההליכה הם עצומים ממש. אני אוהב ללכת ועשיתי זאת בערים רבות במהלך המסע, גם בערים גדולות מאוד. כאן בברזיליה הליכה ברגל היא כמעט בלתי אפשרית – המרחקים בין האתרים גדולים מאוד, מדרכות ומעברי חציה מאוד דלילים למעט באזורי המגורים ואת קצב החיים כאן קובעים כלי הרכב אשר נהנים מחופש תחבורתי מרשים, אותו יכולתי לחוות כבר עם הכניסה המאוד חלקה ומהירה שלי אל לב העיר. לאחר הליכת בוקר של כ 6 ק"מ לעבר אחד האתרים הבנתי כי ללא ה'גמל' זה לא יילך. עליתי על האופנוע ותוך כ 3 שעות עברתי כ 35 ק"מ בין בנייני הציבור, הכנסיות, הכיכרות והגשרים כדי להתפעל שוב ושוב מהיופי הארכיטקטוני, מקלות התנועה על גלגלים בעיר וגם כדי להבין כי זו עיר שלא קל סתם לחיות בה. צריך להיות כאן עם תפקיד, מקום עבודה, רכב אחד או שניים כדי להיות מסוגל גם לחיות. כאן לא המקום לפרוש או להזדקן.

להולכי הרגל "מפת עיר" משלהם ורישומה ניכר היטב במרחבי הדשא – לא מפליא לנוכח מרחקי ההליכה הגדולים

הדבר המרשים ביותר כאן הוא לתפוש גודל החזון והמעוף של אלו שהאמינו, החליטו, תכננו ובצעו בזמן שיא את אחד הפרויקטים המרשימים ביותר במאה ה 20. צריך להיות כאן כדי לעמוד מקרוב על האתגר העצום וגודל ההישג. לביקורת האקדמית והציבורית מקום של כבוד בבויכוח על ברזיליה. אך גם המתנגדים לא יכולים שלא להסיר הכובע כאשר הם מגיעים לכאן. אני בהחלט הסרתי את הקסדה.

כנסית דון בוסקו – האיש ש"חזה" הקמת ברזיליה לפני כ 300 שנים

הקתדרלה – חוץ ופנים

משרד החוץ

בנין הפרלמנט

כיכר 3 הרשויות ושוב "זכרון" לקוביצ'ק

"הקאנדאנגוס" – כבוד לבוני העיר האוחזים בברזל אשר ממנו יחד עם הבטון נבנתה העיר

משכן הנשיא ומשרדי הממשלה – המיניסטריונים (מזכיר לכם את שלנו בירושלים?)

ה"שופינג" הראשון בברזיל – בברזיליה כמובן וצמוד אליו, על חיבור ה"הגוף" לכנפיים התחנה המרכזית לאוטובוסים והמטרו החדש של העיר (לא היה בתוכנית המקורית)

גשר JK – להנצחת שמו של מי אם לא – ז'וסלינו קוביצ'ק. (הוקם ב 2002)

יצאתי מברזיליה על ה"כנף הצפונית" ועברתי בתוך כמה שכונות מגורים. היה מעניין לראות האופן בו הן מסודרות, את ההגיון שבפיזור החנויות, את השילוט שנראה בהתחלה מאוד מבלבל אבל יש בו הגיון רב וגם לחוש את קלות התנועה אל תוך השכונה והיציאה ממנה. במונחים של לוסיו קוסטה כל שכונה כזו היא בלוק בן 11 ולעיתים 13 או 15 בנייני קומות. חלקם עדיין המבנים המקוריים ששיני הזמן נתנו בהם אותותיהם וחלקם בניינים חדשים או מחודשים ונראים בני זמננו. חלק מהרחובות אותם עברתי מאוד מזכירים כמה רחובות בצפון הישן של ת"א ממערב לדרך נמיר. כאשר נמצאים כאן בין רובעי המגורים ניתן בקלות להבין כיצד ללא רכב המעגל החברתי מצטמצם לבלוק שלך שאינו קטן כל כך, כ 600 עד 800 יחדות דיור בבלוק ואולי לבלוק מימין ולבלוק משמאל. מעבר לכך אתה נזקק לרכב.

יש גם ימים באסאל. יצאתי מתוך העיר ולאחר כ 35 ק"מ הבחנתי כי הזיפר של שרוול מעיל הרכיבה בו נמצא תמיד מכשיר הספוט שלי פתוח והמכשיר הכתום לא בפנים. "שיט", היה ברור לי ששכחתי אותו בעומק הכספת בחדרי על אף שבדקתי אותה הבוקר. 'מפרסס' ורוכב חזרה לברזיליה, כניסה חלקה לעיר וגם הגעה למלון. יורד לחדר, מביט לכספת – במבט ראשון היא ריקה. תוחב יד פנימה עמוק ואני מרגיש את הצורה המוכרת של המכשיר בו אני עושה שימוש יום יום מאז תחיל המסע. דיינו – הפסדתי קצת זמן אבל יש ספוט. יוצא שוב בקלות מהעיר ושוב מתרשם מהקלות והנינוחות של כניסה ויציאה מעיר גדולה וסואנת יחסית.

חזרתי לדרך אותה התחלתי בבוקר ושמתי פעמי לעבר פארק טבע מסוים אלא שגשם מאוד כבד שיבש את תוכניותי ונעצרתי לצורך מחסה בקפה קטן על הדרך. כאשר ישבתי עם הקפה ערכתי חשבון קטן של ימים ותוכנית קדימה והבנתי כי אם אני רוצה להגיע לליל הסדר חזרה לריו דה ז'נירו מוטב שאוותר על פארק אחד, יפה ככל שיהיה. בהפוגת הגשם הראשונה שבתי על עקבותי – עוד 80 ק"מ מיותרים. נוסף לשני אלו אני חש מהבוקר בדלקת לא נעימה בגרון. זהו אחד מהימים האלו. כשהכל הולך טוב צריך לזכור כי יש ימים כאלה.

עניין הגשם כאן הוא סיפור בפני עצמו. באזור זה של ברזיל מגיעות הטמפרטורות ל 38 מעלות בצל בצהרי היום. ההשפעה על הרכיבה ניכרת ומחייבת הפסקות להפגת העייפות. בצהרי היום, בשיא החום מגיעה הקלה מכיוון בלתי צפוי. השמיים מתקדרים ותוך זמן קצר ניתן להבחין בוילונות הגשם סביבך או אחד מהם גם עליך. מדוע הקלה? כי ברגע שמתקדרים השמיים לקראת גשם צונחת הטמפ' תוך דקות ספורות עד כדי 12 מעלות. אז מתחילה הבעיה השניה – הגשם. הוא כל כך כבד עד שהופך את הרכיבה לבלתי הגיונית ומאוד מסוכנת. הראות יורדת כמעט לאפס ומוטב למצוא מקום שפוי לעצור עד יעבור ענן. רצוי שיהיה מקום לאכול או לשתות משהו באותה הזדמנות.

לדוגמה אתאר כאן יום שהוא רק רכיבה. יצאתי לדרך ב 0700 ורכבתי עד ל 1700 – סה"כ 10 שעות. עברתי כ 550 ק"מ שהם לא יותר מ 55 ק"מ לשעה בממוצע על אף שמהירות הרכיבה שלי כל היום היתה כ 95 קמ"ש בכבישים פנויים לחלוטין. עד הצהריים עשיתי כ 3 הפסקות של התרעננות מהחום ואחת  אחר הצהריים כדי למצוא מחסה מהגשם. להערכתי רכבתי ממש כ 6 שעות ועוד 4 היו הפסקות מאולצות של עייפות, חום או גשם. כל ההפסקות, ללא יוצא מן הכלל, היו בראש ובראשונה צורך בטיחותי. כאשר אני רוכב לבד אין לי על מי לסמוך, רין לי את מי להוביל או אחרי מי להגרר. רק אני והבטיחות שלי נמצאים בבועה האישית שלי. אין תירוצים ואין קריצות. עייף – עוצר, החום מרדים – אני שותה מים משקית השתיה על גבי, מתיז מים על הפנים במקום לבלוע, שר בתוך הקסדה, נעמד על הרגליות לדקה או שתיים ואם כל אלו לא עוזרים עוצר לנימנום קל ושתיה בקפה בצד הדרך וכאשר הגשם 'מתנפל' עלי כמו אלת בייסבול – עוצר עד יעבור ענן וכך עובר לו יום אופייני שהוא כולו רכיבה כאן בברזיל. יש כאן ימים שאני רק רוכב – המדינה הזו כל כך גדולה והמרחקים בהתאם. בין מוקדי העניין הגדולים יש מרחקים בדרך כלל של כ 1,000 ק"מ ומכאן הרכיבה הארוכה.

משאיות, משאיות, משאיות. במרחקים הגדולים של ברזיל רואים בעיקר משאיות וגם מעט כלי רכב של אלו העובדים בפרויקטים שונים בכביש או בשטח עם הטנדרים שלהם. רכב פרטי של ממש נראה מעט מאוד. הגעתי ל"מצוקי היהלומים" (Chapada Diamontiha) או כמו שנכון לומר צ'אפאדה דז'י-א-מונ-צ'-יה. פארק לאומי בגודל של מדינה באירופה (גדול יותר משטחה של הולנד, למשל). הפארק עשיר במערות נטיפים, מפלי מים, בריכות לשחיה, קניונים ונופים יפים. החלטתי לנצל את מזג האויר הטוב ולהשאר כאן לפחות יום אחד כדי לעשות סיבוב באיזור ולטעום ממה שיש לאזור להציע. פגשתי את עופר בעל סוכנות טיולים הגר כאן עם משפחתו. עופר קצין במילואים לשעבר בדרגה בכירה מנהל כאן סוכנות טיולים Zen Tur. ראיתי את השלט שלו בעיברית כאשר נכנסתי למרכז העיירה הקולוניאלית היפה של Lencois הנמצאת בפתח הפארק. רכשתי אצל עופר סיור ואקווה כי מוצלח יהיה. אתן ל'גמל' יום מנוחה. כבר למדתי שאחד הסימנים של עיר קולניאלית בברזיל הוא שקשה ללכת על אבני רחובותיה מבלי שנרגיש את אבני הריצוף דרך הקפקפים הברזילאים, בדרך כלל "האבייאנאס" וגם החיקויים שלהם. כך זה היה בפאראצ'י וגם באורו פרטו וגם כאן בלנסויס. ברחובות מרוצפי האבן עם בתי קפה קטנים, מוסיקה חיה בין המסעדות הרבות וזהו מקום מוצלח לטעום קאיפיריניאה ברזילאית משובחת.

הטיול בן היום יצא לדרך בזמן עם 6 מטיילים ומדריך. טעמנו במשך יום אחד דוגמה כמעט מכל דבר שיש לאזור הזה להציע. ירדנו לבריכות מים, 'חורי שחיה' כמו שנקראים במדריכים, אליהן מתנפצים מפלים למרות שזו כבר השנה השניה המאוד שחונה כאן בפארק.

מיעוט הגשם בהחלט משפיע על עוצמת הזרימות וחלק מן המפלים פשוט התייבשו. נכנסנו למערת נטיפים קומפקטית אך מאוד יפה מצוידים בקסדות ופנסים. יש בפארק למעלה מ 120 מערות כאלו.

קן טרמיטים בדרך לצהריים- אותם לא טעמנו…

אכלנו ארוחת צהריים מאוד טעימה במטבח כפרי…..

וירדנו שוב לשחיה באחד מהנהרות, נהר המספק אפילו הזדמנות לשחיה 'משנורקלת' מחת למים. ירדנו לקטע נוסף של הנהר בו בשעה מסוימת ביום קרן השמש נבלעת במים ויוצרת כתם כחול יפיפה.

שיא היום היה הטיפוס להר של "אבא איגנסיו" – כך הוא נקרא ושם, לאור שקיעה, מרום של מעל 1,000 מ' נגלה אלינו חלק מן הפארק של "מצוקי היהלומים" בכל תפארתו המצוקית. 'יהלום' של פארק. אין לי מילה אחרת לקרוא למקום הזה. טיפסתי במרץ רב למעלה והמראות הראשונים של המצוקים הוציאו ממני קריאות השתאות קולניות.

בדרך למעלה

אורכידיאה נדירה בגובה 1000 מ'

נשר בשמי הפארק

למדתי כבר כי יש נופים שאני נהנה מאוד לראותם אך יש כאלו המוציאים ממני  קריאות התרגשות קולניות, בין אם אני 'ברגל' או בתוך הקסדה. אינני יכול להשאר שקט או אדיש כאשר מופיע לפתע מראה או נוף שממש מכים בי בחזה. התחושות האלו חזרו אצלי פעמים כה רבות במהלך המסע וגם במסעות קודמים. עוד יותר עצומה ההתרגשות לראות לראשונה נוף שכבר ראיתי אותו באלפי תמונות וידעתי למה לצפות אך לעולם התמונות לא מחליפות את ההתגלות במציאות. שכן, בדרך כלל מגיעים לנופים הללו לאחר מאמץ גופני או לאחר שעות ארוכות של רכיבה ואילו לתמונות מגיעים אגב דפדוף בספר או בדפי האינטרנט. אלו אינם מראות הנמצאים סביבך בדרך כלל. צריך לטפס כדי לראותם או לעבור קילומטרים רבים או גם לרכב ב'דרך לא דרך' כדי להגיע אל המקום הנדיר. המתנו במרומי "אבא איגנסיו", יחד עם מבקרים נוספים, עד לשקיעה היפה וירדנו לרכב כדי לחזור ללנסויס. יום נפלא של ממש.

סיבוב קטנטן ב"ארץ טרופית יפה" – ברזיל

ביקרתי בריו לפני כ 5 שנים. העיר שונה ומשתנית בקצב מהיר. העבודה שעושים כאן עם התשתיות וגם עם בטחון הציבור לקראת 2014 – המשחקים האולימפיים בריו דה ז'נירו ולקראת 2016 – גביע העולם בכדורגל  ברחבי ברזיל, נותנת אותותיה בכל פינה ובאוירה הכללית גם כן. אם כי תשאל את המקומיים כאן על כך ודעותיהם חלוקות בענין. רבים, רבים מאוד נושאים עליהם טראומות עבר וצלקות מהתנסות אישית או משפחתית של חוסר ביטחון אישי להרבה מאוד שנים. כנראה שייקח עוד שנים עד שאמון הציבור בבטחונו האישי ישתנה.

ספורט. כולם עושים כאן ספורט – גם אני רצתי כל בוקר כאן. אלפים, בכל הגילאים, הולכים, רצים, מדוושים, משחקים בכדור, בעיקר כדור עף. אפילו ורסיה של כדורעף ראיתי כאן שמשחקים רק ברגל, בחזה ובראש – רק לא בידיים, כאילו היה זה משחק כדורגל אבל במסגרת מגרש כדור עף חוקי עם רשת כדור עף. את הספורט עושים כאן על שפת האוקינוס וגם בתוכו בתחרויות שחיה לאורך הטיילת המרהיבה בת עשרות הק"מ או לאורך האגם הגדול המצוי כאן בסמוך לשכונות קופה קאבאנה. איפנמה ולבלון, ממש מתחת ל'צלוב המושיע' המפורסם של ריו שכפות ידיו פרושות לרווחה. אומרים כאן בריו כי ביום בו ה'קאריוקאס' (הכינוי לבני ריו) "יתחילו לעבוד" הוא, הצלוב, ימחא כפיו. כשאתה עובר כאן לאורך החופים בימי השבוע ובשעות העבודה אתה באמת שואל עצמך האם תושבי העיר עובדים… החופים מלאים בהמוני אדם כל שעות היום והערב.

פאבלה. כך נקראת שכונת עוני כאן בריו. שכונה? איך אפשר לקרוא לריכוז של 70,000 תושבים שכונה? כבר בביקורי הקודם רציתי להכנס לאחת הפאבלות ולעמוד מקרוב על אורח החיים של תושביה אלא שלא הסתייע אז. כאשר הגעתי לכאן הפעם החלטתי להגשים את הרצון הישן וכך יצאתי לפאבלה הקרובה לרובע לבלון – פאבלת Vidigal. כמה עשרות אלפי תושבים מתגוררים בשכונה צפופה ה'מודבקת' לצלע התלולה של ההר המוכר בצלליתו כפולת הפסגות ונקרא "שני האחים" (Dois Irmaos). נשאתי בכיסי שטר אחד של 20 ריאלים, מצלמה קטנה עמוק בכיס, טלפון נייד ובלי שעון על היד יצאתי לעבר הפאבלה. מייד עם הכניסה לשכונה הצפופה פורצות העליות המאוד תלולות ומתפתלות כלפי מעלה. ההליכה ללא שקיות וקניות ביד לבחור כמוני בכושר לא רע בכלל היתה לא קלה. מה עושה 'גברת עם סלים' עבת בשר כאשר היא שבה מקניות וידיה עמוסות? לוקחת "מוטו-טכסי" – אופנוע 125 סמ"ק הנהוג בידי בחור בלובש עליו ז'קט עם 3 מחזירי אור ועל גבו מספר זוהר, זו הדרך של המשטרה לוודא כי זהו רוכב 'כשר' ולא מישהו שחמד לו, ברחבי ריו, דו"ג של מישהו אחר. ה"מוטו טכסי" הללו עולים ויורדים עם הנוסעים ובעיקר עם הנוסעות במעלה הרחובות המפותלים והתלולים באופן מפחיד וכל הסעה כזו מפרנסת אותם בעוד כמה ריאלים. נראה כ'עסק' לא רע בכלל. פה ושם נראים סימני ג'נטריפיקציה בפאבלות כלומר התחדשות שכונתית. הוסטלים ומסעדות מופיעים מדי פעם, תיירים מסתובבים ברחובות. האוירה נראית כבטוחה ואפשר אולי לומר אפילו מבטיחה אם רק מגמת השינוי החיובי שהחלה כאן, בזכות פעולה תקיפה של הרשויות לפני שנה או שנתיים, תימשך.

אכלתי ארוחת בוקר של שבת בסוכנות BMW המקומית, פגשתי רוכב וצלם בחסד עליון, היינר פלוג,  שכמוני סובב בעולם לבד, ביקרתי בביתו הנדיר למראה, אולי עוד נרכב יחד יום אחד באפריקה.

את פרק ריצות הבוקר שלי על הטיילת הנפלאה של ריו סיכמתי בהליכת בוקר בגן הבוטני יפה המראה של העיר וגם למחוא כף ממרומי צוק אפרואדור עם עוד כמה מאות אוהדים לשמש השוקעת מאחורי "שני האחים"

לאחר שבועיים משפחתיים ומפנקים למדי בריו דה ז'נירו עם ויויאן ומשפחתה הגיעה העת לצאת לדרך שוב. לאחר שניסיתי, ללא הצלחה, למצוא הובלה בטיסה או דרך הים לאירופה מאחד מיעדי החוף בברזיל  החלטתי לנצל את האפשרות העומדת לרשותי לטוס ללונדון מבואנוס איירס באמצעות השירות של Dakar Motos, הלא הם סנדרה וחביאר, מיודעי מהביקור שלי שם. 'מן המפורסמות' הוא כי המקום המועדף והנוח למשלוח אופנוע בדרום אמריקה בואנוס איירס, גם אני הגעתי למסקנה הזו.

מכמה סיבות ובעיקר בשל תיזמון ההגעה לאירופה בתחילת האביב אצא בהזדמנות זו ל"סיבוב" של כמה אלפי ק"מ בברזיל ובעיקר לשני יעדים המסקרנים אותי מאוד – ברזיליה הבירה המהווה חריג בתרבות האורבנית המודרנית וסאלבדור של בהיה שהיא ה'אפריקה של ברזיל'. עד כמה שני אתרים אלו תואמים במציאות את דימויים אדע בימים הקרובים. לאחר ה"סיבוב" אשתדל לשוב לריו לליל הסדר עם משפחתה של ויויאן ומשם תוך כשבוע אני מתכנן לשוב לבואנוס איירס לצורך הטיסה לאירופה.

היציאה מריו הבוקר היתה קלה ותוך כ 30 ק"מ מצאתי עצמי מתפתל לגובה של כמעט 1,000 מ' בכביש העובר בתוך היער האטלנטי הקריר המכסה את מדינת ריו דה ז'נירו. הקלה משמעותית לעומס החום המאפיין את ריו אותו חוויתי במשך השבועיים האחרונים. הרגשה טובה מאוד לצאת עם אופנוע תקין ומתוקן, על צמיגים חדשים ושוב להתפתל בכבישים יפי נוף עם שיר בלב. החזרה להעמסת האופנוע אליה הורגלתי בשנה האחרונה והחזרה לרכיבה העלתה לי חיוך רחב על השפתיים ותחושה מאוד מרוממת בנפש. כנראה שאהבתי את האופי הנודד של חיי בשנה האחרונה והיה לי טוב לחזור למרחב המוכר והטוב. זהו מרחב שאין לו סוף, אין לו גבולות של מקום או של זמן ובמרחב האינסופי הזה אני 'אוהב לשחות'. יהיה מי שיאמר על כך דברים אבל אני 'ממשיך לשיר', זוהי דרכי. לאחר כ 250 ק"מ החלטתי לחתוך את היום, כך זה לאחר הפסקה ארוכה. צריך ל'חזור לכושר' ולקצב ועוד יום קצר לא יעלה ולא יוריד לקראת ה"סיבוב" בן כמעט 5,000 הק"מ המצפה לי בברזיל לבדה.

בוקר סגרירי קיבל את פני והמשכתי רכיבה בכבישים המפותלים והירוקים של מדינת מינאס ג'ראיס. כיוונתי החרטום של הגמל לעבר Tiradente, עיירה קולניאלית משומרת היטב שרחובותיה מרוצפים באבנים שטוחות גדולות. לא קל לרכב ברחובות הצרים והתלולים וחלק מן הרחובות במרכז ההיסטורי סגורים לתנועה. בראש הגיבעה השולטת על המרכז העתיק ניצבת כנסיה מאוד יפה. הפנים מצופה זהב כמו כנסיות רבות כאן ב'מינאס' בזכות הזהב הרב שנתברך בו האזור הזה של 'מינאס'. בחוץ ניתן לראות עיטורים בעץ ובאבן אותם עיטר בכישרון רב האמן המכונה כאן "מיכאל אנג'לו של ברזיל" – אלייז'אדז'יניו (Aleijadinho). המשכתי 'להתפתל' צפונה לעבר עיירה נוספת קונגוניאס (Congonhas) גם כאן כנסיה גבוהה ושולטת המעוטרת בפסלים מעשה ידיו.

לאחר ארוחה קלה של אמצע היום התלבטתי אם להמשיך צפונה לעבר בלו הוריזונצ'ה או לשהות עוד יום באזור בעיר נוספת ושמה אורו פרטו. לבסוף נפל הפור על אורו פרטו (Ouro Preto). הדרך לשם היתה נפלאה, הררית, ירוקה ומפותלת מאוד. הגעתי לפאתי אורו פרטו וכמעט כעסתי על עצמי על ההתלבטות. איך יכולתי לוותר על מקום כזה. עיר המעורסלת בינות לכמה פסגות, מרכז משומר להפליא, עשיר בכנסיות נפלאות למראה, רחובות מרוצפים אבן ותלולים בזויות מטורפות ועם פניות חדות ותלולות.היה לי קשה ומעט מפחיד לרכב לאורכם עם אופנוע עמוס וכבד, אך לא היתה ברירה אלא להמשיך לרכב אם אני מבקש למצוא מקום לינה קרוב למרכז ההיסטורי היפה כל כך. לאחר שוטטות מעלה ומטה בסימטאות התלולות מאוד מצאתי פוסדה נעימה גם אם לא זולה – Solar Nossa Senhora Das Merces. העיר הזו שזכתה למעמד המכובד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו בזכות הסגנון הברוקי של רבים ממבניה ובעיקר הכנסיות שבה, ראויה ליותר מלילה אחד של ביקור.

יום של הליכה רגלית גילה לי עד כמה צדקתי כשהחלטתי להשאר כאן יותר מלילה. יצאתי עם אור הבוקר וראיתי איך העיר על כנסיותיה, רובן מם המאה ה17 וה 18, מתערסלת בינות להרים הירוקים ביופי עוצר נשימה. יצאתי שוב לקראת צהריים לביקור בכמה מהכנסיות – אחת אשר נבנתה על ידי עבדים מאפריקה, פשוטה ויפה למראה, שניה ושלישית מעוטרות במאות ק"ג של זהב ומעוצבת עם פסלים מ  Soap Stone (אותה אבן ששימשה לשכבה החיצונית של פסלו הידוע של הצלוב עם הכפיים הפרושות בריו דה ז'נירו)  ופסלי עץ על ידי אותו אלייז'אדז'יניו, אותו פגשתי כבר אתמול בקונגוניאס. בתוך הכנסיות ציורי קיר רבים וביניהם סיפורי אברהם, יצחק ויעקב וכמובן לא נפקד מקומן של שרה, לאה רבקה ורחל. במאה ה 18 אורו פרטו היוותה מרכז לאזור כרייה של זהב ובמשך שנים הייתה הבירה של מדינת מינאס ג'יראיס. לא מפליא, אם כך, לראות כאן בחלל הכנסיות כל כך הרבה זהב. ההליכה ברגל המחישה לי שוב עד כמה העיר תלולה. שיפועים המגיעים לא פעם לזויות של 30 מעלות ואולי יותר. הנופים הנשקפים ממעלה הרחובות ניפלאים ומכל זוית בולטים צריחים של יותר מכנסיה אחת. חלפתי על פני מלון Grand Hotel אשר נבנה כבר ב 1938 והיה למלון הראשון בעיר. התכנון בוצע על ידי אוסקר ניימאייר, אותו כבר הזכרתי ועוד אפגוש אותו בימים הקרובים מספר פעמים. בפתח המלון מצוי לוח המספר על המחלוקת אשר נקרתה, בעניין תכנון המלון, בינו לבין לוסיו קוסטה – האיש שתיכנן את הבירה ברזיליה יחד עם אוסקר ניימאייר. היה לי מעניין, כמי שקרוב לתחום הגיאגרפיה העירונית, לבקר במלון וללמוד עוד על הרקע למחלוקת.

הביקור כאן באורו פרטו המחיש לי בפעם נוספת עד כמה נכון להתעכב מדי פעם במקומות מעניינים ומיוחדים. רבים מאיתנו הרוכבים ממהרים בדרכנו כי הרכיבה והדרך הם מרכז העניין ולרבים אחרים אין זמן פנוי ללא מגבלות כמו שאני נהנה ממנו אלא מנסים לדחוס מסע או 'מסעון' בתוך תקופת חופשה שנתית או קצת יותר ממנה. בחלקי נפלה זכות גדולה של זמן ללא מגבלות ושכרי בהתאם.

בבוקר יום א' טיפסתי ברחובות אורו פרטו הריקים מאדם ויצאתי לעבר Belo Hirizonte (בלו הוריזנצ'ה), העיר השלישית בגודלה בברזיל. היתה לי יעד אחד בתוך העיר הענקית הזו – כנסיה אותה הכרתי מתמונות במשך שנים לא מעטות – כנסית פרנסיס דה אסיס. אם כך מה המיוחד בעוד כנסיה לאחר מאות שכבר ראיתי או עשרות ביומיים האחרונים לבד? כנסיה זו תוכננה על יד האדריכל ידוע השם אוסקר ניימייאר אותו "פגשתי" כבר אתמול במלון Grand Hotel באורו פרטו. הכנסיה בעלת עיצוב מאוד חריג, 4 קשתות מבטון מזוין עם עיטורים מודרניים בצבעים כחולים על אריחי קרמיקה על קירותיה החיצוניים. הויכוח אשר התעורר בין הרשויות ובציבור בעירוני לא איפשר את הכרזתה ככנסיה מגמר בנייתה ב 1943 ועד 1959. היו אפילו הצעות להרוס את המבנה המוזר. כינו אותה בשמות כמו "ההנגר של אלוהים" או ה"בונקר של השטן", היום כנסיה זו היא אתר שלא מדלגים עליו בביקור בעיר, אחרת אין ממש סיבה להכנס לעיר זו.

לאחר הביקור שהיה לי מאוד מיוחד יצאתי לכיוון צפון מערב על כביש מס' 40 לקראת כ 750 ק"מ הממתינים לי עד לברזיליה הבירה. ככל שנעים מערבה בתוך ברזיל ומתרחקים מהאוקינוס הולכת ומתדלדלת האוכלוסיה והמרחבים הירוקים הופכים לאין סופיים כמעט. לאורך הכבישים פרושים "חאנים" מודרניים הכוללים תחנת דלק, מסעדה, חנויות, מלונות בחלק מהמקומות, מקלחת לנהגי המשאיות, פנצ'ריות, מספרות, מכונאי רכב וכל מה שצריך להיות "על הדרך". מהבחינה הזו – ארגון מאוד נוח לעוברים בדרך ואני בתוכם, מבלי הצורך להכנס לכפרים או עיירות לצידי הדרך. מקומות אשר התשתיות בהן לא מפותחות דיין ורמת הבטחון עבור זרים לא מן הגבוהות. לברזיליה אני רוכב בגלל הסקרנות האורבנית שבי. התוודעתי לעיר הזו עוד בילדותי שכן העיר הזו הוקמה ב 1960, הייתי אז בן 11. ההדים על התכנון המיוחד של העיר זכו לתפוצה עולמית וזאת בעידן של תקשורת כתובה בעיקר. מאוחר הרבה יותר 'ניתקלתי' שוב בברזיליה והפעם גם באוסקר ניימאייר האדריכל של בנייני הציבור בברזיליה בשעור המבוא לגיאורפיה עירונית של ד"ר נורית אלפסי באוניברסיטת בן גוריון. עתה אוכל להתוודע לעיר ולמעשי האיש במו עיני.